לפני שבועות אחדים הזמין הפנטגון את עמיתיו להקרנה מיוחדת של סרט קולנוע ישן. היה זה "הקרב על אלג’יר", הקלאסיקה האנטי-קולוניאלית של ז’יל פונטקורבו, אשר הקרנתו נאסרה בזמנו בצרפת. ניתן היה לשער כי מטרת ההקרנה היתה חינוכית ותו לא. הצרפתים ניצחו בקרב אך הפסידו במלחמה. הפנטגון מבין לפחות כי ההתנגדות בעיראק פועלת לפי דפוס אנטי-קולוניאלי דומה. בסרט נראות פעולות של לוחמי מחתרת אלג’יראים, אשר צולמו לפני מחצית המאה, אך יכלו באותה מידה להיות מצולמות בפאלוג’ה או בבגדד לפני שבוע. כאז כן עתה, הצבא הכובש כינה פעולות מסוג זה "טרוריסטיות". כאז כן עתה נתפסו ועונו שבויים, בתים או קרובי משפחה שסיפקו להם מחסה נהרסו, והדיכוי הוכפל. בסופו של דבר היה על הצרפתים לסגת.
ככל שממשיך לעלות מספר האבידות האמריקאיות בשלב "הפוסט-מלחמתי", ועולה על זה שספג הצבא האמריקאי בזמן הפלישה עצמה (אשר גבתה את חייהם של 15,000 עיראקים לפחות), החל להתפתח סוג מסוים של דיון ציבורי בארה"ב. רק מעטים לא יודו כי עיראק תחת הכיבוש האמריקאי נמצאת במצב גרוע יותר מאשר היתה תחת שלטונו של סאדאם חוסיין. אין בנייה מחדש של המדינה. ישנה אבטלה מאסיבית. חיי היום יום קשים מנשוא והכובשים ושלטון הבובות שהקימו אינם יכולים לספק אפילו צורכי מחייה מינימליים. ארה"ב אפילו אינה סומכת על העיראקים בניקוי הבסיסים הצבאיים שלה, ולכן עושה שימוש במהגרים מדרום אסיה ומהפיליפינים. זהו קולוניאליזם בעידן הקפיטליזם הניאו-ליברלי, ועל כן ניתנת עדיפות לחברות אמריקאיות ו"ידידותיות". במקרה הטוב, עיראק תחת שלטון כיבוש תהפוך לאוליגרכיה של קפיטליזם תאגידי, למרחב הקוסמופוליטי החדש של "בכטל" ו"האליבורטון".
שילובם של כל הגורמים הללו הוא שמדרבן את ההתנגדות ומעודד צעירים רבים להצטרף ללחימה. מעטים בלבד מוכנים להסגיר את הלוחמים. זהו פרט בעל חשיבות מכרעת, מכיוון שללא תמיכתה הסבילה של האוכלוסייה, התנגדות לאורך זמן היא בלתי אפשרית.
לוחמי המחתרת העיראקיים החלישו את מעמדו של ג’ורג’ בוש בארה"ב ונתנו פתחון פה לפוליטיקאים מן המפלגה הדמוקרטית לבקר את מדיניות הבית הלבן. הווארד דין הרחיק לכת עד כדי הצעה של נסיגה אמריקאית מלאה בתוך שנתיים. גם אותם אינטלקטואלים אשר התנגדו למלחמה אך תמכו בכיבוש וגינו את ההתנגדות, יודעים כי בלעדיה היה עליהם לעמוד מול המקהלה הנצחנית של מחרחרי המלחמה. חשוב מכל, האסון בעיראק דחה ללא הגבלת זמן הרפתקאות נוספות מסוג זה באיראן או בסוריה.
אחד המחזות הקומיים ביותר בחודשים האחרונים היה זה שבו פול וולפוביץ, באחד מביקוריו הרבים לתדרוך כתבים בבגדד, טען כי "הבעיה העיקרית היא שישנם זרים רבים מדי בעיראק". רוב העיראקים רואים בצבאות הכיבוש את "הטרוריסטים הזרים" האמיתיים. מדוע? מכיוון שכאשר אתה כובש מדינה, עליך להתנהג באופן קולוניאלי. זה קורה גם במקומות בהם לא מתפתחת התנגדות, כמו באזורי החסות בבוסניה ובקוסובו. במקום בו מתקיימת התנגדות, המודל היחיד המוצע הוא שילוב של עזה וגואנטנמו.
