לכאורה, מבחינת ההתנגדות לכיבוש יש לקבל בברכה את הסכם ז’נבה, יהיו תוצאותיו הסופיות והמעשיות אשר יהיו. כל סדק באחדות הלאומית סביב ממשלת שרון ו"המלחמה בטרור", הבנויה לכל רוחבה על ההנחה שאין עם מי לדבר, מקדם מטרה זו. ואכן נוצרה תחושה שכתוצאה מההסכם, מתחילה תזוזה בדעת הקהל בכיוון של תמיכה בעקרונות ההסכם או באופן כללי בחזרה למשא ומתן עם הפלסטינים.

מנגד, מבלי שארצה להשבית שמחה, אני רואה בחשש כבד את המהלך הנוכחי.

הדעה המקובלת בין תומכי אוסלו, שההסכם נפרם ואח"כ התמוטט מאחר שהבעיות הקשות של הסכסוך, השנויות במחלוקת עקרונית, נשארו פתוחות ונדחו לסוף. בתקופת הביניים, הפרו הצדדים את ההסכם על מנת לשפר עמדות לקראת הדיון על ההסדר הסופי. למתנגדים בשני הצדדים היה מספיק זמן ונימוקים, עקב חוסר הוודאות והחורים שבהסכם, כדי לנפץ אותו. בנוסף לכך לקה ההסכם בפגמים טכניים.

מנסחי הסכם ז’נבה מנסים עכשיו לתקן פגמים אלו ולהציג לציבור הסכם סגור ומוסכם על ידי בכירים ברשות ובידיעת היו"ר ערפאת, כאות וסימן לכך שאפשר להגיע לפתרון המוסכם על כל הצדדים ולסיים את הסכסוך.

לדעתי, הפגמים בהסכם אוסלו המתוארים לעיל הם רק חלק מהבעיה – החלק הקל יחסית – ולכן בהסכם ז’נבה אין מצוי הפתרון.

הסכם אוסלו התמוטט בעיקר מאחר שחלק ניכר של העם הפלסטיני התנגד לו. תושבי מחנות הפליטים, שחששו כי ההסכם מסכן את האינטרסים שלהם, עקב הקווים האדומים הבלתי עבירים של ישראל בעניינם, תמכו ברובם בארגוני הסירוב שנאבקו להכשלתו ע"י פיגועים בישראל, וההמשך ידוע.

המשתתפים בניסוח הסכם ז’נבה מהצד הישראלי באים כולם מהזרם הציוני, מהשמאל ומהמרכז. הנחת היסוד והקו האדום הבלתי מעורער שלהם הוא הצורך להבטיח את מדינת ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי. על פי צורך זה, בעיית הפליטים – ש"נוצרה" במלחמת שחרור לגיטימית בשנת 1948 ואח"כ במלחמות הגנה על המדינה – היא בעיה הומניטרית שיש לפתור אותה בדרכים המקובלות לפתרון בעיות מסוג זה.

מבלי להיכנס לוויכוח אידיאולוגי, התוצאה המעשית של השקפה זו היא שהפליטים אינם מוכרים כגוף או כיחידים שעמדתם ודעתם בשאלה הנוגעת לחייהם מובאת בחשבון.

במאמר מוסגר צריך להזכיר שנציגי הפליטים ניסו להציג את עניינם בשיחות שביתת הנשק בשנת 1949 ברודוס, אך נדחו בטענה שישראל מנהלת מו"מ רק עם מדינות. עמדה זו מונחת גם כאן ומשמעותה שנציגי מדינת פלסטין העתידית הם המייצגים את בעיית הפליטים ועליהם לכפות את ההסדר שיתקבל (בדומה להצעה בהסכם ז’נבה) על הפליטים, על אפם ועל חמתם. זאת חזרה על אותה טעות שבהסכמי אוסלו.

