עם ביקורו של סגן ראש ממשלת איטליה ג’נפרנקו פיני בישראל כאורח רשמי של ממשלת ישראל, מגיע לשיא האבסורד לפיו ממשלת ישראל הניאו פשיסטית, בשיתוף פעולה עם קונצרן השואה יד ושם, ממלאים את תפקיד ממרקי עוונות באשר לעברו הפשיסטי של האורח. אני מפקפק אם התהליך שעבר פיני, מחסיד מושבע של מוסוליני ("האישיות הגדולה ביותר במאה ה-20″, כפי שהצהיר בעבר) לחסיד מושבע של ממשלת שרון הוא אכן תהליך אמיתי של חזרה בתשובה, מפאשיזם וגזענות לדמוקרטיה וזכויות אדם אוניברסליות.

שהרי אם היה מדובר בחזרה בתשובה הנותנת גט כריתות לפאשיזם ופונה עורף לכל גילוי של גזענות ורודנות, היה על פיני לבטא ביקורת נוקבת על ישראל הגזענית והקולוניאליסטית שלא הפיקה את הלקחים מהתקופה החשוכה של הפאשיזם האיטלקי.

הטקס הציני של ביקורו ביד ושם ודברי החלקלקות של "בקשת סליחה מהעם היהודי" הם זילות השואה. ראשי יד ושם הם שצריכים לבקש סליחה מהעם היהודי על שהפכו את הארגון לשפחה חרופה של ממשלת שרון הגזענית וחבר מרעיה, ולאתר עלייה לרגל של תומכי וחסידי הפאשיזם והגזענות.

יחד עם זאת, אם ראש הממשלה שרון, נשיא המדינה קצב ומוסד יד ושם מארחים כבר אורח רשמי עם רקורד פאשיסטי כה מובהק, הצעתי להם כי כאות הערכה וביטוי לרצון טוב כלפי פיני, תאמץ ממשלת ישראל לפחות את הסעיפים המקלים בחוקי הגזע של איטליה הפאשיסטית.

לא מכבר אימצה הכנסת את החלטת הממשלה ואישרה את התיקון הגזעני לחוק האזרחות הישראלי לפיו חל איסור גורף על כל האזרחים הערבים בישראל להתאחד בביתם עם בני זוג פלסטינים מהשטחים הכבושים.

באתר האינטרנט של יד ושם מצאתי את הנוסח של חוקי הגזע שקיבלה המועצה הפשיסטית הגדולה של איטליה ב-6 באוקטובר 1938. חוקים אלה מכילים הגבלות שונות ומשונות על היהודים באיטליה, שדומות בכמה קווים למצוי בחוקי ובמדיניות ממשלת ישראל כלפי אזרחים ערבים, אבל יש בהם גם הקלות של פטור מאפליה.

בסעיף 5 לחוקי הגזע יש פירוט על אלו יהודים לא תחול האפליה, כמו על אלה "שהתנדבו לשירות צבאי או שקיבלו עיטורים צבאיים" או כאלה "שנהרגו או נפצעו למען הפאשיזם" (מתאים מאוד לערבים שהסכימו לשרת בצבא הכיבוש הישראלי ולהיפצע ואף למות למען הגנה על שלטון האפרטהייד הפאשיסטי בשטחים הכבושים). ואילו סעיף קטן ג’ פורש את הפטור מאפליה גם על "אנשים בעלי מעלות יוצאות מן הכלל שתאשר ועדה מיוחדת".

אז הבה נכבד את אורחנו פיני ביוזמה פרלמנטרית שתוסיף לתיקון הגזעני לחוק ההתאזרחות שהתקבל לא מכבר בכנסת, סעיף פטור לערבים "בעלי מעלות יוצאות מהכלל".

"להיות אלים, דמות בהמית שכזאת"

שני המוספים השבועיים של העיתונים "הארץ" ו"ידיעות אחרונות" פירסמו בסוף השבוע החולף ראיון עם לירן רון פורר, לרגל צאת ספרו "תסמונת המחסום". לירן שרת בצבא הכיבוש הישראלי כאיש מחסום ברצועת עזה בשנים 1999-1996, וספרו הוא וידוי מזעזע על שיגרת האכזריות והבהמיות שלו ושל חיילי המחסום האחרים נגד הפלסטינים.