באופן דומה גם אין זו זכותם של משקיפים מערביים שמדינותיהם כבשו את עיראק להציב תנאים לאלה המתנגדים לכך. זהו כיבוש מכוער, וזהו הגורם הקובע את התגובה. לפי מקורות באופוזיציה העיראקית, קיימים לפחות 40 ארגוני התנגדות שונים. הם מורכבים מחברי מפלגת הבע’ת; מקומוניסטים דיסידנטים, אשר דחו בשאט נפש את בגידתה של המפלגה הקומוניסטית העיראקית שתמכה בכיבוש; מלאומנים; מקבוצות של חיילים וקצינים לשעבר בצבא העיראקי שפורק ע"י הכיבוש, ומקבוצות דתיות של שיעים וסונים.
משורריה הגדולים של עיראק, סאאדי יוסף ומותחאפר אל-נוואב, שנרדפו בעבר בברוטאליות על ידי סאדאם ועדיין שוהים בגלות, משמשים כעת כמצפון של עמם. שיריהם הזועמים, התוקפים את הכיבוש ושופכים קיתונות של בוז על ה"תנים" – או הקוויזלינגים הנוכחיים – עוזרים לשמר את רוח ההתנגדות וההתחדשות.
במילותיו של יוסף: "ארק בפרצופי התנים / ארק על רשימותיהם / אכריז כי אנו העם העיראקי / אנו עצי הקדומים של ארץ זו."
ונאווב: "ולעולם אל תבטח בלוחם חופש / המופיע ללא נשק / האמן לי, אני נשרפתי בכבשן ההוא / האמת היא שאתה גדול רק כגודל תותחיך / בעוד שאלה שלהם רק סכינים וכפות / עיניהם נשואות אל בטנם".
במלים אחרות, ההתנגדות היא ברובה הגדול עיראקית, גם אם לא אהיה מופתע אם ערבים אחרים חוצים את הגבול על מנת לסייע לה. אם ישנם פולנים ואוקראינים בבגדד ובנג’ף, מדוע שלא יסייעו הערבים אלה לאלה? העובדה הבסיסית של ההתנגדות היא שהיא חסרת מוקד מרכזי – השלב הראשון והקלאסי של לוחמת גרילה כנגד צבא כיבוש. הפלת מסוק הצ’ינוק האמריקאי ממשיכה את אותו דפוס פעולה. עדיין נותר לראות אם קבוצות אלה יעברו לשלב הבא ויכוננו את חזית השחרור הלאומית של עיראק.
לגבי האו"ם, המנסה לשחק את "המתווך ההוגן" – זהו מצג שווא, במיוחד בעיראק, שם הוא מהווה חלק מן הבעיה. אם נתעלם מן הרקורד שלה בעבר (כמפעילת הסנקציות הרצחניות, וכתומכת בהפצצות האנגלו-אמריקאיות על בסיס שבועי במשך 12 שנים), ב-16 באוקטובר שוב ביישה את עצמה מועצת הביטחון של האו"ם בכך שקיבלה את "התגובה החיובית של הקהילה הבינלאומית […] כלפי מועצת השלטון הייצוגית […והביעה] את תמיכתה במאמצי המועצה לגייס את העם העיראקי". בו בזמן קיבל השרלטן המזהיר אחמד חלבי את המושב העיראקי באו"ם. אי אפשר שלא להיזכר כיצד התעקשו ארה"ב ובריטניה על כך שפול פוט ישמור על כסאו באו"ם במשך למעלה מעשור לאחר שהודח על ידי הוויאטנמים. הנורמה היחידה שמועצת האו"ם מכירה היא כוח ברוטאלי, וכיום ישנה מעצמה אחת בלבד בעלת הכוח ליישם נורמה זו. זו גם הסיבה מדוע, עבור רבים בחצי הכדור הדרומי ובמקומות אחרים, האו"ם וארה"ב הם היינו הך.
