הראיון המעניין שהשר אהוד אולמרט העניק לנחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" הניב, כצפוי, תגובות אוטומטיות, כמעט פאבלוביות במערכת הפוליטית והתקשורתית. התקשורת האלקטרונית התפתחה מאוד בשנים האחרונות. אולי לא ברמה, אבל לפחות זכתה לשעות שידור רבות, וכל ציוץ של פוליטיקאי מליגה ז’ זוכה לאיזכור ולעתים גם לפרשנות. אבל אולמרט שייך לליגת העל, ולכן היתה חגיגה קטנה בקרב הציבור הפוליטי הקטן בארץ, המורכב מעסקנים מקצועיים ומעיתונאים. נראה שהוא איפשר לכל הפרשנים שהתקרנפו בפומבי באוקטובר 2000 לחזור שוב לעמדות "המתונות" שהם הציגו לפני האינתיפאדה.
את הקרנבל העצימו גם כמה הבלחות של הומור לא-רצוני, כמו המחמאה שאולמרט קיבל במאמר הראשי של הארץ על "בהירות חשיבתו". הוא קצר במיומנות את היבול הצפוי: גידופים ואיומים מהצד הפשיסטי, מחמאות מהאגף המתון במרכז הלאומני, ואפילו מכמה עסקני מרצ.
אבל רוב מנהיגי מרצ היו, כדרכם, חמוצים ולא רלבנטים גם אחרי הראיון עם אולמרט, ובעיקר הטיפו לו על כך שרק לאחרונה נזכר לשנות את עמדתו. כיוון שאני זוכר את הימים שבהם השמיצו אנשי מרצ את פעילי השמאל הרדיקלי על קריאתנו לדבר עם אש"ף ולחלק את הריבונות בירושלים, אז קצת קשה לי לעכל את תגובתם הצדקנית. כמעט כל מעצבי דעת הקהל בתקשורת זכו לחינוך קונפורמיסטי שעיקרו טיפוח האמונה ב"צידקת דרכנו" גם בעיצומו של התהליך המבעת אותנו עד עצם היום הזה, של גירוש עם שלם מעל אדמתו כדי לפנות דרך למיפעל הציוני שלנו. לכן תהליך ההסתגלות שלנו למציאות הבינלאומית והאזורית, שלא לדבר על חשבון נפש נוקב ומהותי על מה שהתחולל כאן בשנת 1948 ושוב ב-1967, הוא ארוך ואטי מדי.
כך לא הצליחה אפילו מרצ להסביר לציבור היהודי בארץ, שקבלת ישראל בגבולות 1967 מהווה ויתור פלסטיני אדיר, בעל ממדים היסטוריים חסרי תקדים. השמאל הציוני ניסה להתחיל את ההיסטוריה במלחמת ששת הימים, ודילג על טראומת מלחמת השחרור או הנכבה עבור הפלסטינים. כך נוצרה כאן תודעה כוזבת, שמונעת מהעם בישראל להבין את התהליכים הפוליטיים והתרבותיים בעולם הערבי ובאירופה. מכאן נובעת אולי גם ההיסטריה הקולקטיבית, הרואה בכל ביקורת מהותית על ישראל משום אנטישמיות.
כפי שכתבתי כאן בשבוע שעבר, עוד לפני שידעתי על הראיון של אולמרט בידיעות, האיש הוא פיקח, ונסיעותיו הרבות בעולם גרמו לו להבין את מגבלות כוחה של ישראל. בניגוד למבול המלים שנשפכו עליו, זה איננו המיפנה היוני הראשון בתולדותיו של אולמרט. וההתבטאויות הנציות שלו, שעוד תגענה, הן צפויות עד לכאב. עוד לפני מלחמת ששת הימים ניסו ראשי המרכז החופשי שמואל תמיר ואהוד אולמרט להסביר לציבור הימני, שמנחם בגין אינו רלבנטי, ושדבקותו בשלמות הארץ היא אנאכרוניסטית. אחרי הכיבוש ביוני 1967 הפכו השניים את עורם, ויצאו לציבור בסיסמה, "שטח משוחרר לא יוחזר". ההשתלבות של אולמרט בהנהגת הליכוד היתה אטית, אולי בגלל בריתו הארוכה עם בן-גוריוניסטים מובהקים כמו יגאל הורביץ וזלמן שובל שאיתם הגיע לכנסת במסגרת סיעת "לעם", מפלגה קטנטנה וקצת מגוחכת, אבל בית היוצר של הסינתזה המרתקת בין מורשת דוד בן-גוריון לזו של זאב ז’בוטינסקי, המאפיינת את כל המרכז הלאומני השולט בישראל כיום.
