דברי בעת קבלת פרס ע"ש לב קופלב * שהוענק לי יחד עם סרי נוסייבה בקלן, נובמבר 2003
בכל פעם שאני עומד על אדמת גרמניה אני שואל את עצמי: מה ואיפה הייתי אילו אדולף היטלר לא היה קיים מעולם? האם הייתי עומד כאן עם סרי נוסייבה? האם הייתי בכלל ישראלי? נולדתי לא רחוק מכאן, בעיירה בקום שבמחוז וסטפאליה. סבי, יוסף אוסטרמן, היה מורה הקהילה היהודית הקטנה. מוצא משפחתי מחבל הריין. פעם סיפרה לי אמי באיזו עיירה קטנה חיו אבות-אבותיי. שכחתי את השם. עכשיו לא נותר איש שאני יכול לשאלו.
אבי, למד בגימנסיה "הומניסטית" שבה לימדו לטינית כשפה זרה ראשונה, טען שמשפחתנו באה לגרמניה עם יוליוס קיסר. עד היום לא מצאתי הוכחה ארכיאולוגית לכך.
המשפחה היתה נטועה עמוק בתרבות הגרמנית. אבי, חובב מוסיקה מושבע, העריץ את בראמס ובטהובן. היצירה המוסיקלית החביבה עליו ביותר היתה הפתיחה ל"מייסטרזינגר" של ואגנר. בארון הספרים שלנו לא חסרה אף יצירה אחת מיצירות הספרות הגרמנית הקלאסית. עד ליום הולדתי ה-15 קראתי כמעט את כולן. אבי ידע בעל פה את "פאוסט" של גתה, על שני חלקיו. כאשר התארס עם אמי ב-1913, העמיד תנאי שעד לחתונה עליה ללמוד בעל פה את החלק הראשון של המחזה. התנאי הנגדי של אמי היה שעליו לשחק טניס. שניהם מילאו אחר התנאים נאמנה, אבל יום אחרי החתונה שכחה אמי את "פאוסט", ואבי לא שיחק עוד טניס.
מה גרם למשפחת אוסטרמן לצאת ב-1933 מגרמניה לצמיתות ולנדוד לארץ זרה ורחוקה, ארצה של משפחת נוסייבה? במלה אחת: האנטישמיות. אבי היה ציוני משחר נעוריו. הוא היה בן 9 כאשר התכנס הקונגרס הציוני הראשון. הרעיון הלהיב אותו. לחתונתו קיבל כמתנה תעודה שהעידה כי נטעו עץ על שמו בארץ ישראל. ואולם, הוא לא העלה על דעתו להגר בעצמו לפלסטינה. (באותם הימים סיפרו בדיחה: מיהו ציוני? יהודי המעלה לפלסטינה יהודי שני בכספו של יהודי שלישי). בקהילות היהודיות בגרמניה היו הציונים אז מיעוט מבוטל. בקרב הקרובים שלנו שררה הדעה שאבי הפך לציוני מפני שהיה נון קונפורמיסט מושבע (נראה שזה טמון בגנים של משפחתי).
מיד עם עליית הנאצים לשלטון החליט אבי להגר. תקרית קטנה נתנה לו את הדחיפה האחרונה. במשך שנים כיהן ככונס נכסים מטעם בתי המשפט. יושרו היה שם דבר, הוא היה ישר כסרגל. באחד הדיונים בבית המשפט קרא לעומתו עורך דין צעיר: "יהודים כמוך אינם רצויים כאן עוד!" אבי נפגע עד עומק נשמתו. מבחינתו, גרמניה היתה גמורה. אני משוכנע גם היום שרגש העלבון מילא תפקיד חשוב בגט בין היהודים וגרמניה. לאן ללכת? נשקלו פינלנד והפיליפינים. אבל, הרומנטיקה הציונית הכריעה. הלכנו לפלסטינה, ומאז קשור גורל משפחתי בגורל משפחת נוסייבה, קשר שאינו ניתן לניתוק. הייתי אז בן 10.