המזרח הערבי משמש כיום במה לכיבוש משולב: הכיבוש הישראלי-אמריקאי של פלסטין ושל עיראק. אם בתחילה ספגו הפלסטינים מכה מוראלית מכיבושה של בגדד, התפתחותה של תנועת ההתנגדות בעיראק חיזקה אותם. לאחר נפילתה של בגדד, פנה מנהיג המלחמה הישראלי אריאל שרון לפלסטינים ואמר ש"יתעשתו, כעת משנפל מגנם", כאילו שהמאבק הפלסטיני היה תלוי בסאדאם או באיזושהי אישיות אחרת. התובנה הקולוניאלית הישנה הגורסת כי הערבים אבודים ללא דמות מנהיג כלשהו, מופרכת כעת בעזה ובבגדד. גם אם סאדאם יתפגר מחר, ההתנגדות לא תדעך אלא תגבר אף יותר.
במוקדם או במאוחר, יהיה על כל הגייסות הזרים לעזוב את עיראק. אם לא יעשו זאת מרצונם, הם יגורשו בכוח. נוכחותם המתמשכת היא מקדם לאלימות. כאשר העם העיראקי יהיה שוב אדון לגורלו, הוא זה שיחליט על המבנה הפנימי ועל מדיניות החוץ של ארצו. יש לקוות כי אלו ישלבו דמוקרטיה וצדק חברתי, מרשם אשר הצית את אמריקה הלטינית, אך נחשב מוקצה מחמת מיאוס בעיני האימפריה. בינתיים, לעיראקים יש דבר אחד שבו הם יכולים להתגאות ושבגללו צריכים אזרחים בריטים ואמריקאים לקנא בהם: אופוזיציה.
מר טארק עלי,
הרשה לי להעלות מספר שאלות:
– האם היית מעדיף שארה"ב לא היית פולשת לעיראק, והעם העיראקי היה עדיין נתון תחת אימת משטרו של העריץ סדאם חוסיין?
– האם אתה מאמין שאותם "לוחמי המחתרת העיראקיים" אינם שליחיו של סדאם חוסיין? האם אתה חושב שהם פועלים לטובת העם העיראקי או לטובת זה אשר שלח אותם?
הצעד הלגיטימי היחידי כדי להפסיק משטר חייב להינקט על ידי עמו הוא.
גישה כזו מעלה מספר שאלות:
מדוע התערבות מדינה אחרת גרועה יותר מהמשך שליטת דיקטטור?
אם ע"י אותו דיקטטור מתבצעים פשעים המכונים "פשעים נגד האנושות" (למשל התקפת הגז נגד הכורדים) האם גם אז תקף הכלל שציינת, וצריך פשוט לחכות להפיכה?
הקורא אבירם לא הבחין שהמאמר מתורגם מעיתון
היוצא לאור בלונדון ומחברו,לא יקרא את שאלותיו ולא יוכל לענות – אעשה זאת במקומו:
אין זה מעניינה וסמכותה של מדינה כלשהיא,
להתערב במדינת אחרת. ארה"ב הביאה להשלטתם של
אין סוף דיקטאטורים ברחבי העולם וממשיכה לעשות זאת גם היום.העם העירקי מתקומם נגד
הכיבוש האמריקאי וזו זכותו ללחום לשחרורו.
נראה שטארק עלי באמת לא יקרא את תגובתי…
בכל אופן, מבחינת זכויות אדם היה משטר סאדם מן הגרועים.
מה לדעתך היה נחשב צעד "לגיטימי" כדי להפסיקו?
כפי שאתה יכול לראות, המלחמה בהחלט יצרה מצב יותר קשה בעירק מאשר תחת שלטון סדאם חוסיין – כמה שהשלטון הזה היה אכזרי.
עשרות אלפי הרוגים, אינספור פצועים ונכים, פליטים שביתם נהרס, מובטלים שמקום עבודתם נהרס במלחמה או הופרט, חיילים לשעבר שפוטרו ללא פיצויים, אין חשמל, אין מים זורמים, אין ביוב. והמשטר הצבאי של ארה"ב, לא פחות דיקטטורי מסדאם. ממשלת הבובות שלו מתפקדת בדיוק באותה צורה שבה תפקד הפרלמנט העירקי בימי סדאם, משמע היא חסרת משמעות.
