מה שאני מביאה לפניכם אינו סיפור כל כך קשה. בעצם, שום דבר נורא לא קרה פה. בסך הכול קצת אי נוחות, עיכוב קטן בחזרה הביתה… מעט עצבים (במיוחד משום ש"גיבור" סיפורי צם כל היום והבטן מקרקרת) וקצת על ילדים מאוכזבים, שחיכו הרבה זמן לאבא, והוא לא בא. באמת לא נורא. קורה..
זהו סיפורו של איש שרצה לשוב לביתו בשלום: "אני פרופסור לחינוך באוניברסיטה פלסטינית. הוזמנתי להרצות בפריז יחד עם קבוצת עמיתים ישראלים ופלסטינים ואיתם אחד מחברי הכנסת. מטרת הכנס היתה לבחון כיצד אפשר להוריד את רמת השנאה ההדדית, בספרי הלימוד הפלסטינים, הירדנים וכן, גם בישראלים. אני הוזמנתי כי במסגרת עבודת המחקר שלי באוניברסיטה חקרתי לעומק את ספרי הלימוד הפלסטינים והירדנים".
"ב-23 באוקטובר יצאתי את הארץ בטיסת אייר פרנס 1621 לפריז.
ב-26 באוקטובר חזרתי מפריז בטיסת אייר פרנס 1620. נחתנו בשדה התעופה בן גוריון בשעה 15:45. כמובן שעברתי בפריז את כל הבדיקות הביטחוניות הנדרשות (בהבנה, כי גם אני, תתפלאו, רוצה להגיע הביתה בשלום) והיה לי אישור מהצבא לצאת מישראל ולחזור אליה, כדי להגיע לביתי בבית לחם. בביקורת הגבולות בשדה התעופה שיחק מזלי והייתי ראשון בתור".
"זה לא עזר לי. לקחו אותי אחר כבוד הצידה, ליוו אותי עד הקרוסלה של המזוודות, השגיחו עלי כששלפתי את מזוודותיי מהמסוע, שוב בדקו לי אותן במכשיר השיקוף, שוב עברתי בדיקה ביטחונית. לא נורא. אני רגיל לכך. זהו זה, נאנחתי בהקלה, גמרנו, עכשיו יתנו לי סוף סוף לנסוע הביתה. אבל הפעם זה היה אחרת. שוב לקחו אותי לחדר צדדי, שהיו בו פלסטינים: אישה מבוגרת משכם, איש צעיר שהגיע מארה"ב ואדם שהגיע מפריז איתי בטיסה. הייתי רעב, צמא ועייף, כי זה היה היום הראשון של הרמאדאן".
"חיכינו וחיכינו. בשעה שש בערב הודיעו לנו פתאום שייקחו את כולנו למחסום חרבתא ליד מודיעין, כ-20 דקות נסיעה מנתב"ג. חרבתא? מה פתאום חרבתא? זה צפונה, ליד רמאללה! הייתי בהלם. הסברתי להם שאני גר בבית לחם, וזה רחוק משם, ממש בכיוון הפוך, דרומה, אבל זה לא עזר לי. אמרו לי שזה הנוהל החדש, ושאין אפשרות שניכנס לישראל, בדרכנו הביתה. לא הבנתי למה. הסברתי להם שוב ושוב שיש לי אישור מהצבא להיכנס ולצאת מהארץ, שאני בעל היתר, שאצלי הכול בסדר, אבל שום דבר לא עזר".
"נכון, לא הכריחו אותי. פתחו בפניי אפשרויות נוספות: למשל, לצאת שוב את הארץ בטיסה לירדן וממנה לחזור הביתה, למחרת מגשר אלנבי. או, ל’השתכן’ כמה ימים בבית מעצר עד שייפתח הסגר. אבל לא הייתי צריך להתלבט הרבה כי, הם בחרו עבורי: נוסעים לחרבתא. לא עזרו – שוב – כל המחאות וההוכחות. גם לא שלכל אחד מאיתנו מחכה בחוץ מונית שהוזמנה מבעוד מועד, כדי לנסוע ישר, בלי הסתובבויות והסתבכויות, הביתה ושבכלל כל אחד מאיתנו גר במקום אחר".
