פסיקתו של שופט בית המשפט העליון אליהו מצא’ להוציא צו ביניים האוסר על הקרנת הסרט ג’נין ג’נין, עד להחלטה בעתירה שהגישו משפחות החיילים לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב – היא החלטה פחדנית של שופט שהתמלא חיל ורעדה מלחץ הממסד הצבאי. אין אנו מפונקים בהכרעות דמוקרטיות של בית המשפט העליון. לכן היה זה בהחלט מעשה מרנין כאשר שלושת שופט הבג"ץ בראשות דליה דורנר, קיבלו את עתירתו של מוחמד בכרי והחליטו לבטל את החלטת הצנזורה שפסלה את הסרט להקרנה מסחרית’ ולהתיר את הקרנתו ללא מגבלות.

בעקבו, החלטת הבג"ץ החל הממסד הצבאי יחד עם קבוצת חיילים שנמנו עם הפולשים למחנה הפליטים בג’נין להפעיל מכבש לחצים אדיר על בית המשפט העליון’ לשנות את ההחלטה באמצעות דיון נוסף בהרכב מורחב. המכבש השיג את הישגו הראשון בדמות החלטת השופט מצא.

אליהו מצא הוכיח כי יומרת השופטים לשפוט באופן עצמאי מבלי להיכנע ללחצי הרחוב או השלטון, מתנפצת לרסיסים, וחוט השדרה של מחויבות לעקרונות נעלים כמו חופש ביטוי מקבל עיקום קשה, בעיקר כאשר הרחוב והשלטון משדרים בתדרים לאומניים ימניים בעלי עוצמה מאיימת.

מצא העדיף להיכנע לחיילי הפלישה הישראלים, כשהם נישאים על גלים מורעלים של "שמירה על כבודם ושמם של הנופלים"‘ על פני מחויבות לפסק הדין הנאור של שלושת עמיתיו.

במאמר מוסגר צריך להוסיף כי בישראל התפתחה תרבות שלמה של דיבור "בשם הנופלים"‘ מבלי שאלה נתנו ייפוי כוח לכך בטרם מותם. אנו לא יכולים לדעת מה היו חושבים המתים אילו נשארו בחיים. יכול מאוד להיות כי דווקא אלה שנהרגו בפלישה לג’נין, אילו נשארו בחיים, היו פונים עורף לצבא ולממשלה ששלחו אותם למשימות דיכוי קולוניאלי, ומצטרפים לתנועות השלום. כפי שאכן קרה לרבים שחזרו מהשטחים. כפי שקרה בשעתו לרבים שחזרו מווייטנאם.

אולי אין זה מקרה שמצא הוא השופט שהחזיר את הצנזורה ואסר על הקרנת הסרט. האיש נמנע בעבר על בכירי הממסד של צבא הכיבוש הישראלי. הוא שרת שם כשופט צבאי והאתוס הצבאי הקולוניאלי עדיין מקנן בו. הבה נזכיר ונזכור כי מצא נושא באמתחתו את הפסיקה המבישה שאישרה את השימוש בפגזי פלאשט הרצחניים לשימוש ברצועת עזה נגד אוכלוסייה אזרחית.

באמתחתו של מצא כלולות גם פסיקות יותר מכובדות, אולם מי שנושא עימו שירות ממושך בצבא הכיבוש הישראלי, סוחב איתו גיבנת של ערכי צבא ומלחמה שלא אחת מאפילים על דמוקרטיה וזכויות אדם.

זהירות, רן כהן רוצה להיות מנהיג

בשעה טובה החליטה ועידת מרצ על פרוק המפלגה ועל איחודה עם תנועתו של יוסי ביילין "שחר", במטרה לייסד מפלגה סוציאל-דמוקרטית. העיתונות מדווחת כי רן כהן יתמודד מול יוסי ביילין על תפקיד יו"ר המפלגה החדשה.