בעיות המשטר נובעות מיחסי הכוחות המעמדיים באותה הארץ, ויכולים להיפטר רק על ידי מהפכה פועלית-עממית. משטר סדאם היה משטר בורגני קלאסי שצריך היה להימחק ע"י מהפכה פועלית. אך הפלישה האימפריאליסטית של ארה"ב לעירק והפלת המשטר רק הביאה עוד סבל גם לעירקים וגם לאמריקנים.
האם לדעתך לא הפיקו האמריקאים לקח מהגולם שבנו במדינות רבות והוא קם על יוצרו? .אולי במקרה של עיראק הפיקה ההנהגה האמריקאית לקח ומנסה באמת להקים שם דמוקרטיה לטובת העם העיראקי והאיזור כולו?
‘קראתי את שאלתך דקות אחדות לאחר שצפיתי בBBC בנעשה הערב בעיראק: הצבא האמריקאי מפציץ מהאוויר "תשתית טרור", ילדים בוכים בין הריסות בתיהם,חיילים אמריקאים מכים ומתעמרים באזרחים…מי שאיחר שניות אחדות לצפות בשידור, יכול היה להסיק שהוא צופה במתרחש בעזה או בשכם. האמריקאים לא למדו כלום ולא ילמדו: הבית הלבן והפנטאגון מחקים את ההשתוללות הישראלית בשטחים, מגבים את מעשי הזוועה של ממשלת שרון-לפיד וחוזרים על וויטנאם,לאוס,קמבודיה,צ’ילה,ארגנטינה,פנמה… – המשך את הרשימה בעצמך.
לאליעזר ואלדר:
מעניין מאוד, כשאצלנו התקדמות בתהליך השלום מביאה לטרור ופיגועים (אני מתכוון להתקדמויות האמיתיות השהביאו ל "קורבנות השלום" אליבה דשמעון פרס) אתם מטיפים להסתכלות לטווח הארוך ומסבירים שהתשלום היקר כעת הוא שלב זמני בלבד.
מעין מס שצריך לשלם בעבור עתיד טוב יותר.
אבל כשמדובר בתשלום כזה שהעם העיראקי משלם כדי להיפטר סופית מהרודן סאדם, לפתע תוקף אתכם זעזוע עמוק. ה-"כאן ועכשיו" מקבל משנה תוקף ואין בילתו.
האם אין כאן מידה של… איך נאמר?… מוסר כפול?
האנלוגיה שאתה עושה בין יחס הישראלים לאירגוני הטרור הפלסטיניים לבין יחס העירקים לסדאם מוטעית מיסודה. מהם הפלסטינים? עם הכבוש משך עשורים הנאבק על חירותו. אכן טרור הוא דרך מוטעית, אך כפי שנאמר במאמר זה "זהו הגורם הקובע את התגובה", משמע פשעי הצבא הישראלי והמיליציות של המתנחלים הם שמשמשים כבית החרושת לייצור הטרור הפלסטיני. מה היה סדאם? עריץ על עמו במשך שנים. סדאם עלה בעקבות סיוע אמריקני, כיוון שהאמריקנים רצו להפיל את משטר האייטולות באירן. סדאם ייצג את הבורגנות העירקית, אשר בשלב מסויים נוצר נתק בינה לבין ארה"ב. הבעיה הסדאמית הייתה פנימית עירקית, והתערבותה החיצונית של ארה"ב הביאה רק כאב לעירקים.
ההשוואה שלך בין החמאס לסדאם חוסיין כאילו שניהם הורגים אנשים ולכן שניהם שווים פשטנית. החמאס וסדאם חוסיין הם שני גורמים שונים במצבים שונים שיש להתייחס אליהם באופן שונה. אין פה מוסר כפול, יש פה ניתוח הגיוני של המצב.