אני מרבה לספר סיפור זה לידידי הפלסטינים, כדי שלא יפלו למלכודת ויראו באנטישמים בעלי ברית אפשריים. לכאורה, זה נראה הגיוני: האנטישמים שונאים את היהודים, היהודים הם הרוב במדינת ישראל, ישראל מדכאת את הפלסטינים – לכן האנטישמים הם ידידי הפלסטינים. אין טעות גדולה מזו. שכן לולא האנטישמיות, כלל לא היתה הציונות קמה. אמנם, המיתוס הציוני טוען שבכל דור ודור התגעגעו היהודים לארץ ישראל, אבל הגעגועים האלה הצטמצמו לתפילות. בפועל לא עשו היהודים במשך מאות השנים שום מאמץ, גם לא הקטן ביותר, להתקבץ בארץ ישראל. כדוגמה: לפני 511 שנים גורשו חצי מיליון יהודים מספרד. רובם התיישבו ברחבי האימפריה המוסלמית-עות’מאנית והתקבלו בברכה. הם השתקעו במרוקו, בבולגריה, ביוון, בסוריה ובארצות אחרות, אך רק קומץ זעיר של חכמי-דת התיישב בארץ ישראל, שהיתה אז מחוז נידח בממלכה התורכית. מוסלמים פונים בעת התפילה לעבר מכה, יהודים פונים בעת התפילה לעבר ירושלים. אבל אין לזה שום קשר לרעיון הציוני של מדינה יהודית.
הציונות המדינית המודרנית היתה בבירור תגובה על האנטישמיות המודרנית של התנועות הלאומיות באירופה. אין זה מקרה שהמלה "אנטישמיות" נטבעה בגרמניה בשנת 1879, וכעבור שנים מעטות בלבד המציא נתן בירנבאום, יהודי שנולד בווינה, את המלה "ציונות". היתה זאת תשובה על אתגר. אם התנועות הלאומיות החדשות באירופה, כמעט ללא יוצא מהכלל, לא היו מוכנות לקבל יהודים, כי אז צריכים היהודים להפוך את עצמם לאומה במובן האירופי ולהקים להם מדינה משלהם. איפה? בארץ התנ"ך, בפלסטינה של אז.
כך החל הסכסוך ההיסטורי בין שני עמינו, עמו של סרי נוסייבה ועמי שלי, סכסוך שהגיע השנה – ב-2003 – לשיא. מקורו בכך שהציונים ביקשו להגשים את מטרתם, הצלת יהודי אירופה מפני האנטישמיות, והערבים הפלסטינים ביקשו להגשים את מטרתם, השגת חירות ועצמאות במולדתם, באותה ארץ קטנה, מבלי לדעת דבר אלה על אלה.
אחרי הקונגרס הציוני הראשון, שנערך ב-1897 בבזל, רשם בנימין זאב הרצל, מייסד התנועה הציונית המודרנית, ביומנו: "בבזל יסדתי את מדינת היהודים". עד אז הוא לא ביקר מימיו בארץ ישראל, לא היה לו מושג מי חי שם. אחד משותפיו טבע את האמרה: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". בעיניהם היתה הארץ ריקה מתושבים. אבל, אביו של סרי נוסייבה חי אז בפלסטינה, יחד עם חצי מיליון ערבים אחרים. הם לא ידעו – וכלל לא יכלו לדעת – שבאיזשהו מקום בשווייץ, בעיר שמין הסתם לא שמעו את שמה מעולם, מתקיימת אסיפה שתוצאותיה ישנו לתמיד את גורלם, ואת גורל בניהם ובני-בניהם, משפחתם, עירם, כפרם וארצם.
האנטישמיות נתנה את הדחיפה להקמת התנועה הציונית. השואה העניקה לה כוח מחץ מוסרי אדיר. גם כיום דוחפת האנטישמיות המוני יהודים מרוסיה, מארגנטינה ומצרפת לישראל. אויבים רבים לפלסטינים – אף אחד מהם אינו מסוכן להם כמו האנטישמיות. אם מנסים עכשיו בכמה ארצות ערביות לייבא את האנטישמיות הזאת מאירופה, הרי זו איוולת הרת-אסון. סרי נוסייבה ואני, שני בני אדם שמיים, דוברי שתי שפות שמיות הקשורות זו בזו, צריכים להיות בעלי ברית במאבק נגד מחלת הרוח הישנה-חדשה הזאת. אני מאמין שזה אכן כך.
