קיים מכנה משותף בין הארגון שביצע את פיצוץ שתי מכוניות התופת ליד בתי הכנסת באיסטנבול לבין שיטות מתנחלים וממשלת ישראל – שיטות גולדשטיין את שרון (ואחרים). הפושעים באיסטנבול שילבו את שיטת הרוצח המתנחל גולדשטיין, של פגיעה במתפללים חפים מפשע בשעת תפילתם, עם שיטת אריאל שרון, מורשע ועדת כהן בביצוע פשעי מלחמה, של השלכת פצצת טונה בלב אזור צפוף אוכלוסין תוך פגיעה במאות אנשים שהיו במקרה באזור. הפיגועים באיסטנבול הם תזכורת נוספת כי אנו חיים כיום עם שלושה גורמי סיכון עיקריים לשלום העולם: ישראל, ארה"ב והפונדמנטליזם האיסלמי (אפשר גם בסדר הפוך).

ישראל מייצגת כיום פונדמנטליזם יהודי וארה"ב פונדמנטליזם נוצרי-יהודי. השלושה מזינים ומחזקים אחד את השני. כל עוד יהיו מיליוני אזרחים מוכנים לחיות בשבי שטיפות המוח של קיצוני האיסלאם, קיצוני היהדות וקיצוני הנצרות – נמשיך לסבול מפרי הבאושים.

עבור ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית, מוסד יד ושם ומרבית המפלגות בישראל, מהווה הפיגוע באיסטנבול עוד יהלום במחרוזת הפנינים האנטישמית בה הם משחקים.

לפי הגרסה הישראלית, הכל אנטישמיות. המלחין תיאודורקיס אנטישמי; ומיליוני האירופאים שסבורים כי ישראל היא סכנה לשלום העולם הם אנטישמים; ואותם 17 אחוזים מאזרחי איטליה שסברו כי אם ישראל לא היתה קיימת הרבה צרות היו נמנעות הם אנטישמים; והצרפתים המבקרים את ישראל הם אנטישמים. בקיצור, מה טוב ומה נעים שכל העולם הוא אנטישמי, חוץ מכמה פשיסטים או אוהדיהם, כמו מנהיג המפלגה הניאו פשיסטית פיני (בקרוב אורח רשמי של ממשלת ישראל), וגם ראש ממשלת איטליה ברלוסקוני שסבור שמוסוליני לא היה כל כך נורא.

גישה זו של ממשלת ישראל ונספחיה, היא כמובן נוחה מאוד, משום שהיא משחררת את ישראל מכל אחריות. אין חשיבות למעשיה של ישראל. אין זה משנה אם ישראל מבצעת מדי יום פשעי מלחמה, טובחת באזרחים חפים משפע, רוצחת מאות ילדים פלסטינים ומכניסה מיליוני פלסטינים לגטאות של רעב ומחלות.

מי שטרם השתבשה עליו דעתו ולא נלכד בתעמולה הפרימיטיבית הזו, לא ילך שולל אחריה. יש קשר ברור בין הביקורת על ישראל לבין מעשיה. כמו שיש קשר ברור בין הביקורת על המנהיגות היהודית הממוסדת התומכת בגזענות הישראלית לבין הביקורת עליה. אין ספק כי חיסול הכיבוש והטרור הישראלי בשטחי פלסטין וכריתת שלום ישראלי פלסטיני, כמו גם עמדה ישראלית מעט יותר עצמאית שלא נגררת אחר כל גחמה מלחמתית של נשיא ארה"ב בוש ושר המלחמה שלו רמספלד – ישנו את התמונה מקצה אל קצה.

ליל העצים הכרותים

לפני ימים מספר, ב-9 בנובמבר, צוין (לא בישראל אבל כן בגרמניה) יום השנה ה-65 לליל הבדולח. סמוך לאותו תאריך התרחש בשטחים הכבושים ליל עצי הזית הכרותים. מתנחלים פשיסטים בני עוולה כרתו מאות עצי זית של פלסטינים, דווקא עתה – בעונת מסיק הזיתים.

בשיחה שהיתה לי עם ידידי פרופ’ מתניה בן ארצי, שאלתי אותו אם גם לדעתו אפשר למתוח קו משווה בין מעשי המתנחלים לבין מעשי הגרמנים בליל הבדולח? לא רק אפשר, טען, חובה.

בליל הבדולח שרפו הגרמנים ספרים והרסו וחיבלו בחנויות של יהודים. שרפת ספרים כבר ארעה בישראל, ומתניה הזכיר את שרפת ספרי המיסיון מול בנין ראש הממשלה כאשר דנו בכנסת בחוק המיסיון.

