ל"הארץ" יצא שם של עיתון "שמאלני". לא בצדק. אמנם מדי פעם בפעם מופיעים בו – לא במינון גבוה מדי – מאמרים הכתובים ברוח מקורבת במידת-מה לעמדות השמאל; וזה, בעיני אנשי ימין מובהקים שאינם מוכנים לסבול פרסום עמדה מנוגדת לשלהם, נחשב לשמאלנות. אבל מבחן עמדתו של כלי תקשורת חשוב אינו ברשות שהוא נותן לאנשים להביע בו דעות, אלא בהבלטה שהוא מבליט את הידיעות, מה הוא מפרסם ואת מה הוא מכסה, ולא פחות חשוב – מה הפרשנות שהוא נותן לידיעות באמצעות כתביו ופרשניו.
ואלה דברי הפרשנות שהופיעו ב"הארץ" בחתימת הכתב בארה"ב, נתן גוטמן, על פגישות יוזמי הבנות ז’נבה עם שר החוץ האמריקאי קולין פאואל ועם מזכ"ל האו"ם קופי ענאן: "‘זו היתה פגישה טובה’, דיקלמו פאואל ודובריו אחרי המפגש". שומעים? פאואל ועוזריו "דיקלמו", לא אמרו, לא הכריזו, לא הצהירו, לא חיוו את דעתם, לא הודיעו ולא אף אחת מן הנוסחאות המקובלות למסירת דבריהם של אנשים המייצגים מדינות. "דיקלמו". מעניין אם היה הכתב הנכבד, היודע גם להעתיק דברים הנכתבים בעיתונים אמריקאים ולחתום עליהם את שמו, אבל כנראה גם לחזור על דברי תעמולה וגסות רוח שמשמיעים באוזניו דוברים ישראליים סמויים ולחתום עליהם את שמו, משתמש במונח לדקלם לגבי דברים שמשמיע פאואל על תמיכתה של אמריקה בביטחונה של ישראל.
בהמשך הכתבה אנחנו קוראים ש"יוזמי ההבנות" הצליחו "לסחוט מהממשל לא מעט דברי שבח". לא לקבל, להוציא, לשמוע מפי, או כל מלה ניטרלית אחרת. "לסחוט". וכן: "אנשי ז’נבה ציטטו שוב ושוב" את דבריו של הנשיא בוש שכינה את היוזמה "קונסטרוקטיבית". לא סתם ציטטו כי אם, נודניקים כמותם, "ציטטו שוב ושוב".
סגנון סחבקי זה נמשך הלאה. "אחרי הפגישה עם פאואל מיהרו ביילין ועבד רבו לניו-יורק". לא נסעו, לא עברו, לא יצאו – "מיהרו". עמא פזיזא! ושם, ברכבת, הם "פגשו, לטענת דובריהם במקרה" את קלינטון, "שהביע נכונות להירתם ליוזמה". הדוברים לא אמרו, לא סיפרו – הם "טענו". יש כאן יותר מרמז שהמקרה לא היה מקרי והפגישה נקבעה מראש, מה שאולי עשוי להעיד דווקא על הצלחתם של אנשי היוזמה בגיוס תותח-תמיכה כבד כזה, אבל בעיניו של מר גוטמן העיקר הוא הרמז על כך שאולי, ורק אולי, הדוברים משקרים, אמנם בעניין צדדי, לגבי מקריות הפגישה, אבל אם הם משקרים כאן, הם חשודים גם בשקרים במקומות אחרים.
ואכן, מעשה שטן, המלה חשד מבצבצת לה אחרי עשר שורות בלבד ביחס לקלינטון, שעליו אומר גוטמן במעין הומור שכזה כי הוא "רק אחד ‘מהחשודים הרגילים’ בקרב הדמוקרטים והליברלים האמריקאים שהצליחו יוזמי ההבנות לגייס". לא ברורה כל כך משמעות הביטוי "החשודים הרגילים", ומה רצה המשורר הזה לשורר לנו: האם כל התומכים ביוזמה הם בגדר חשודים או שכל החשודים תומכים ביוזמה? אבל אין ספק שנפלט כאן לכותב משהו מן המדור האפל של התת-תודעה שלו, ואולי גם הוא עצמו לא יוכל להסביר מה נפלט לו. שהרי אפילו משפט כמו "מסיבות העיתונאים והתדרוכים שאורגנו בעבור ביילין ועבד רבו בניו-יורק ובוואשינגטון מילאו אולמות", נשמע אצלו כמו משהו חצי-מגונה. מה פתאום ועל סמך מה הם מצליחים "למלא אולמות" אם "תוצאות מעשיות לא נרשמו לפגישותיהם"?