פורר הוא "ילד טוב גבעתיים". בוגר בית הספר לאמנויות תלמה ילין וכעת עומד בפני סיום לימודיו במגמת עיצוב באקדמיה לאמנות בצלאל. לכאורה, איש רגיש. אבל, כפי שהוא כותב בספרו, התפקיד של חייל כיבוש השולט על עם אחר, סוחף כמעט את כולם, בין אם מדובר במישהו הבא מבית ימני או שמאלי, לתהומות של סאדיזם, של אכזריות ושל שטניות.

הוא מודה: אני והחיילים האחרים במחסום היינו פושעים וגנבים. האירועים האכזריים עליהם הוא מספר מקפיאי דם. התעללות בגמד שבא כל יום בעגלה למחסום, שכללה מכות והשפלות. תפישת נער בן 16 בעל פיגור שכלי והכאתו מכות רצח, כך סתם. הנה התיאור מפיו כפי שמופיע ב"הארץ" בכתבתו של גדעון לוי: "בתנופה הכנסתי לערבי אגרוף לפרצוף. בחיים לא הכנסתי ככה למישהו… הכנסנו אותו לג’יפ. התיישבנו מאחור, דורכים על הערבי… הערבי שלנו שכב ורק בכה בשקט לעצמו, הפרצוף של היה ממש על האפוד שלי והוא דימם ועשה מין שלולית של דם ורוק, זה הגעיל והכעיס אותי אז תפשתי אותו בשיער וסובבתי לו את הראש על הצד, הוא בכה בקול וכדי שישתוק דרכנו לו על הגב יותר ויותר חזק. זה השתיק אותו לכמה זמן ואז הוא התחיל שוב. המ"פ הודיע בקשר שצריך להביא אותו לבסיס, ‘יפה עבדתם נמרים’ הוא צחק עלינו. בכניסה למוצב חיכו לנו כל החיילים שהיו במנוחה, שרקו ומחאו כפיים בהתלהבות. שמנו את הערבי ליד השומר. הוא לא הפסיק לבכות… אחד החיילים התקרב אליו ונתן לו בעיטה בבטן. הערבי התקפל מכאב וחירחר, כולנו גיחכנו, זה היה מצחיק… בעטתי לו ממש חזק בתחת והוא עף פנימה כמו שתכננתי… הערבי שלנו סתם ילד בן 16 – פיגור שכלי".

במקום אחר הוא מספר "איך הצטלמו למזכרת עם ערבים שפוצצו במכות, קשורים וזבי דם; איך שחר השתין על ראשו של ערבי משום שהעז לחייך לחייל; איך דדו הכריח ערבי לעמוד על ארבע ולנבוח ככלב; איך בזזו מחרוזות תפילה וסיגריות. מירו רצה שהם יתנו לו את הסיגריות שלהם, הערבים לא רצו ומירו שבר למישהו את היד, בועז המתלהב חתך להם את הצמיגים". הדרגים הבכירים ידעו ושתקו.

בכתבה ב"ידיעות אחרונות" אומר לירון פורר: "ההתבהמות הכללית עוברת לפנטזיות שהצירוף של סקס ואלימות עולה בהן הרבה מאוד. פנטזיות של אונס, בהתחלה כלפי ערביות ובאיזה שהוא שלב כלפי נשים בכלל. הרבה חיילים ששירתו בשטחים דיברו איתי על פנטזיה להכניס את הקנה של הרובה לכוס של האשה ולירות. היינו מדברים איך החברות שלנו לא מבינות אותנו כשבמציאות ההתנהגות המינית שלנו באמת הפכה טכנית ובהמית". אין פלא שלאחר השחרור מגיעים לסמים בגואה.