אם כך,בנסיבות האלו אין מי שידרוש מממשלת ישראל שינוי במדיניותה כלפי הפלסטינאים. כנראה שהתלמיד והמורה לא מסתכלים ימינה ושמאלה.גם 4 ראשי השב"כ לשעבר מתריעים קשות על הסכנה במדיניות הקלוקלת הזו.חבל שמי שמקדימים את זמנם בחשיבה המדינית החברתיתוהבטחונית(שחלקם מתבטאים באתר זה) לא מצליחים להשפיע על המדיניות.לדעתי גם בחירות לא תוכלנה לשנות הרבה אלא רק מעורבות עקבית של מדינות המערב.
ציטוט מדבריך: "לדעתי גם בחירות לא תוכלנה לשנות הרבה אלא רק מעורבות עקבית של מדינות המערב".
רגע, מה שאמרת קורה בדיוק בעיראק, לא?
הרי בחירות שם הן בדיחה, ומדינות המערב באו לעשות קצת סדר…
אז לפני שאתה קופץ עם תגובה עצבנית:
המצב אצלנו לא שונה מהמצב בעיראק תחת סאדם, גם כאן וגם שם זכויות אדם נרמסות, וזה לא משנה אם זה עניין פנימי(שליט המדכא את עמו הוא) או אחר (לצורך העניין – עם המדכא עם אחר).
לאופוזיציונר העיראקי תחת סאדם אין אגודה לזכויות האזרח, אין "בצלם" ואין את מוחמד בכרי שיעשה עליו סרט, יש לו רק עינויים וכלא. לכן מצבו במובן מסוים גרוע מעמיתו הפלסטיני.
אחריותו של אדם חופשי היא להתערב למען שחרור פלסטין מעולה של ישראל כמו גם לשחרור עיראק מעולו של סאדם. וכל תירוץ בסגנון "זה עניין פנימי וכיו"ב אינו תקף בעיני.
עוול הוא עוול!
"עוול הוא עוול!"
ויש דרך להשתחרר מעוול כזה ודרך להשתחרר מעוול אחר. ויצירת עוול חדש וקשה יותר לא מתקנת את הישן.
סליחה שירדתי לרמת פשטנות כזאתי, הכרחת אותי.
ראה, לדעתי פועלים כרגע בעיראק שלושה כוחות, או יותר נכון שלוש מגמות:
העם העיראקי שמנסה להבין את מצבו החדש.
האמריקאים שמנסים ליצור מצב חדש.
ואחרון חביב – סאדם – שממקום מחבואו מטרפד כל נסיון אמריקאי לייצוב עיראק ומנסה להחזיר את הגלגל לאחור.
המשולש הנ"ל מורכב ביותר, אבל יש לי תחושה שהנזק הגדול ביותר נגרם ע"י סאדם.
הרי ברור שהטרור בעיראק הוא מעשה ידיו לא איזו התקוממות עממית ספונטאנית.
תגובות קצרות רוח כמו שלך הן בדיוק מה שהוא מנסה להשיג במאמציו.
אני חובב קטן מאוד של קולוניאליזם וכיבוש, אבל במקרה הנדון נראה לי שארה"ב מנסה לכונן בעיראק משהו שיקרב אותה למערב ויחזיר את ה "מפתחות" לידי העם העיראקי.
לעומת מצבים דומים קודמים (ראה רפובליקות הבננות למיניהן) לא ראיתי עדיין איזה בובה שילטונית שהאמריקאים הציבו בעיראק, אלא נסיון לקיום מועצת נבחרים.
בקיצור, לדעתי המהלך יכל כבר להצליח לולא החבר סאדם ושליחיו המתפוצצים.
זו דעתי.
קשה לבחור בין שלושת האפשרויות,שבכותרת:: ארה"ב מימנה וחימשה את סאדאם חוסיין כשדיכא את המפלגה הקומוניסטית ומאות אלפי חבריה, כשלחם נגד איראן- כשהאינטרסים של ארה"ב היו זהים לשלו. אז,הם לא "הבחינו" שהוא דיקטאטור – הוא היה אחד מתוך שורה ארוכה של
:רודנים שלנו",של הCIA , הםנטגון,ההון הגדול,
הבית הלבן…
זה נראה לי מוזר לשפוט את מעשי ארה"ב מבלי להזכיר את הצד השני באותה מלחמה "קרירה": שמש העמים וממשיכיו, אשר עם רוממות מרכס בפיהם השתלטו על חצי עולם והביאו לשיעבוד עמים שלמים וחימושם של אחרים (אויבי ישראל, למשל).
