כן, יש קשר בין דגי הבריכות והכותרת: אם פרשת "הורדתם מהמדף" של דגי-הבריכות היתה עוד החלטה פזיזה ומוטעית של משרד הבריאות – בא ערוץ 2 וגילה לנו שמצבם של דגי הים יכול לזעזע אפילו את האדישים בינינו: את דגי הים דגים לרוב באתרים המלאים בשפכים המוזרמים לים מצינורות ביוב. מי הים מוצפים כך בחומרים מזיקים לבריאות בכמויות מסוכנות בעליל. אין שום גוף ממלכתי שניסה עד כה לאסור את הדיג במקומות אלו וגם אם יהיה כזה – בוודאי שלא יימצא התקציב לאכוף את האיסור. ההזרמה המתמשכת של השפכים לים הורסת ומחסלת סופית את חופינו. אין תקווה לחיים מתחת למים בחופי ישראל. זאת, במקביל להריסת תשתית הביוב והמים ממזרח לקו-הירוק, בתחומי הרשות הפלסטינית – שם הרסה ישראל את התשתיות והשוותה את המצב החמור לישראל.
אבל המחסור בתקציב אינו פוגע רק באיכות הדגים. המחסור בתקציב גורם למצב מזעזע בבתי החולים. כך למשל בסורוקה שבבאר-שבע, מיילדים פי ארבעה יותר מבכל בית חולים אחר. תנאי הילודה מחפירים ודומים למדינות לא מפותחות באפריקה: מחסור חמור בחדרי לידה והעדרם של תנאים הגיניים הכרחיים.
אפשר להמשיך ולהביא עשרות, ואף מאות, דוגמאות נוספות למה שגורם ה"חוסר בתקציב": הקיצוץ בקצבאות ובתשלומים למעוטי יכולת; הקיצוצים האכזריים בחינוך ובשירותי הרווחה. העוני גדל בטור גיאומטרי ואיתו גלי הפשע הגואים. פשיעה זו היא תוצאה של ניסיונות חלק מחסרי היכולת להתקיים באמצעות פשע ואלימות, כנגד בעלי היכולת. ממש כשם שטרור הוא לרוב אמצעי המאבק של הנכבש החלש כנגד הכובש. למשטרה אין תקציב להילחם בפשיעה כשם שלמשרד החינוך אין תקציב להחזיק את הילדים בבית הספר לקבלת חינוך נאות ומניעת שוטטותם בחוצות.
אין תקציב משום שרוב רובם של משאביה הפיננסיים של המדינה מוקצים לביטחון, להמשך הכיבוש, להתנחלויות הקיימות והחדשות – מטרת הכיבוש. יתרת המשאבים מופנית לתשלום חובות העבר, הנובעים גם הם ממימון הוצאות הכיבוש. מה שנותר לצרכים החברתיים הרגילים של מדינה כגון חינוך, רווחה, פיתוח – מצטמצם כל שנה לטובת תקציב הכיבוש וגרורותיו.
הדגים בים התיכון אינם מסריחים מהראש – ראשו של ראש הממשלה וראשיהם של שריה ושל כל הממשלות: זו הנוכחית וקודמותיה של מפלגת העבודה ומרצ. הדגים מסריחים מכיוון שמדינת ישראל רוצה בכיבוש ובהתנחלויות בכל מחיר, גם זה הכולל את מחיר הריסוק העצמי.
ריאלית, אין עתה סיכוי לפתרון כפוי: האמריקאים מסובכים בעיראק ובאפגניסטן ולא "יעשו גלים" בשנת בחירות. האירופאים לא יעשו צעד ללא האמריקאים. כך שנראה שהמצב בו שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, ימשיכו להקיז זה את דמו של זה יימשך זמן רב.
האם תקום שנית תנועת מחאה עממית שתשנה את מדיניות הממשל בישראל, כשם שקרה בנסיגה מלבנון? התשובה היא, שקיימים הבדלים מהותיים בין כיבוש לבנון וכיבוש הגדה ועזה.
לבנון לא נחשבה מעולם שטח ישראלי. לא היו בה התנחלויות ולא היו לגביה ציפיות "ציוניות". כאשר מספר הנפגעים עבר את רף 700 ההרוגים – נוצר לחץ ציבורי, בעיקר של השמאל והמרכז שהתגבר על התנגדות הממסד הביטחוני, לנסיגה. ואילו הלובי של המתנחלים לא ראה בנושא שאלה קיומית.
בשאלת הנסיגה מהגדה ומעזה – אמנם במשאלים יש רוב בהפרש קטן לנסיגה ותמיכה שקטה של הממסד הביטחוני בנסיגה חלקית – אולם ניכרת התנגדות עזה ביותר של הרוב בימין על מתנחליו.
