אנחנו עם שאוהב לעשות חשבון נפש אבל שונא מתמטיקה.
שרטטנו בקפידה טבלאות בעד ונגד, הפקנו לקחים, הסקנו מסקנות.
נכשלנו לא פעם.
חיפפנו, טייחנו, גלגלנו את כדור האשמה והלכנו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית.
תרגלנו ביחד שנאה מכוונת מראש.
שיקרנו לעצמנו בטבעיות כה טריוויאלית
ורצנו לשפץ את אפינו אצל פלסטיקאי.
זה היה יותר זול.
מתחנו עד קצה גבול היכולת את סיבולת האויב,
אך לא לקחנו בחשבון שיצאנו מהקווים.
ציירנו גבולות בצבעי פנדה חזקים; אותם צבעים ששימשו אותנו שנים קודם לצייר ארצות וגבעות ומקומות רחוקים.
קראנו לזה "אקזוטיקה".
סימנו באיקס אדום כל יום שעבר, ונאנחנו בהשלמה שגם היום זה לא קרה.
בתוך תוכנו ידענו שזה גם אף פעם לא יקרה…
חלמנו חלומות שהכתיבו לנו בתוכנית טלוויזיה.
מחאנו כפיים בצייתנות כשהקבוצה שלנו עלתה ליגה.
הסרנו מעלינו אחריות, פשטנו את מעילי האשמה ולבשנו ארשת פוקר פייס.
גמענו בשקיקה מים רדודים מזוהמים, וכתבנו מכתבים נזעמים לעירייה שלא מטהרת אותם.
עצמנו עיניים אל מול מכונות הירייה המיומנות של צבאנו הגדול, הדגול, הלוחם, הכובש.
האטום, ה"מוסרי".
היינו חרשים לזעקותיהם של נביאי הזעם.
הגלנו אותם מערינו, שלחנו אותם למחוזות רחוקים, מעבר לטווח השמיעה המיידי שלנו.
כיסינו את פנינו בספק-בושה ספק-מבוכה.
קנינו כובעים לקרחים וחגורות בטן לשמנים.
צרכנו בידור בכמויות מסחריות, התמכרנו לפרסומות, והזרקנו ריאליטי-TV ישר לווריד.
ישבנו בתוך משרדים לבנים בדרום תל-אביב. מתכנסים, כל אחד בקובייתו-הוא, אל תוך מפלי הניירת והדיו חסר המשמעות.
צלינו את עצמנו בשמש ומרחנו מקדם הגנה גבוה מפני השפיות שהתדפקה על דלתנו לא פעם.
החמצנו הזדמנויות שוב ושוב.
תרצנו את הפחד שלנו מכישלון בהסתפקות במועט.
הבינוניות הפכה לאויב הגדול ביותר שלנו – ולנחלת הכלל.
על אכפתיות דיברנו רק בתיאוריה.
הרכבנו משקפי שמש כהים ולא ראינו ממטר.
אנחנו אומה של רובוטריקים שאיבדו את כוחות העל שלהם.
סופרמן בחליפת קריפטונייט. ציור של מונה ליזה בשחור לבן.
אנחנו אומה שהיא גם עיוורת וגם חרשת, וגם אוטיסטית.
אנחנו ארץ אוכלת יושביה הסובלת מעודף כולסטרול, חסימת עורקים והפרעות בקצב הלב.
בכל יום, מתוסף לאברינו גידול ממאיר נוסף, המקצר את ימינו.
חשבנו שאם נדיח כמה בכירים מתפקידי המפתח שלהם, נפזר הבטחות וצ’קים ללא כיסוי, זה יסתדר.
נטינו להאמין שהצמיחה השלילית היא רק לקיחת כמה צעדים אחורה לפני התנופה הגדולה.
אך מעולם לא חצינו את קו הסיום כמנצחים.
לעולם נזדחל מאחור.
משתנקים.
לא ננסה שוב. האגו הפצוע יכניע אותנו.
נשאר חולים.
לא נלך לרופא כי הביטוח הרפואי המשלים לא יכסה את זה.
בסוף – האדישות תכניע אותנו.
נישאר חלשים, רזים, משתעלים, ומושכים בחוטמנו הקולקטיבי.
יהיה לנו קר.
אסון גשר המכביה אינו סימפטום,זוהי המחלה. הכל עושים בכאילו! המשורר הלאומי ,אהוד מנור,כותב בשירו "מה קרה?" ואני מצטטת : "איפה ירדנו מהדרך,למה עכשו הכל בערך, אין כבר מזמן רועה לעדר,אך הם אומרים ושוב חוזרים…יהיה בסדר!"
אם החרזן אהוד מנור הוא "משורר לאומי" – אז
הנכתב בשורות קצוצות הוא מאמר… המערכת לא יידעה את הקוראים על פתיחת מדור חדש:הגדה למתבגרים, שאליו יש לשייך את "מאמר" הבוסר הזה.
שלום, אני נער מתבגר, אבל כבר לא בן 18. היום אני רוצה לצטט, מאחת מלהקות הרוק שאני אוהב לשמוע. אז כמו שהם אמרו, להקת "ה- אופספרינג": "דה מור יו ספר… דה מור איט שואו יו רילי קר". או בשפה העיברית: "כמה שאתה יותר סובל… ככה יותר איכפת לך".
לכן מה שאני רוצה להגיד זה: כשהיה לי איכפת ממשהו… אז תמיד בסוף, גם סבלתי. העניין הוא- שאני לא רוצה יותר לסבול. אז אני פשוט… מתרגל עם עצמי- איך להיות אדיש לדברים. דברים כאלו… כמו שרואים כל יום בטלוויזיה, במהדורת "החדשות".
להתראות… שיהיה לכם יום סבבה.
יניב בן חנן.
——-