אסור לנצל לרעה את האנטישמיות הארורה כדי להחניק כל ביקורת על ממשלתי ומדינתי. אנחנו, הישראלים, רוצים להיות עם ככל העמים. אנחנו רוצים שישראל תהיה מדינה ככל המדינות, שימדדו אותה באותם קני המידה המוסריים כמו כל מדינה אחרת. כן, גם כאן, בגרמניה. איננו רוצים ב"טיפול מיוחד".
הסכסוך נמשך כבר יותר ממאה שנה. בשני הצדדים נולד דור חמישי לתוכו, דור שכול עולמו הרוחני עוצב על ידי הסכסוך. עולם נפשי של פחדים, שנאה, דעות קדומות, סטריאוטיפים וחוסר אמון הדדי. אנחנו עומדים על שפת תהום, ובשני העמים יש מנהיגים הנותנים את הפקודה: "קדימה!" אנחנו, נוסייבה ואנוכי. שנינו עומדים כאן, מפני שאנחנו רוצים למנוע מעמינו ליפול לתוך התהום. אנחנו מראים להם דרך אחרת.
מדינת ישראל קיימת, איש אינו יכול לזרוק אותנו לים. העם הפלסטיני קיים, ואיש לא יצליח לדחוף אותו אל המדבר. ראש הממשלה שלנו, אריאל שרון, רוצה להפוך את כל פלסטין למדינה יהודית, כשם שפונדמנטליסטים מוסלמיים, כמו החמאס והג’יהאד, רוצים לספח את כל הארץ למדינה מוסלמית. זו הדרך לאסון.
אנחנו מאמינים בשלום, בפיוס בין שני העמים. אנחנו לא רק מאמינים במטרה זו, אנחנו פועלים למענה ונאבקים להגשמתה, כל אחד מאיתנו על פי דרכו. השתתפנו ביחד בפעולות רבות. ביום האחרון של 2001 צעדנו, שלובי זרוע, דרך חוצות העיר העתיקה של ירושלים בראש מצעד גדול של נוצרים, מוסלמים ויהודים. אבל תפקידנו העיקרי הוא לשכנע – כל אחד את עמו שלו – שהשלום וההתפייסות אפשריים, ושבשני הצדדים קיימת הנכונות לשלם את מחיר השלום.
אין אלה שאיפות מופשטות. "גוש שלום", תנועת-השלום הישראלית שאליה אני משתייך, פירסמה ב-2001 טיוטה של חוזה שלום מפורט לפרטי פרטיו. לא מכבר ניסח סרי נוסייבה, יחד עם עמי איילון, מי שהיה ראש שירות הביטחון הישראלי, את עקרונות היסוד של פתרון שלום. עכשיו הגישה קבוצה חדשה של פוליטיקאים ישראלים ופלסטינים בז’נבה טיוטא נוספת של הסכם שלום.
העימות החמוש העקוב מדם בארצנו, הנמשך כבר שלוש שנים, הוא תסמין של אובדן התקווה, של תסכול וייאוש בשני הצדדים. מובן שאין סימטריה בין כובשים ונכבשים, שולטים ונשלטים. האלימות של הכיבוש אינה דומה לאלימות של ההתנגדות. אך חוסר התקווה, השורר בשני הצדדים, דומה מאוד, וכך גם חוסר האמון ההדדי. משימתנו הראשונה היא להתגבר עליהם. אנחנו נוהגים על פי האמרה: "אל תקלל את החשכה, הדלק נר!" יחד עם שותפינו, אלפי פעילי השלום בשני העמים, כבר הדלקנו נרות רבים.
אני אופטימי. אני מאמין כי חשכת הייאוש כבר מתקרבת לשעת הדמדומים, שהאופק כבר מתחיל אט-אט להתבהר. בישראל מתפשטת ההכרה, ששפיכות הדמים אינה מובילה לשום מקום. 30 מטייסי הקרב שלנו מסרבים למלא פקודות בלתי מוסריות. מספר הסרבנים בקרב חיילינו גדל. הרמטכ"ל, שהיה עד לאחרונה נץ קיצוני, הרים את קולו נגד הממונים עליו והכריז שאין פתרון צבאי. הבנות ז’נבה עשו את שלהן. ההורים של חיילים שנפלו מוחים בפומבי נגד הקרבה של ילדיהם ללא תכלית. נושבת רוח חדשה. קמה תקווה חדשה. נעשה את הכול כדי שתקווה זו תצמח ותוביל למפנה היסטורי.