"אז נסענו. בסביבות שש וחצי בערב, שלוש וחצי שעות לאחר הנחיתה, יצאנו (ארבעתנו כמובן) מנמל התעופה במונית ישראלית (שעלתה לנו 170 שקל), בליווי ניידת משטרה צמודה מאחורינו. בשבע הגענו למחסום המפורסם. היה כבר חושך. למזלנו, הצליח אחד מחבריי לנסיעה לארגן מונית שחיכתה מעברו השני של המחסום (עוד מאה שקל!). מייד "טסנו" לקלנדיה לפני שיסגרו לנו את המחסום בשמונה (זאת שעת הסגירה), ולמזלי הגדול הסכים הנהג לקחת אותי עד בית לחם. הגעתי הביתה בתשע, בשלום…"
סוף הסיפור. כמו שכתבתי בתחילתו, אין זה סיפור "נורא". כי, הרי הכול נגמר בכי טוב, בסך הכול קצת זמן, כסף, עצבים, וחששות – ואולי גם טיפה בושה. אבל מהסיפור הפשוט הזה למדתי הרבה. למדתי למשל, שלפעמים מוטלת אחריות כבדה על כתפיו של המפקד התורן בתחנת המשטרה בנתב"ג: מי ייסע ומי לא ייסע ולאן ואיך ועם ליווי או בלי ליווי ומתי ואיך ולמה. הוא, לבדו, צריך להחליט איך למרר את חיי הנוסעים. זאת ועוד: גם אני, כישראלים רבים, לא ידעתי שלמחסומים יש שעות פתיחה וסגירה, לא ידעתי שבזמן סגר אין בשטחים כלל תחבורה ציבורית, שלפעמים סגר בא עם עוצר ולפעמים סגר בא בלי עוצר ובוודאי לא ידעתי, שכדי להגיע מנתב"ג לבית-לחם לוקח לפעמים יותר זמן מאשר להגיע מפריז לנתב"ג. למדתי שב"סגר" וב"עוצר" צומחים נהלים חדשים לבקרים, שהופכים את החיים של הפלסטינים אם לא לגיהינום, לבטח לבלתי נסבלים.
האם לכך התכוון הרמטכ"ל כשאמר שהסגר קשה מדי, קשה מנשוא, שהוא לא עוזר כל כך לביטחון מדינת ישראל אלא דווקא להיפך? וגם הפרופסור שנסע במיוחד לכנס כדי להוריד את רמת האלימות וההסתה בבתי הספר הפלסטינים, למד משהו: שקשה לדעת מה יגבר על מה – חלומו (ילדים ללא שנאה והסתה) או המציאות? ועוד הוא למד: הדרך לבית לחם עוברת לפעמים דרך חרבתא וקלנדיה ועוד שני מחסומים אחרים.
אפרטהייד כבר קיים כאן מזמן כלפי אזרחי ישראל הערביים – אז חייב להיות יותר קשה כלפי ערביי השטחים הכבושים.
הם הרי גם לא יהודים (העם/גזע הנבחר), וגם לא אזרחי המדינה – ולכן הם דרגה אחת מתחת לערביי ישראל.
הגיוני – לא?
I was very happy to hear that
some palestinians are trying to
take the hatred out of their
children textbooks.
And why?
Becuase the result of the hatred education that palestinians have is that
this man cannot go home without
all this security checkings and discomfort
ככה נראה הכיבוש כשהוא לא מצטלם בטלביזיה. קצת אי נוחות. אף אחד לא מת. אפרטהייד אמרנו כבר?
such deep thoughts give new deep meaning to the definition of shallowness…
"Depp Thoughts " קורא עברית,כותב אנגלית וחושב בגרמנית.