יוסי ביילין מצוי בשנים האחרונות במהלך של התפתחות שמאלה, אמנם לא בקצב הרצוי לי, וגם עמדותיו בתחום הכלכלה והחברה עדיין זקוקות לשיפוץ רציני כדי להיות ראוי לתואר סוציאל-דמוקרט שמאלי. לעומתו מצוי רן כהן במהלך הפוך. מאז שהיה פעיל בשמאל החוץ פרלמנטרי בקבוצת שי"ח (שמאל ישראלי חדש), דרך מוקד, של"י ומרצ, הוא נע בתהליך איטי, אבל רציף, ימינה. היותו קצין בכיר בצבא הכיבוש הישראלי תרם ללא ספק לקשר הגורדי עם הממסד הביטחוני המקשה על היכולת להינתק ממנו. הקשר הזה גרר אותו בשעתו להשתתפות בפלישה ללבנון (עם התנדבות לשנת קבע) והקשר הזה עומד ביסוד התנגדותו המתמשכת לסרבני הכיבוש, אנשי המצפון המסרבים לקחת חלק בפעולות הדיכוי של צבא הכיבוש הישראלי.

רן כהן מעדיף חבר מרצ השומר על התנחלויות, מחבר מרצ היושב בכלא 4 כסרבן כיבוש.

לאחרונה התפרסם בעיתון "הארץ" מידע נוסף השופך צל קודר על רן כהן. מתברר כי בעת כהונתו כשר המסחר והתעשייה התנגד לדרישות הקהילה האירופית לסמן בנפרד את תוצרת השטחים כדי שלא תהנה מההקלות המכס של היצוא הישראלי לשוק האירופי.

שר התמ"ס הנוכחי אהוד אולמרט הסכים בימים אלה לסימון נפרד של תוצרת השטחים, ומתנגדיו מימין סנטו בו "שאפילו השמאלן רן כהן התנגד לכך". ומה שהימין רואה כמחמאה, אנשי שמאל צריכים לראות כעלבון.

ואכן זו שאלה מציקה לאיש שמאל: הכיצד רן כהן, שעה שכיהן כשר התעשייה והמסחר, במקום ליישם מדיניות של התנגדות נחרצת להתנחלויות ולתוצרתם, נחלץ להגן על תוצרת השטחים הכבושים, אותו אזור אפרטהייד שבדין יש לעשות כל מאמץ לבדלו מאנשים הגונים?

אם בבחירת היו"ר למפלגה החדשה יתמודדו רק רן כהן ויוסי ביילין, יעמדו אנשי שמאל בדילמה לא פשוטה. האחד קשור בטבורו לממסד הביטחוני, השני לממסד הכלכלי, אני בספק אם יצא מזה שמאל של ממש. אני מקווה כי עד לפריימריס יופיעו מתמודדים נוספים שיציבו אלטרנטיבה שמאלית דמוקרטית במישורים הכלכלי, החברתי, המדיני והביטחוני.

ישראל המכוערת

דו"ח חדש של ארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל שפורסם בימים אלה ונושא את הכותרת "סוחרי הכאב", מציב את ישראל כאחת המדינות הראשיות שמייצרות ומייצאות אמצעי עינויים.

בישראל מיוצרים אמצעים מגוונים המשמשים לעינויים, ביניהם אקדחי הלם חשמליים, אזיקי ידיים ורגליים, שלשלאות וכיסאות ריתוק. בישראל משתמשים גם ב"כימיקלים משתקים" כמו גז עצבים, גז מדמיע וסמים מרדימים. אמנסטי איתר חברות ישראליות בין 65 חברות מ-20 מדינות המייצרות אמצעים כימיים.

חנה סנש, שצנחה במלחמת העולם השנייה בארצות הכיבוש הגרמני כדי לסייע במאבק נגד הפשיזם והגזענות, נתפשה ומתה, מוטב לומר נרצחה, לאחר עינויים בכלא הגרמני. ברוח עצרות הזיכרון ודברי הספד בהלוויות של "תשמור עלינו למעלה", אני סקרן לדעת מה חושבת סנש שם למעלה על המדינה שקמה לאחר מותה? האם היא גאה בכך שהמדינה היהודית הפכה לאחת המובילות בעולם בשכלול אמצעי עינויים? לעומת מה שהיא חוותה בכלא הגרמני, או שמא היא תוהה, האם ראוי היה להיאבק למען מדינה שפשיסטים וגזענים תקעו עוגן בלב ליבו של השלטון?