לכן יש להצהרה של אולמרט בשבוע שעבר (מאז 1967 היו לו תקופות שונות של מעברים חדים בין התמתנות מילולית להתנהגות פוליטית קיצונית) ארבעה ממדית חשובים, שהבנתם תפזר את הערפל, תמתן את הציפיות ותשפץ את התודעה הכוזבת שהופנמה בציבור:
- הממד התקשורתי, כלומר, החידוש היחסי בקריאתו לנסיגה חד צדדית, והתגובות הרבות שהיא עוררה. זה מעניין, לא ברור לכמה זמן, אולי עד חידוש המתח הביטחוני. ברנע זכה לסיפור טוב, טיפל בו בצורה מקצועית, והוא ראוי לשבחים מתונים על כך.
- הממד הפוליטי המיידי הוא יותר מסובך. רוב בעלי בריתו של אולמרט בזירה הפוליטית הם נציגים של מפלגות אחרות, ורק מעטים בליכוד מוכנים לתמוך בו בגלוי. מנהיג שינוי הוא לא רק בן ברית, אלא גם ידיד נפש ותיק של אולמרט. יש להניח ששינוי, האגף הימני במפלגת העבודה ואולי גם חוגים מסוימים בציבור החרדי, יתמכו באולמרט וביוזמתו לנסיגה חד צדדית. אבל לפני שעיתונאים תמימים במיוחד מהזן היוני (וקראנו דברים כאלה בכל העיתונים השבוע) ייסחפו ואפילו יציעו ל"שמאל הציוני" להשאיר בידי הליכוד את מלאכת עשיית השלום, כדאי להחזיר את הדברים לפרופורציות הנכונות.
הצהרות אולמרט חשפו ריאליזם יחסי, אבל הן בסך הכל החזירו אותנו לימי גולדה, בתיקונים הכרחיים למקום ולזמן. כלומר, אולמרט הציע לפלסטינים הצעה שהם לא יכולים ולא רוצים לקבל, כדי להאשים אותם בדחיית ידה המושטת לשלום של ישראל. זהו צעד נועז עבור ליכודניק, החי בסביבה מטורפת מבחינה פוליטית. הראיון של אולמרט אולי יעביר אותו מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה בליכוד, אבל אין לזה שום קשר לתהליך שלום קביל כלשהו.
- הממד הגלובאלי הוא מכריע בחשיבותו. אולמרט מבין היטב, שסיסמאות לאומניות לא יחלצו את ישראל ממצוקתה המדינית, שיש לה גם השלכות כלכליות. העולם לא יאפשר לישראל להקים כאן מדינת אפרטהייד, מאוכלסת במיליוני בני אדם נטולי זכויות פוליטיות ואנושיות, וגם יפעל בכוח נגד ישראל אם תנסה לגרשם (טרנספר). נסיגה חד צדדית בנוסח אולמרט צפויה גם היא לאש וגופרית מהעולם, אבל בינתיים הוא מנסה לזכות בכמה נקודות בחזית התעמולה, הקרויה אצלנו "הסברה". הוא מבין היטב, ואף אמר זאת, שאפילו תמיכתו המדהימה של נשיא ארצות הברית ג’ורג’ בוש בעמדותיו של אריאל שרון בנושאים רבים, לא תיסכון בקונסטלציה הבינלאומית הנוכחית. יש לה ערך עצום, כמובן, אבל הלחץ ממדינות ערב השמרניות ומאירופה ישנה את המאזן לרעת ישראל.
- הממד הכלכלי-חברתי מסביר מדוע לא יצא יריבו המושבע של אולמרט, ביבי נתניהו, לגנות במלים חריפות את התבוסתנות של ראש עירנו לשעבר. ייתכן שהאינסטינקטים הלאומניים של ביבי עוד ישתוללו. אבל בינתיים גם הוא הפנים את ההשלכות הכלכליות של מדיניות שתבודד את ישראל ואולי תביא לחרם כלכלי נגדה. שר האוצר מבקש לשלב את ישראל בעולם הראשון, העשיר, המבוסס על דומיננטיות פיננסית ושלטונית של בעלי ההון והשתלבות בגלובאליזציה של הכלכלה. לשם כך הוא זקוק לאקלים של יציבות. נכון שהדוקטרינה של "מלחמה בטירור", במקום לנסות לשנות את הסיבות שגורמות למלחמות גרילה ברחבי העולם, משותפת לביבי לממשלת ארצות הברית, אבל שר האוצר אינו יכול להתעלם מאירופה, מיפן, ממדינות הנפט. אולמרט אומר היום את מה שביבי יאמר בעוד שנה-שנתיים, בעיקר אם יצליח להיבחר למנהיג הליכוד, שהיא מפלגת השלטון הטבעית במדינה אחרי שקיעתה הסופנית של מפלגת העבודה.