כריתת עצי הזית בידי המתנחלים דומה במטרותיה להרס החנויות של יהודים בליל הבדולח. מטרת ההמון הגרמני המתפרע היתה לשבור את פת לחמם של היהודים וכך להכריחם להגר מהמדינה. מטרת המתנחלים היתה דומה. בכריתת עצי הזית, שעליה פרנסתם של הכפריים הפלסטינים, ביקשו המתנחלים לכרות את פרנסתם ולכפות עליהם הגירה.

בשני המקרים מדובר במתפרעים שעשו זאת בחסות שלטונית, בגרמניה עמדה המשטרה הרשמית מהצד, כפי שעשו צבא ומשטרת הכיבוש הישראלים. בגרמניה לא יכלו היהודים להתגונן בפני ההמון המתפרע, וכך המצב גם באשר לפלסטינים בשטחים הכבושים. שם כמו כאן נתונים המותקפים לחסדי שלטון גזעני ומדכא.

העולם הרוחני והערכי של המתנחלים שכרתו את עצי הזית, דומה לזה של הגרמנים ששרפו ספרים וחנויות של יהודים בליל הבדולח. מחנות ההשמדה באו מאוחר יותר. בישראל השלב הזה טרם הגיע, ונקווה שגם לא יגיע, אבל ראוי להזהיר, כי אף עם אינו מחוסן מהפורענות הברברית.

הלוחמים היהודים של היטלר

לאחרונה פורסם ספרו של פרופ’ בריאן מארק ריג, "החיילים היהודים של היטלר". מחקרו של ריג, פרופ’ להיסטוריה באוניברסיטה הצבאית האמריקאית בווירג’יניה, העלה כי בצבאו של היטלר שירתו 150 אלף יהודים למחצה (כולם זכאי חוק השבות), שכונו "מישלינג" (בני תערובת). כמה מהם הגיעו לדרגות קצונה בכירות. לדברי ריג, החיילים חשבו: "אם אהיה חייל טוב  לא ייפגעו בי או במשפחתי". זה לא עזר להם. רוב היהודים למחצה נשלחו לגירוש בשנת 1944.

הסיפור הזה מזכיר לי את המתרחש בישראל בנושא גיוס הבדואים. מדובר כידוע בקבוצה המופלית ביותר מבין אזרחי ישראל. ודווקא מקרב קבוצה זו הצליחה מדינת ישראל לגייס מספר לא קטן של חיילים. הבדואים המתגייסים מוכנים לשרת בצבא האויב של עמם, לקחת חלק בפעולות הדיכוי והרצח של צבא הכיבוש הישראלי, מתוך תקווה כי באמצעות הנכונות להרוג את בני עמם, תפעל ממשלת ישראל לשיפור מצבם.

אולם כמו בגרמניה, גם כאן זה לא עוזר. מצבם של הבדואים, כולל השבטים מקירבם רב מספר המתגייסים, ממשיך להיות בכי רע. המדינה לא מוכנה להשקיע בשיפור מצבם ולהשוות את זכויותיהם ורמת חייהם לאלה של היהודים. ממשלת ישראל לא מעריכה משת"פים, בין אם מדובר בפלסטינים בשטחים הכבושים, בין אם מדובר בבדואים אזרחי ישראל. היא זורקת אותם לכלבים ובניגוד להצהרות חגיגיות פה ושם, חשה כלפיהם בוז וזלזול. פריירים אמיתיים.

הפשע משתולל ופושעי המלחמה מוגנים

מלחמת החיסולים בין כנופיות העולם התחתון מתנהלת במלוא העוצמה. מספר האזרחים התמימים שמוצאים עצמם נלכדים בתוך המלחמה הולך וגדל. בני הזוג נחשון מחדרה, שבאו לתומם לקנות מכונית במגרש רכב, נרצחו על מזבח אותה מלחמת כנופיות.

אילו היתה לנו משטרה הרואה לעצמה חובה להגן על האזרחים מפני פשיעה פלילית, יתכן ומלחמת החיסולים בין המאפיונרים בעולם התחתון היתה זה מכבר מחוסלת. אבל משטרת ישראל מקצה אלפי שוטרים למשימות כיבוש, להגנה על המתנחלים ולרדיפת פלסטינים. כאשר אלפי שוטרים ובראשם מפקד בדרגת ניצב עוסקים בהגנה על משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים, אין מספיק כוח אדם להגן על האזרחים בתחומי מדינת ישראל הריבונית. זילות החיים בשטחים הכבושים גולשת גם לתחומי הקו הירוק.