בקיצור – וחרף הנחמה הקטנה שמצא גוטמן בכך שביקורם של ביילין ועבד רבו "כשל בניסיונו לחדור (לחדור, לא לשכנע, להסביר, להציג עמדה – לחדור!) למעוזי (מת על הביטוי הזה, "מעוזי") הארגונים היהודיים הגדולים" – אפשר להבין בכל זאת מתוכן הכתבה שהביקור היה, בכל קנה מידה אפשרי, הצלחה מרעישה. אבל הכתב של "הארץ" עוטף את דיווחיו בלגלוג נמוך-מצח, כדי שנדע שלא צריך להתרגש יותר מדי, ואפשר לנשום לרווחה, סכנת השלום חלפה, שהרי אפילו הדובר של פאואל הכריז כי "לא יהיו קיצורי-דרך" בתהליך השלום.
אותנו כבר הצליח "הארץ" לשכנע שהוא לא עיתון שמאלני. בשביל לשכנע את הימין הוא צריך להתאמץ עוד.
מה עם אמירה וגידעון?
בדגילים הם לא היו מתקבלים
הכותב מפרשן את דברי הכתב כשם שמפרשים את דברי התורה בתלמוד . העיתון משמש למחרת לעטיפת דגים מלוחים .סך הכל נותנים לכתב יד חופשית בביטוייו מה רע בזה ? הרי גם הכותבים בגדה השמאלית שונים בדעותיהם חלקם מתבטאים בחריפות וחלקם לא .האם הארץ הוא צעצוע שנלקח מרגב ?
"וזה, בעיני אנשי ימין מובהקים שאינם מוכנים לסבול פרסום עמדה מנוגדת לשלהם"
תגיד, אתה מדי פעם מציץ בתגובות פה? או שאתה לא מודע, אולי שרוב התגובות פה "מסוכלות" ע"י מי מבני עורכי האתר.
אל לך להתלונן!
כיצד יוגע המגיב הפונה אל נעם רגב ב"תגיד" -שתגובות "מסוכלות" ב"הגדה השמאלית"? – נראה,שהוא (היא?) כתב אותן ולכן יודע שהוסרו.
"הגדה השמאלית" איננה כלי-תקשורת ציבורי ואין לה את המחויבות בדיווח לציבו רוכשי התקשורת. האתר הוא כלי-ביטוי רעיוני שמטרותיו מוגדרות בגלוי,ב"מי אנחנו" בדף הבית.רק הידיעות המועטות המתפרסמות מפעם לפעם,עומדות במבחן ההשוואה לעתונות ולתקשורת האלקטרונית.
דגים מלוחים מה? דמגוגיה זולה כזאת נשמעת לעתים רחוקות. אף איש שמאל לא קפץ וצעק על דגים מלוחים כשאנשי הימין משתלחים תכופות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית.
תחזור לשמורה, או למעון החוסים המפגרים בו אתה רשום.
אין הוכחה טובה יותר(אם יש בכלל צורך להוכיח) לביקורתו המקצועית של נעם רגב על "הארץ" – מכותרת היום ה14 בדצמבר 2003 ,
מעל לידיעה העוסקת במעשה-מרמה של חברת-ענק אמריקאית שסגנו של בוש, צ’ייני,הוא מבעלי המניות הגדולים בה.החברה קיבלה חוזה שמן,ללא מכרז מהפנטגון(צ’יני היה שר ההגנה אצל בוש האב…) להספקת בנזין לצבא הכיבוש האמריקאי בעירק.החברה קנתה את הבנזין בזול (הארץ כותב,
("דולר לגלון" -שקר.הם שלמו 26 סנט לגלון)
ומכרה לצבא ברווח של 2 דולרא לגלון והוסיפה את עמלתה. העיתונות האמריקאיות גילתה שחברתו של צ’יני גנבה עד לסוף השבוע שעבר 68 מליון דולר. על כך כותב "הארץ":"שלא לצורך..,"
לא שהארץ עיתון שמאלי במיוחד, זהעיתון שלרוב מצטט את המלל האמריקאי כאילו היה מקודש וידווחיו על סוכסוכים בעולם מבטאים תמיד את עמדת ארה"ב, אבל דווקא במקרה הזה אולי זה אחרת. ברור שהכתב נוקט נימה סרקסטית כלפי פסטיבל ז’נווה, אבל למה זה הופך אותו לימני ? אולי זו דווקא נימה ביקורתית שמאלית בריאה ? בסך הכל, סיפוח רוב ההתנחלויות תמורת שטחי מדבר לפלסטינים וחיסול זכות השיבה זו לא איזו פרוגרמת שמאל דגולה, והכתב אפילו לא מתייחס לפרוגרמה אלא באמת לאופי הפסטיבלי הנלעג של הקמפיין.
אבירי השמאל המטורף שוב השתילו תגובה המחניפה לסילופים המכוונים של "הארץ",הקורץ לקוראיו הימניים ונותני המודעות – הפעם, הם תומכים בימין המסלף,רק מפני שהוא מתנגד ל"הבנות ג’נבה", המעכבות לדעתם הקודחת, את "ההמונים",מהקמתה של "מדינה סוציאליסטית".