והתרחיש לשנתיים הקרובות? אולמרט שנוא בליכוד, בלי קשר להצהרותיו בשבוע שעבר וסיכוייו להביס את נתניהו בעתיד הם אפסיים. לכן הוא יחתור לגיבוש האגף המתון של המרכז הלאומני (שמעון פרס, בנימין בן-אליעזר, טומי לפיד, מאיר שיטרית) למפלגה פוליטית, שתהיה מקובלת בוושינגטון ובאירופה. שלום לא יצמח מכל זה, כיוון שגם אולמרט מפגר בשנים רבות אחרי התהליכים, ולא מבין את המחיר האמיתי של שלום אמת. אבל נזכה לרטוריקה קצת יותר מתונה, ולצבא שלם של פרשנים ידועים, שילוו בברכה את ההתארגנות החדשה, הבלתי נמנעת. השמרנים ילחמו נגד הלאומנים הקיצונים, השמאל הציוני ימשיך לקיים ועידות מתוקשרות בחוץ לארץ והשמאל הרדיקלי ייאלץ להתמודד עם המסקנות הקשות של התמוטטות החלום של שתי מדינות לשני עמים, בלי התנחלויות, בלי סיפוחים ובלי נישול.
נגד הורדת מסים
ידידי ירון לונדון ליגלג במאמר ראשי ב"ידיעות אחרונות" על המפגינים החברתיים נגד שר האוצר, ועל התמונות של צ’ה גאוורה שהם נשאו בוועידה הכלכלית של עשירי ישראל. הוא השאיר בידינו, כביכול, שתי חלופות: משטר קומוניסטי ביורוקרטי, או ניאו ליברליזם קיצוני בנוסח בנימין נתניהו. המאמר הזה הוא סימן לבאות: נתניהו מיטיב לא רק עם העשירים המופלגים, אלא גם עם העשירונים העליונים של המעמד הבינוני, ואלה יתגייסו לתמוך בו בזכות הורדת המסים הבלתי מוסרית שלו, הכרוכה גם בצימצום אכזרי של השירותים לחלשים.
ראש ממשלת בריטניה לשעבר מרגרט תאצ’ר הצליחה לבודד שליש מהעם, בעזרת ההטבות לשני השלישים החזקים. כך הצליחה לחולל בבריטניה שבר חברתי בלתי הפיך. למעריצה המושבע ביבי נתניהו יש מלאכה יותר קלה כי אין כאן אופוזיציה פועלית עם תודעה מעמדית, אלא רק מאבקים על צדקה (חרדים) ותיקונים קוסמטיים (בייגה שוחט והעבודה). למרבה האירוניה ניצחונו המעמדי של ביבי יבסס דווקא את מתנגדיו השמרניים, בהנהגה אפשרית של אהוד אולמרט.
בייחוד אהבתי את האבחנה שאולמרט הצליח לכל היותר לעבור ‘מהמחלקה הסגורה למחלקה הפתוחה בליכוד’.
הייתי מוסיפה לסימני הנוירזה הלאומנית בישראל: התרכזות מוגזמת באני, תחושות פארנויה
(העולם נגדנו), חוסר יכולת לאמפטיה עם האחר, שגעון גדלות, נטיה להזיות בלתי מציאותיות, הדחקת הלא רצוי ונרקסיזם.
מה אגיד ומה אומר. אחד הניתוחים היותר מבריקים שעלו כאן באחרונה. אני כבר מחכה לניתוח שלך את תפיסתו של סדאם. חבל שרק יום ראשון היום.
אני מסכים עם רובו של המאמר, אך בכל הנוגע להתקפותיך על "עסקני מרצ" אתה שגית לדעתי.
רצ תמכה בנסיגה לגבולות 1967 מרגע הקמתה, ועל דעותיה של תנועת של"י [שהתאחדה עם רצ כידוע לך] בנושא אינני צריך לפרט כי הן יודעות לכל באי "הגדה השמאלית".
בזמן ממשלת רבין השנייה, מרצ הייתה קטליזטור להסכם אוסלו וקשה לי להאמין כי הדברים היו מתנהלים באותו קצב ובאותו כיוון ללא השותפות שלה בקואליציה.
אני מסכים איתך כי מרצ לא דיברה בפה מלא על חלוקת ירושלים עד לבחירות האחרונות, אך זה בגלל אופיה של מרצ שהוא בשאיפה להגיע לשלטון, לא בכל מחיר, אך אפשר להצניע התבטאויות שידועות ליודעי ח"ן על מנת להגדיל את הסיכוי להגיע להסכם שלום, בניגוד לחד"ש – שהיא מפלגה אופוזיוצנרית נצחית, ואיך אמר לי אחד מחברי הנהגת חד"ש "גם אחרי המהפכה אנחנו נהיה באופוזיציה". נו, מילים כדורבנות.