לפני זמן התלוננתי במשטרה על גניבת אופניים. השוטר שרשם את התלונה צחק עלי, ואמר לי: טוב, אני רושם, אבל אין סיכוי שנקדיש לכך שנייה אחת. אמרתי לו כי בגרמניה היתה תלונה כזו מסתיימת מיד בשליחת שוטרים לאזור הגניבה כדי לנסות ולאתר את הגנבים. אז תגור בגרמניה הוא ענה לי.

חבר שלי התלונן על פריצה לביתו. גנבו לו אי אלו דברים יקרי ערך. הוא אץ רץ לתחנת המשטרה להתלונן וקיווה כי המשטרה תמהר לבוא ולקחת טביעת אצבעות וכך לנסות ולאתר את הגנבים. הוא חיכה כמה ימים וכאשר הגיעו השוטרים הם אמרו לו: שמע, כבר נמחקו טביעות האצבעות. אז למה לא באתם מיד, כפי שעושה כל משטרה באירופה, כשהכל עוד היה טרי? תלך לגור באירופה ענו לו, לנו אין כוח אדם.

אז זהו, אין הגנה על חייהם ורכושם של האזרחים. הפשע חוגג, אבל העיקר שהמתנחלים מקבלים הגנה של אלפי חיילים ושוטרים ששומרים כי יעלות החן בנות המתנחלים, אותם פושעי מלחמה על פי אמנות רומא וז’נבה, יגיעו לשיעורי הבלט ברכב משוריין ובליווי משטרתי או צבאי.

שמתם לב לעוד תופעה מעניינת? אם כבר קורה שחברי כנופיות הפשע מגיעים לבית המשפט, מתברר כי רבים מהם חובשים כיפות. יש לכיפה השפעה מאגית על שופטים. פרקליטו של הפושע, כאשר הוא פורש את נימוקיו לעונש, אומר כי "מרשי נמצא עתה בעיצומו של תהליך חזרה בתשובה ומאסר ממושך עלול להחזירו לעולם הפשע, אני מבקש מכבודו להסתפק בעונש קל שיאפשר למרשי להשלים את המהלך", והשיטה עובדת. הפושע מקבל עונש קליל, משתחרר כעבור זמן קצר וצוחק כל הדרך לביצוע הפשע הבא.

הכיפה כמטהרת פושעים ופשעים, גם בשטחים הכבושים, גם בתחומי הקו הירוק.

דם על הידיים

בעסקת חילופי השבויים המתרקמת בין החיזבאללה לבין ממשלת ישראל, הולך ונערם מכשול: סמיר קונטאר, האיש שרצח את משפחת הרן בנהריה בשנת 1979.

ממשלת ישראל מצהירה כי לא ישוחרר אסיר "עם דם על הידיים" והמסקנה ברורה, קונטאר לא ישוחרר. מנגד מתעקש החיזבאללה על שחרור כל הלבנונים שבידי ישראל, והשייח’ נאסראללה מצהיר באורח נחרץ כי הוא התחייב בפני משפחת קונטאר כי בנה סמיר ישוחרר, וכך לדבריו גם יהיה. האם פרוש הדבר כי העסקה תתפוצץ או שמא יש לנו עניין במלחמת עצבים, שבה כל צד מקווה שהשני ימצמץ ראשון.

העניין הזה של "דם על הידיים" נשמע מאוד מוזר כשהוא בא מפיו של ראש הממשלה אריאל שרון. האיש הזה, שידיו רוחצות באגם של דם, דמם של אלפי לבנונים שנהרגו במלחמת לבנון הפושעת – אותה יזם, ודמם של יותר מ-1,500 חיילי צה"ל הרוגים, שלא לדבר על דמם של אלפי הפצועים והנכים, הוא האחרון שרשאי להציב תנאי כזה.

במו"מ בין ממשלת ישראל לחיזבאללה מעורבים אנשים עם דם על הידיים, משני הצדדים. שחרור רוצח לאחר שישב כמעט 25 שנים במאסר, לא שובר שום קוד, שהרי לא מעט יהודים רוצחים, כמו רוצחי מחתרת הטרור היהודית, שוחררו לאחר 7 שנות מאסר, שגם אותם ריצו בתנאי לוקסוס ("לימוד בישיבה" יעני).

הבעיה היחידה היא הגזענות. על ידיו של קונטאר "דם יהודי" שהתעריף הישראלי לגביו גבוה בהרבה מ"דם ערבי" על ידיו של רוצח יהודי. גזענות פשוטה, זה כל הסיפור.

Share on Facebook