עתה קיים גורם שלא היה קיים בעת הכיבוש בלבנון והוא שיכריע את הכף: המשבר הכלכלי-חברתי, הפיגועים והקורבנות הרבים. האינתיפאדה בדרום לבנון לא השפיעה כלל על כלכלת ישראל, בזמן שבה הצמיחה והשפע חגגו מדרום למטולה ורק מעבר לגבול נפגעו כל פעם חיילים – לרוב לא יהודים (צד"ל).
כעת מצבנו הנוכחי שונה. שלוש שנות אינתיפאדה שיתקו כמעט כליל את ההשקעות הזרות; התיירות חוסלה והיצוא הישראלי לשטחים הכבושים כמעט וחוסל. האינתיפאדה, שהביאה להקטנה ניכרת בהכנסות המט"ח, הגדילה את הוצאות המדינה לצורכי ביטחון. אפילו עורך הדין הימני יעקב נאמן, לשעבר שר אוצר, אמר בישיבת המועצה המייעצת לבנק ישראל ש"ללא השקעות זרות אין סיכוי ליציאה מן המיתון".
האם מבינים נפגעי המשבר הכלכלי את הקשר בין מצבם הזוחל לעבר התהום, למדיניות הכיבוש של הממשלה? האם מחאתם תתורגם לתמיכה בגופים הרוצים פתרון מדיני ונסיגה מלאה? ובכן, אינני בטוח בכך. משבר כלכלי השזור באיום ביטחוני הם קרקע פורייה לעליית פאשיזם מוסווה בדמות האיחוד הלאומי וזו ארצנו. למעשה, ההיסטוריה מוכיחה כי במצבים כאלה נוטים הנפגעים כלכלית לאמץ פתרונות לאומניים קיצוניים. אם תתממש תחזית זו, הרי המשך המלחמה הוא ודאי, שכן אין לפאשיזם פתרון למשבר כלכלי. כך או כך, אנו צפויים לא רק להמשך המשבר הכלכלי והחמרתו אלא גם לסכנה מוחשית של עליית הפאשיזם הישראלי לשלטון.
אכן כך. ככל שיהיה יותר רע, יהיה יותר רע.
כל הדיבורים על כך שהמשבר הכלכלי יביא לסיום הכיבוש הם לא יותר מהרהורי לב. תחושת האיום הקיומי שיוצרים הפיגועים בשילוב המשבר הכלכלי המחריף יוצרים יאוש וחוסר אונים מסוכנים. ליאוש זה עשויות להיות השלכות הרות אסון מבחינת המשטר בישראל.
לכן יוזמת ז’נבה מהווה קרש הצלה, כי היא עשויה להעניק תקוה ולמנוע את הקריסה למשטר פשיסטי. כל מי שמצקצק בלשונו ומתלונן על כך ש –
הפלסטינים לא הכירו במדינה יהודית/הישראלים לא מכירים בפשעי 1948/ התכנית מעניקה ייתרון במשא ומתן לצד זה או אחר/ החותמים הם בורגנים/ הפליטים נשכחו/ פרס לטרור/ פרס לכיבוש…
שייזכרו כי חשיבותה של התכנית בתקוה שהיא נותנת, ונטרול אפשרי של מטען הייאוש הנפיץ המונח לרגלינו.
עכשיו הבנתי – בעיית הדגים היא בגלל הכיבוש.
אפילו "אינדיאני" מסוגל לפעמים להבין: כן,כל הליקויים והמחדלים בשירות הציבורי – נגרמים בגלל הפניית משאבי המדינה לכיבוש והתנחלות.
הבנת נכון.
לדברים הפסימיים הנ"ל הייתי רק מוסיף שהפשיזם הקלריקלי, החי ונושם בארצות האיסלם וכמובן בארצנו, הוא מן הזן האלים והמסוכן ביותר. אלוהים עצמו לוחש באוזניים הראויות את צדקת הדרך…
אין קשר בין הדברים הגם ששניהם נכונים. הדגים המסרחים – אינם מסריחים בגלל הכיבוש אלא בגלל תרבות ה"סמוך" הישראלית – "המפתחות אצל הג’ינג’י" , שאדניה הונחו עוד בתקופת הפלמ"ח. בארץ שבה החוקים מהמפותחים בעולם, הפיקוח על ביצועם שאף ושואף לאפס וכך גם האכיפה. לא צריק לחפש בים. אפשר לראות זאת בכל שדרות ורחובות תל-אביב, בדבר הרפוזאי הנקרא "מוקשי הנעל".
מעבר לזה הכיבוש משחית, הוא יקר והשלום הוא חלום הולך ומתרחק. אולם גם אם יבוא, הוא לא יפתור את תרבות הפרטאצ’ הנהוגה במקומותנו.