בריה"מ כבר אינה וארה"ב עדיין עומדת על תילה, אבל זו לא עילה מספיקה כדי להטיל את כל הרפש של המלחמה הקרה עליה.
בדיון הזה יש כאן סממן חוזר ונשנה של התנתקות מהקונטקסט: "נוח" לשכוח מסאדם חוסיין כששופטים את ארה"ב בעיראק כמו שנוח לשכוח את הצד של בריה"מ במלחמה הקרה.
מדוע מעשי ארה"ב נמדדים כשלעצמם מבלי להסתכל על הסיטואציה הכוללת?
תסלח לי, לסדאם אין שום יכולת או השפעה שיעוררו כאלו התקפות. רובן הן לא התקפות טרור כי אם התקפות גרילה, משמע תקיפה של חיילים חמושים ולא אזרחים תמימים. ההתקוממות העירקית היא עממית וללא כל קשר לסדאם. מסופקתני אם איש מהעירקים רוצה בשובו של הרודן, מה גם שאין זה אפשרי. אם כבר תרצה לדבר על רודנים פוטנציאליים בעירק הפנה מבטחה לעבר האייטולות המתחזקות שם (יחד עם שאר הכוחות האנטי-אמריקאיים).
סדאם חוסיין אינו יותר מסוכן מהאמריקנים, כיוון שתחת שלטונו היו חלק מאמצעי הייצור בעירק מולאמים משמע הייתה יותר עבודה. תחת שלטון חוסיין בעירק היו מים זורמים וחשמל. כיום לאחר המלחמה על אלפי חלליה נהרסה התשתית והמוני עירקים הפכו מובטלים. לאמריקנים לא איכפת מסבלו של העם העירקי, איכפת להם מהנפט. שלא לדבר על כך שגם העם האמריקני סובל מהכיבוש, מכל החיילים הנהרגים בו. והגד נא לי, האם המשטר הצבאי פחות דיקטטורי ממשטר סדאם? האם התעמרות החיילים האמריקאים בעירקים יותר גרועה מהתעמרות שליחי סדאם בהם?
לכן המלחמה לא הייתה מוצדקת ולכן אין הצדקה להמשך כיבוש עירק.
אוי ואבוי… כשכתבתי "מבטחה" התכוונתי "מבטך".
כשמסתיימים כל "הנימוקים" להצדקת ההתקפה הפראית האמריקאית על עיראק – מוציאים את השפן מהכובע:"שמש העמים"…
הנקודה החשובה ביותר שיש לשים אליה לב היא עמדתם של אפוזיציונרים אמיתיים לבעת’, לא נאמני הCIA אלא דווקא אנשי שמאל עקביים כמו מדאפר אלנואב (שעונה וסורס על יד משטר הבעת’), "הקומוניסטים הדיסידנטים" שטארק עלי מזכיר וגם ארגוני שמאל אחרים, דוגמת מפלגת הפועלים הקומוניסטית שיש לה גם תובנות מרעננות על דמוקרטיה פרולטרית, זכויות נשים ועוד אי-אלו שאלות. בקצרה, מי שנאבק נגד הבעת’ בבשל התנגדותו לעריצות נאבק גם נגד הכיבוש האמריקאי מאותה הסיבה בדיוק.