כלכלה מקולקלת

שתי ידיעות כלכליות שתפשו את עיניי לאחרונה. עו"ד ד"ר יורם טורבוביץ, המוזכר כמועמד המוביל למשרת היועץ המשפטי לממשלה, מסודר היטב כלכלית. הוא כיהן כנשיא חברת האחזקות של דיסקונט השקעות, ובלשון המעטה לא עשה חיל בתפקיד, אבל פרש עם מסכת הטבות בשווי של קרוב ל-5 מיליון שקל. עוד דוגמא המנפצת את האגדה שהמשטר הקפיטליסטי מתגמל לפי הצלחה. כאשר מדובר באנשי צמרת בכלכלה הקפיטליסטית, אין כל יחס בין כישרון, תפוקה ותגמול. העיתונות הכלכלית מלאה בידיעות על מנהלי חברות כלכליות שכשלו בתפקידם אבל קיבלו כצידה לדרך בוכטות של מיליונים.לאחר ה"פלופ" בדיסקונט פתח טורבוביץ משרד עורכי דין בתל-אביב ושוב זרמו המיליונים. אם יש קשרים, יש גם לקוחות שמתים ממש להיפטר מעומס הכספים שהם סוחבים עימם. כבד להם בכיס. טורבוביץ יעץ לבנק הפועלים בפיטורי 900 העובדים. הם הלכו הביתה אכולי צער ודמעות, אבל טורובוביץ הלך הביתה שמח וטוב לב עם תודה של בנק הפועלים מלווה בצ’ק שמן.

אחר כך הוא ייצג את משפחת רקנטי במכירת קבוצת איי.די.בי לאיש העסקים נוחי דנקנר. דמי התיווך שקיבל טורבוביץ הגיעו ל-20 מיליון שקל. אבל, אם חשבתם שעשרים מיליון שקלים זה השיא, טעיתם בגדול. הנה, עו"ד אחר, שרגא בירן, הנמצא עתה בעיצומה של עסקת קרקעות לפיה יומרו קרקעות חקלאיות בכפר מל"ל (הכולל גם את נחלתה של משפחת שרון) לקרקע לבנייה. שכר טרחתו של בירן עשוי להגיע ל-13 מיליון דולר, שהם כמעט 60 מיליון שקל לפי השער הנוכחי.

כלכלה שמאפשרת לעורכי דין, מוכשרים ככל שיהיו, לקבל דמי תיווך על עסקות בהם הם מעורבים בסדרי גודל כאלה, כאשר מולם ניצבים עובדים ששכרם אפילו לא נושק את שכר המינימום, ראויה לגניזה.

במשטר שיעוגן על אדנים של צדק חברתי אותו אני רואה בעיני רוחי, לא תוכל תופעה כזו להתקיים. עורכי דין (ואנשי עסקים אחרים) יוכלו לפעול ולהרוויח, לחיות בנוחות, אבל בגבולות סבירים שלא ירסקו את הסולידריות החברתית, כפי שקורה כיום בישראל.

עיתונאים בשירות פשעי מלחמה

ידיעה חשובה שקראתי ב"הארץ": שלושה עיתונאים מרואנדה הורשעו ברצח-עם, הסתה לביצוע רצח-עם ופשעים נגד האנושות. הם נידונו למאסר עולם על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי המיוחד שהוקם בעקבות רצח-העם ברואנדה. שניים מהמורשעים עבדו בתחנת רדיו ששידרה רשימות של אנשים שיש לרוצחם וחשפה את מקום הימצאם האפשרי. "ללא נשק גרמתם למותם של אלפי אזרחים חפים מפשע" אמר השופט.

זהו מקרה ראשון בו מורשעים עיתונאים ברצח-עם לאחר משפטי נירנברג ב-1946. שם כזכור הורשע יוליוס שטרייכר, עורכו של העיתון הנודע לשמצה "דר שטרימר" והוצא להורג.

הרשעתם של עיתונאים הפועלים במסגרת עבודתם כמשת"פים עם פשעי מלחמה, ראוי שתילמד היטב בישראל, בעיקר בקרב מספר כתבים צבאיים  שכבר מזמן חצו את הקווים והפכו לזרוע מוארכת של דובר צה"ל.

Share on Facebook