המשתתפים מהצד הפלסטיני במו"מ שהביא להסכם ז’נבה, תהיה עמדתם בשאלת הפליטים כאשר תהיה, ברור שאינם באים ממחנות הפליטים ואינם מייצגים אותם ישירות. (לארגוני הסירוב, שלמעשה מייצגים את עמדת הפליטים, בעידוד המתנחלים וחסידי הסיפוח בצד הישראלי, יש מספיק כוח כפי שהוכח כדי לחבל בכל הסכם).

ואפילו אם כן, צריך לזכור ולהזכיר לכל הישראלים המייללים על אי כיבוד הסכמים מצד הפלסטינים, כי במציאות חייהם תחת הכיבוש, ההופך מיום ליום להכחדה שיטתית של תשתית קיומם הפיסי והאנושי, אין להם מחויבות אלא להיאבק לסיום הכיבוש בלבד ובכל הדרכים הראויות – אי כיבוד הסכמים בתנאים אלו היא בוודאי דרך ראויה (ראו הסכם פריז – צפון ווייטנאם עם ארה"ב).

קיום הסכמים מחייב את הצדדים, כך גם על פי המשפט הפורמלי, רק אם נחתם בין צדדים שווים ולא מתוך כפייה. לכן התביעה לקיום הסכמים יכולה להיות מוצדקת רק לאחר סיום הכיבוש ולא תחת הכיבוש.

בעיית הפליטים

מהאמור לעיל ניתן להבין שעמדתי היא כי לב הבעיה של הסכסוך הישראלי פלסטיני היא בעיית הפליטים ולא ניתן יהיה להגיע לסיום הסכסוך ללא פתרון צודק המתבטא בזכות השיבה והכרתה של ישראל באחריותה לבעיית הפליטים.

הפליטים גורשו מבתיהם, אדמתם ורכושם נגזל, לא כי נלחמו בישראל, אלא כדי לפנות שטח נקי מערבים למדינה היהודית והמתיישבים היהודים. הם גורשו – חלקם באופן ישיר ובאלימות וחלקם ברחו מאימת המלחמה – גורשו למעשה ולהלכה כי מנעו מהם לחזור. זהו פשע מלחמה של טיהור אתני. יש לזכור שהארמנים הושמדו ע"י התורכים רק מפני שגורשו לשום מקום. מזלם של הפליטים הפלסטינים שמצאו מקלט במרחק עשרות קילומטרים מביתם ורק מעטים מהם יחסית גוועו בדרך, אחרת גורלם לא היה טוב מגורל הארמנים.

זכויות הפליטים אינן נופלות מזכויות הפלסטינים אזרחי ישראל שרק במקרה או במזל נשארו במקומם ולא מאזרחי ישראל היהודים. הניסיון להתעלם מזכויות אלו לא יצלח והוא בבחינת מתן פרס למנשלים ועלול לשמש תקדים לעתיד לבוא (כל זמן שמדינת ישראל אמורה להיות מדינה יהודית בעלת רוב יהודי ה"המאוים" ע"י הדמוגרפיה, גם מצד אזרחיה הערבים).

בהנחה שהתנאים לסיום הסכסוך אינם בהישג יד בשלב זה והנושא האקוטי ביותר הוא הסכנה שבהמשך הכיבוש ותוצאותיו הזוועתיות הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי – כל מהלך העשוי לקדם במשהו את סיומו ראוי לתמיכה. אך אם הסכם ז’נבה יתברר כמהלך אשליה נוסף, הרי שישיג תוצאה הפוכה עד כדי כך שהכיבוש יעמיק ולא תהיה תקומה לכוחות המתנגדים לכיבוש ולשמאל הציוני והלא ציוני.

סיום הכיבוש אינו מותנה בסיום הסכסוך או בפתרון מדיני כזה או אחר, ועל זאת יש להיאבק ולשכנע את הציבור. השטחים הפלסטינים אינם קלף למיקוח תמורת שלום, הם קלף מפסיד של מהמר כפייתי.

Share on Facebook