אין מדובר כאן בשאלה מופשטת של "תהערבות בעניינים פנימיים" אלא באופי ההתערבות ומניעיה. התערבותה של וייטנאם בקמבודיה (נגד הח’מר-רוז’), למשל, היתה פעולה מוצדקת ומחויבת המציאות לטובת העם בקמבודיה, אשר למרות שלא השיגה את כל מטרותיה, הצליחה להפסיק את האוטו-ג’נוסייד שביצעו הח’מר-רוז’. ארה"ב לעומת זאת מתערבת ממניעים אימפריאליסטיים ובשיטות אימפריאליסטיות הנובעים מאופיה הבסיסי כמעצמה אימפריאליסטית עליונה, התערבות שהיא חלק ממדיניותה הרצחנית וההרסנית בעולם כולו. התערבות כזו לא יכולה להביא דמוקרטיה בעראק אלאל להיפך, ההתנגדות הלאומית לכיבוש ולעושק היא הקרקע שעליה יכול לקום משטר דמוקרטי.
כל האמור לעיל נכון פי כמה וכמה לגבי המאבק המעמדי, שיש לו שורשים עמוקים בעראק, וזו בדיוק הסיבה שפעילי שמאל אמיתיים עושים כל מאמץ להיות חלוצי המאבק לשחרור לאומי ולא מתנכרים אליו או מצטרפים לכובש כפי שעושה למרבה הצער והחרפה המפלגה הקומוניסטית העראקית.
רגע, האם לדעתך אפשר לשפוט את מעשי ארה"ב והאינטרסים שלה מבלי להתייחס לבריה"מ ונסיונה להשתלט על חצי עולם?
אני יודע שזה נורא נוח "לשכוח" את אימפריית הרשע ה "קומוניסטית" ולהשליך את כל חטאי המלחמה הקרה על ארה"ב, אבל לי זה נראה עיוות של המציאות.
אמרת "שפן"? אכן שפן, אך כלל לא קטן!
המגיב לתגובה על "הוצאת השפן מהכובע" – אינו מודע למימרה המפורסמת ומייחס את ה"שפן" למגיב
שהתריע על תגובה שהוסרה…- לעצם הנושא: ברית המועצות התפרקה לפני יותר מעשר שנים והפלישות האמריקאיות לאפגניסטן ועיראק, בוודאי שלא נועדו לחסום את "אימפריית הרשע" מבית מדרשו של כוכב הוליבודי בסרטי "B". בניגוד לHAPPY END של סרטי עיר המלאכים – יסתיימו מסעות בוש-בלייר,בבית הקברות של ההיסטוריה כשבינתיים משתרכות ההלוויות של חיילי מדינותיהם אל בתי הקברות,יום יום.
טעות כפולה בידך, ידידי.
תגובתי הראשונה לעניין השפן הוסרה (שלא בצדק, לדעתי) ותגובתי לעניין ההסרה – אף היא הוסרה!
לכן הגבתי שוב ורצף ההודעות נשמר.
עכשיו לעניין: האם אתה חושב שארה"ב רק חיכתה להתקפה על התאומים כדי לפלוש לאפגניסטן?
לא נראה לי… אי אפשר להאשים את ארה"ב באינטרסים כלכליים הנוגעים למדבר השממה האפגני.
ארה"ב הותקפה והגיבה.
אם כבר אינטרסים כלכליים אז עיראק יותר רלוונטית. למרות שנראה לי שגם אם תוכניות ארה"ב יתממשו, עדיין האדם העיראקי הפשוט יקבל מכל חבית נפט עיראקית קצת יותר מאשר הוא קיבל תחת סאדם.
מסקרן אותי מאוד מה היא דעתו של משוש לגבי מכוניות התופת שכוונו נגד עירקים ונגד תורכים מוסלמים ( ובעוד ארצות כגון סעודיה מרוקו תוניסיה ) האם יש לזה הצדקה . האם יש ברית בינך איש השמאל ובין אירגוני טרור הרוצים להשליט שלטון דתי מוסלמי בכל העולם , רק משום זהות האינטרסים של שנאת ארה"ב המערב וישראל ?