באותו סוף שבוע קראתי עוד ידיעה מצמררת בשבועון הירושלמי "כל העיר". הפלסטיני נאזיה סאלח עאוד דמירי, רועה צאן בן 24 מהכפר עתיל שבמחוז טול כרם, יצא רכוב על אתונו לרעות את צאנו. הוא נעצר על ידי סיור שוטרי מג"ב. מה שהתחיל כבקשה שגרתית לתעודה, נמשך במסכת התעללויות ששיאה, דרישת השוטרים מהרועה הפלסטיני להוציא את איבר מינו "ולזיין את האתון". בעדותו שנמסרה למח"ש וגובתה על ידי עד ראייה סיפר כי "השוטר כיוון אלי את הנשק ואיים עלי. הוצאתי את אבר המין שלי החוצה וניסית לעשות כמבוקשו, אך איבר מיני לא עמד, כך שלא יכולתי לעשות כלום. הוא המשיך לאלץ אותי לעשות זאת, אז התחלתי להעמיד פנים שאני עושה כרצונו".

מזל שיש לנו ארגון זכויות אדם כמו "בצלם" שתחקירן מטעמו חשף את הזוועה הזו.

כשקראתי את הדברים האלה נזכרתי בארכיון התמונות באתר האינטרנט של יד ושם. אחת מהן מראה חיילים מצבא הכיבוש הגרמני בפולין מתעללים ביהודי דתי וגוזרים את זקנו.

אולי מי מהקוראים יוכל להסביר לי, האם יש הבדל בין החייל המשתין על ראשו של פלסטיני או השוטר שדורש מרועה צאן לקיים באיומי נשק יחסי מין עם האתון, לבין חיילי האס.אס שגזזו כך סתם להנאתם הסאדיסטית את זקנו של היהודי?

שם כמו כאן קולעים דבריו של פורר: "אף אחד לא יכול להימלט מהתסמונת. במקום שבו הכל כמעט מותר, והאלימות נתפשת כהתנהגות נורמטיבית, כל חייל בוחן את גבולות האלימות והיצריות של עצמו על קורבנותיו".

צה"ל משקר? זה לא חדש

מפקד חיל האוויר דן חלוץ ודוברת צה"ל שיקרו לעיתונאים. והעיירה יהופיץ כמרקחה. בעקבות פעולת הרצח של חיל האוויר בעזה לפני חודש, שגרמה ליותר מ-100 הרוגים ופצועים של אזרחים חפים מפשע, טען הצבא כי מדובר בשקר תעמולתי פלסטיני, משום שהצבא השתמש בטילים שפגעו נקודתית במכונית שנסעה באזור שלא היו בו אנשים, ולהוכחה הפיץ הצבא סרט שצולם מאחד המטוסים.

התברר כי הצבא הישראלי אכן שיקר לעיתונאים, ובאותה פעולה לא הופעלו טילים אלא נשק סודי, והוא אשר גרם לנפגעים הרבים ברדיוס גדול. ככל הנראה מדובר בגרסה כזו או אחרת של פצצות מצרר.

הכתבים הצבאיים, המשמשים למעשה כזרוע מוארכת של דובר צה"ל, העמידו פני נפגעים. "צה"ל מאבד את הנכס היקר ביותר שלו, את אמינותו", אמרו בקול נכאים.

רגע רגע חברים, ממתי הודעות דובר צה"ל הן קנה מידה לאמינות? הניסיון המצטבר של חמישים שנות דוברות צבאית, מראה על חמישים שנות שקרים והונאה. הכלל הוא שדובריו של הצבא משקרים (נכון כמעט לכל צבא המצוי בלחימה), אלא אם הוכח ההיפך.

הבעיה היא עם עיתונאים המוכנים לאכול את הלוקשים של הצבא בלי לבדוק. הצבא אמר, והם כמו תוכי מפרסמים. אילו קיימו הכתבים הצבאיים את חובתם העיתונאית, חוקרים ובודקים, היו מגיעים לבד למידע הנכון. אלא שבשיטה הישראלית, עיתונאי מקבל תעודת כתב צבאי מהצבא רק אם הוא מוכיח כי אולף כהלכה ומוכן להיות למעשה סניף של דובר צה"ל.