כאיש "גוש שלום" אני מקבל בתודה את העיטור הזה. אני גא במיוחד, מפני שהוא נושא את שמו של לב קופלב. כל הלוחמים לשלום ולזכויות האדם בישראל, בפלסטין ובכל העולם, שייכים לקהילה בינלאומית, הרואה בלב קופלב דוגמה ומופת אישי. אני מודה לכם. לא נאכזב אתכם.
דברים חכמים כתבת,אורי!אני טוען כל הזמן שבסוף נשב עם הערבים למשא ומתן להסדר ואת תהיה הגשר לפיוס.זה שישנם אנשים בצד השני -כן ירבו (כמו נוסייבה)שחושבים ורוצים להגיע להסדר ליד שולחן ולא בשדה הקרב,זה שאלוף בצה"ל וראש שרותי הביטחון משמש ביזם(אילון) חושב כך מאד ,מאד מעודד!
מדינה יהודית- ניצחון לאנטישמיות.
אם אנחנו רוצים להיות מדינה ככל העמים- כדאי שנשאיר את הציונות לחוקרי ההיסטוריה.
אם מה שאתה חושב על אבות אבותיך קובע האם את יהודי או לא (כי המחשבה שאבותיו של מישהו הם גמרנים הופכת אותו ללא יהודי) הרי שהזהות היהודית היא בעיניך תודעה, לא מוצא.
אבל אם הזהות היהודית היא תודעה ולא מוצא, אז למישהו יכול להיות מוצא גרמני ותצודעה יהודית, במקרה כזה, האם הוא אמור להכחיש את מוצאו הגרמני ואז להיות יהודי אבל מטומטם או לקבל את עובדת מוצאו ואז להיות לא-רציונלי אבל יהודי ? כל אחת משתי האפשרויות האלו פריושה שלדעתך תודעה יהודית היא בהכרח הכחשת עובדות ובוחן מציאות לא רציונלי.
מכאן נובע שאתה לא רק סותר את עצמך, אתה גם אנטישמי !
רק לא יהודי יכול לחשוב שאבות אבותיו הם גרמנים.
אם אבנרי יהודי והיהודים הם בני שם- כיצד הוא "אנטישמי" ?, לעומת זאת:אם הוא גרמני – הוא בוודאי אנטישמי – על כי כל הגרמנים הם אנטישמים (בניגוד לפשיסטים האיטלקיים שהם אוהבי שרון,ציון וירושלים) ומהגרמנים האנטישמיים אנו גובים שילומים ולכן,חשוב שישארו אנטישמיים כדי שתהיה לנו עילה להמשיך ולתבוע מהם פיצויים, מהאיטלקים אנחנו יכולים לקבל רק איטריות (ספגטי( קרים ולכן,נסלח לפיני ולהם ונתפנה לקרוא את השטויות שהמגיבים הימניים מרבים להזין אותנו בהן,באתר זה.
מי שחושב שאבות אבותיו היו אנסים ויקינגים אז שיהנה..
אני חושב שאבות אבותיי היו יהודים עבריים בארץ ישראל.
ומי היה ספציפית אביך הקדמון ? האם אתה מלך המשיח, צאצאו של האנס והרוצח דוד המלך ? או שמה אתה יורשו של רב הטבחים יהושוע בן-נון ?
כמה שעות ביום אתה מקדיש לדמיונות על אבותיך ?
וואללה קניתי ממך את האימרה אל תקלל את החושך -תדליק פרוז’קטור. וואללה זה משפט משכנע. גם כאן הליכוד לא מדליק לנו אפילו נר,ואנו שרויים בחשיכה מוחלטת.
מה זאת אומרת "האנס והרוצח דוד המלך"
ו-"רב הטבחים יהושוע בן-נון"?
מה זה אמור להביע?
האם אתה מבצע השוואה של רמות מוסר בין דוד המלך ויהושוע בן-נון לעם הגרמני?