עיניך טחו מלראות. הפלסטינים רוצים את כל השטח מהים התיכון עד הירדן ועירק כבשה את כווית והיו לה שאיפות אימפריאליסטיות כלפי נסיכויות המפרץ הפרסי. אנו מדינה קטנה מוקפת בעשרות מליוני אויבים שחלקם הפכו את חורבננו לאידאולוגיה. רק עוצמה ישראלית בשיתוף עם חסידי אומות העולם(ממשלת ארה"ב) תגן עלינו.אין מקום ואין כל ממש בטענה שניתן להקים 2 מדינות בין הים לירדן אלא אפשרית רק מדינה אחת ואני סבורה שאתה,כיהודי, תעדיף שהמדינה האחת תהיה מדינת ישראל. מה עושים עם השטחים הכבושים?:את רצועת עזה מחזירים למצרים וחלקים גדולים מאד (עם ריכוז ערבי)בגדה מחזירים לירדן.זה הפתרון ואין בילתו.נא תגובתך!
הקשקשן האינדיאני "מאשים" את השמאל בתמיכה בטרור – זו היא זריית חול וכשהוא חוזר על כך בוקר וערב, החול הופך לאשפה ואת הזבל יש לסלק
חבל שלא התייחסת לתגובתי, אז אומר זאת שוב בתקווה שהפעם תבין מדוע נוצותיו של האינדיאני סומרות:
בדרך קבע הטרור האיסלאמי לא זוכה כאן לשום התייחסות, אלא רק כעוד "עדות" כביכול לפישעי המערב.
לדעתי (וכנראה גם לדעת האינדיאני) אותו טרור חסר תקדים הוא בעיה בפני עצמה ויש לעקור אותו מהשורש ללא קשר לשום תהליך אחר.
שוב הייתי רוצה להביע תמיהה על קולת הביקורת כלפי טרוריסטים וקברניטי רצח כגון סאדם חוסיין והחאמס לעומת חיצי הביקורת אשר נורים שוב ושוב על אלו שנלחמים בהם.
אודה לך הפעם אם תענה ברצינות ולא תבחר בפתרון הקל של מנטרת החול והזבל.
צר לי ידידתי אך איני יכול לענות לך בצורה רצינית.
איני מבין את הקשר בין תגובתך לבין דבריי מה 14.11.
בדיון הנ"ל השתדלתי לשמש כסנגור לארה"ב בעיראק ולהציג את דעתי הלא כל-כך פופולארית במחוזותינו השמאליים.
אם דברייך לא נכתבו בציניות, אזי את אמורה דווקא לתמוך בדעתי (למרות שאיני מסכים אם כל מה שכתבת).
הלא כן?
מדהים להיווכח שעדיין ניתנת רשות "תגובה" ל"אינדיאני" הממשיך בזריית חול ואשפה בעיני קוראי "הגדה השמאלית".
אחד הימנים כאן קובע ש"אי אפשר להאשים את ארצות הברית באינטרסים כלכליים שנוגעים למדבר האפגני". אם כן, מה גרבם לארצות הברית להשליט את הטליבאן ? מה גרם לה לממן אותם במליוני דולארים עד לכה חדשים לפני שתקפה את אפגניסטן ?
מלבד האינטרס המדיני של יציבות, הנוגע לא רק לאפגניסטן לבדה אלא גם לשכנתה פקיסטן, שמשטרה ממונן על-ידי ארה"ב, ישנה התכנית האמריקאית להעברת צינור נפט מתורקמניסטן לפקיסטן דרך אפגניסטן. התכנית הזו מחייבת יציבות באפגניסטן והיתה אחת הסיבות להשלטת הטליבאן. לזה מתווסף גם סחר האופיום באפגניסטן, שהוא בעל חשיבות כלכלית לא מעטה. הברית הצפונית, השלטת כיום באפגניסטן (אמורה לשלוט, יותר נכון), היא קואליציה שמאחוריה עומדים בין השאר סוחרי האופיום וההירואין הגדולים של אפגניסטן.
שמתי לב שהביטויים "זריית חול" ו-"דמגוגיה" חוזרים שוב ושוב כל פעם שמישהו מעיז להזכיר טרור מוסלמי.
ובכן, אותו טרור הוא חי, נושם והורג בלי הבחנה.
זו בעיה כלל עולמית המבטאת רגשי נחיתות מוסלמיים לנוכח העולם המערבי המודרני.
עצימת עיניים לנוכח הטרור, ביטולו, או חס וחלילה הצדקתו כ-"כלי הנשק של החלשים" היא היא הדמגוגיה וזריית החול!