כל עוד יסכימו הכתבים הצבאיים, כמו רוני דניאל וחבריו, להלעיט אותנו בשקרים שהצבא מלעיט אותם, מבלי לבדוק את הדברים כפי שעיתונות חוקרת חייבת לעשות, ומבלי שמועצת העיתונות, אגודת העיתונאים וציבור צרכני התקשורת ירימו קול מחאה, המצב השערורייתי הזה יימשך.

שורפים ספרים

הרב מאיר דרוקמן, רבה של קרית מוצקין שנימנה עם ראשי חב"ד, קבוצה הזוכה ליחס חם ומבין מהממסד הפוליטי והשלטוני בישראל, יצא בקריאה לשרוף את חוברות הסכם ז’נבה המחולקות בימים אלה לכל תיבות הדואר בישראל.

חסידי חב"ד בקרית מלאכי כבר מילאו אחר ההוראה ואספו את החוברות מתיבות הדואר ושרפו אותן. אני כמובן מאוד לא רוצה להשוות, אבל אין לי ברירה, כי בראש שלי מיד מופיעות תמונות שרפת הספרים על ידי הנאצים בגרמניה. הספרים שהמון מוסת, בדומה לחב"דניקים בקרית מלאכי, שרפו בגרמניה, נחשבו על ידי השורפים הגרמנים "כחומר שמאלי מתועב של בוגדים". הגדרות דומות משמשות גם את הפאשיסטים השורפים בישראל בהתייחסותם למחברי חוברת השלום.

שוב אנו למדים, שערכים דומים מביאים למעשים דומים.

הכל בגלל כיפה קטנה

היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, אמר בהרצאה שנשא כי ההתנגדות כלפיו נובעת בגלל הכיפה שעל ראשו. איזה פתח מילוט נוח, מזכיר את השימוש הציני שעושה ממשלת ישראל באנטישמיות כדי לסכור את פיות הביקורת על מדיניותה הגזענית.

זו לא הכיפה לכשעצמה, אלא סוג הכיפה. אילו חבש לראשו כיפת שלום, כמו הכיפות של רבנים למען זכויות אדם, היה זוכה, לפחות מכותב שורות אלו והמסכימים עמו, לחיבוקי אהבה.

אולם מאחר שכיפתו היא כיפת מתנחלים גזענית, וכך גם מדיניותו המערערת את יסודות המשטר הדמוקרטי, הוא הרוויח בדין את כל קיתונות הבוז וההתנגדות. אינני יודע אם הדבר ינחם אותו, אבל קיתונות אלה מיועדים גם לגזענים חילונים גלויי ראש.

הידד לגרוזיה

הפגנות המוניות של אזרחי גרוזיה נגד נשיאם המושחת, הביאו לבסוף להתפטרותו מבלי שנורתה ירייה אחת. נקווה שחילופי השלטון והבחירות הבאות יעמיקו את המסלול של אי אלימות. מתברר כי אזרחי גרוזיה הפנימו אי אלו עקרונות של רעיון הדמוקרטיה לאחר 70 שנות עריצות קומוניסטית, בצורה מעוררת כבוד. מתי נזכה לראות בישראל את המוני האזרחים מפגינים וצרים על הכנסת עד שתוסר חרפת ממשלת שרון המושחתת והמשחיתה, ממשלת זדון ומלחמה ושפיכות דמים? האם גם שוטרי וחיילי ישראל היו נמנעים משימוש בנשק חם כלפי אזרחים מפגינים בסיטואציה דומה לזו שהיתה בגרוזיה? אינני בטוח. אני חושש ששרון, מופז, לפיד ואיתם לא היו מהססים להורות על הטלת פצצות בנות טונה על המפגינים, ולצערי, המציאות מלמדת שיש יותר מדי שוטרים, חיילים וטייסים שהיו נשמעים לפקודה בלתי חוקית בעליל שכזו.

Share on Facebook