בשבוע שחלף הייתי יום ולילה ליד הטלפון – עיתונאים ופרשנים איטלקיים, צלצלו ושאלו ללא הרף בדבר ביקורו בישראל, של סגן ראש ממשלת איטליה, פיני הפשיסט (לשעבר?!): "מה אומרים על כך אצלכם? הציבור בעד או נגד?" חזרו ושאלו וגם: "מה אומרים אצלכם על נאום האפיפיור יוחנן פאולוס שאמר כי צריך לבנות גשרים במקום חומות?"
ניסיתי להסביר שפיני לא מעניין פה כמעט אף אחד ושהיחידים שניסו לפמפם בתקשורת את הביקור הזה, היו מארחיו בממשלה. אמרתי שמעט מאד מהאזרחים, ידעו מי הוא האיש ומה הוא בכלל עושה פה? השבתי שפיני מנסה לקבל "הכשר" מהיהודים, בדרכו לראשות ממשלת איטליה. אשר לאפיפיור: מאות שנים חיו היהודים בחרדה מדעותיו. לפחות מזה אפשר להשתחרר סוף סוף עכשיו ולנוח קצת. הוא גם ביקר את תוואי החומה ("הגדר"), אך כאן אצלנו, רק מתי מעט בקיאים בנושא החומר והשלכותיו. בקיצור, גם האפיפיור והחומה – הם, חבריי למקצוע, נדהמו לשמוע ממני: "כל אלה, לא ממש מעניינים פה מישהו".
"נניח שאת צודקת," רתח מכעס הבוס שלי, עורך מקומון, לו אני כותבת, "אבל גם האובססיה שלך עם איטליה ועם פיני והאנטישמיות – כתבת על נושאים אלה שוב ושוב – גם הם כבר לא מעניינים פה אף אחד". "OK ,תאמר לי אתה אם כך: מה כן מעניין?", שאלתי והוא ענה ללא היסוס, מיד: "דגים, כמובן, דגים".
דגים אני מכירה, עוד מילדותי. כשבאתי לארץ, היו הדגים הראשונים ש"הכרתי": הקרפיונים, מלכי הבריכה. אז, בשנות השישים היו להם טעם וריח מפוארים של בוץ ונפט, שראיתי בהם חלק מחינם ה"צברי" – אבל היום, אחרי ה"פרשה" האחרונה, אני באמת לא יודעת, מה אכלנו כבר אז…
למדתי ש"הדג מסריח מהראש" ואצלי זה היה לא רק פתגם אלא גם מציאות. כששואלים: "דייג אוהב דגים?" המשמעות היא שהחיים הם לא חגיגה וישנן החלטות קשות שצריך לקחת: כמו למשל, שאסור לדבר בזמן שאוכלים דגים, בגלל העצמות הדקות והחדות שיכולות לגלוש לבית הבליעה (וכיוון שאני לא יודעת לשתוק אף פעם, כבר יצא לי בשל כך, להגיע לחדר מיון וללמוד על בשרי, מה זה "עצם בגרון").
אינני יכול לשכוח את סיפורו של פינוקיו, לא זה של וולט דיסני וגם לא את פינוקיו של הסרטים המצוירים היפאנים – אלא את "פינוקיו" האמיתי של קולודי. פינוקיו האמיתי הזה נופל באחת מהרפתקאותיו לים. דייג מפחיד, שלו זקן עבות ושערות ירוקות, מעלה אותו ברשתו יחד עם עוד כמה דגים ומתחיל לטגנם. עוד הוא טובל את פינוקיו בקמח ומכין ממנו "שניצל דג" – פינוקיו, שמשוכנע שאלה הן שעותיו האחרונות, בוכה ומתחנן על חייו ומנסה להסביר לדייג, שהוא רק בובת עץ. הדייג עונה לו: "דווקא היום בא לי מאוד לאכול דג בטעם בובת עץ". הסוף טוב, כמובן: כלב מוציא אותו מהמחבת ברגע האחרון.
דגים, בדרך כלל, סובלים בשתיקה ("שותקים כמו דגים"), את כל העלבונות והתלאות העוברים עליהם (ובכללם את שנאתה הבלתי מובנת של חברתי רבקה לכל מה שמזכיר לה טעם של דג). מה לא עושים לדגים? הורגים אותם (במכה בראש), מקצצים אותם, מבשלים לפעמים בעודם בחיים… – לפני כחצי שנה הציפו את סביבת המחייה של הדגים "הישראליים" במי ביוב ואסרו אותם לאכילה. לאחרונה, ממש בימים אלה, החלו להתאנות להם ללא כל התגרות מצדם והכול בגלל סיפור "רמדיה".
בדיוק כמו שנהוג אצלנו להיערך למלחמות הקודמות, גם משרד הבריאות החליט להילחם בדגים על בסיס הפקת הלקחים מפרשת "רמדיה". אבל מה לעשות שהקשר בין המקרים, הוא כמו בין כריש לסרדין? הרי תינוקות "רמדיה" נפגעו קשה בגלל שאבקת הסויה היתה מזונם היחיד ארבע או חמש פעמים ביום. במה הדגים אשמים? מישהו פה אוכל דגים ארבע פעמים ביום? אבל הספיק סיפור עיתונאי על מגדל דגים אחד לא אחראי כדי שמשרד הבריאות יוריד את כפפת הניילון ויגזור פסק דין מוות, על כל הדגים כולם וגם על מגדליהם, הסיטונאים והקמעונאים עם בעלי המסעדות, כדי שלא "יגידו", שהממשלה לא שומרת עלינו, מכול רע…
ואחרי כל מה שאירע להם בשבוע שעבר, נראה שחלומם הכי ורוד של הדגים הוא דווקא להגיע בשלום לצלחת – כמו של כולנו.