רן כהן, כשהיה חבר מזכירות של"י, חתם על שירות קבע בתחילת מלחמת לבנון והתנדב למעשה להיות מראשוני הנכנסים לביירות. שרי מרצ נתנו את ידם לגירוש ללא משפט של מאות פלסטינים (רובם פעילי עמותות צדקה) ולשאר מעשי הידכוי של יצחק רבין. בממשלת ברק הם עזרו לברק לייצר את השקר של "היצענו להם הכל והם לא רצו" ובכך עזרו למנוע את סיום הכיבוש וחיזקו את הימין. כך שמרצ, מפלגה ציונית למהדרין (כלומר תומכת מבשטר גזעני בהגדרתה) בגדה אפילו במה שהיה אמור להיות עקרונותיה שלה, של התנגדות עקבית לכיבושים הישראלים אחרי 67.
"רץ" לא "התאחדה עם של"י"- לא דובים ולא יער.
רץ,מפלגתה של שולמית אלוני,התאחדה עם פלג של
של"י בראשותו של רן כהן,שהתגייס לצבא הקבע,
בלבנןן הכבושה והוכתר כפושע מלחמה ע"י האלוף במילואים מתי פלד המנוח – אמרה זו של פלד הביאה לפילוג. של’י בראשותם של לובה אליאב,מאיר פעיל ואורי אבנרי,התייצבה לבחירות ב1977 והצליחה להכניס לכנסת שני חברים בלבד. אשר למרץ הנוכחית – היא ממלאת תפקיד חשוב בהיותה "מסדרון" אן "גשר" בין המרכז השפוי והשמאל הציוני – אל השמאל הרדיקלי השפוי.
הזמנתה של חד"ש לממשלת רבין – זו היא חדשה
אמיתית.סקופ. מתי זה ארע ?.הכותב ברנע גם
טוען שחד"ש לא פעלה בכנסת בתחןם החברתי ןזכויות אדם ואזרח – שכח ומשכיח את עבודתה החשובה של תמר גוז’נסקי והישגיה בשליחות סיעת חד"ש.לעומת כל אלה: ביקורתו של ברנע
על הרכבה המוזר של הסיעה הנוכחית והפקרת המושב השלישי למי שאינן סוציאליסט -נכונה.
אלדר משוש
אין ספק שרן כהן פשע וביצע חטא משמעותי ביותר בהצטרפותו לשורות צה"ל כחייל קבע במלחמת לבנון, אבל להשליך על מרצ ועל רצ את מעשי ח"כ כהן זה לא במקום לדעתי.
בנוגע לגירוש ללבנון – אני מסכים איתך לחלוטין, ויש לציין כי פלגים נרחבים במרצ, כולל נוער מרצ, התנגדו לעניין הזה ואף יצאו בהפגנות מול סיעת המפלגה. נוער מרצ, שינה את שמו אף לנוער *מצע* מרצ, כדי להדגיש עד כמה הוא חלוק על דעותו עם הסיעה בכנסת.
אולי כדאי לציין גם, כי חד"ש לא הצטרפה לקואליציה למרות שרבין הציע לה לקבל תיק חברתי כלשהו ולקחת חלק בתהליך השלום ובהזרמת המילארדים לחינוך ולתשתיות, ניתן לומר בפה מלא כי מדובר בממשלה שהייתה הכי קרובה לצדק חברתי לפחות מאז 77′.
מרצ פרשה ממשלת ברק לפני שברק טס לקמפ-דיוויד גבירותי ורבותי, כך שאין להאשים אותה בלקיחת חלק באמירתיו מנציחות הכיבוש של אהוד ברק.
לסיום חברים, לבקר אפשר תמיד. חד"ש לא מציעה אלטרנטיבה ריאלית, דחקה את דב חנין למקום הרביעי והכניסה אדם ללא כל תודעה מהפכנית כפי שאתם מכנים זאת במקומו לכנסת, ולא לקחה חלק בכל החקיקה והשיפור בתחום זכויות האדם והאזרח שרצ ואח"כ מרצ הובילו וממשיכות להוביל, החל מזכויות נשים, זכויות המיעוט הערבי, זכויות כלואים פלשתינאים, מלחמה בכפייה הדתית וזכויות הקהילה ההומו-לסבית.
אין לי ספק כי בתחום החברתי חד"ש עשתה רבות, הביקורת הייתה על תחום זכויות האזרח ומלחמה בכפייה הדתית שם קצרה ידה של חד"ש מלעשות בנידון כנראה.
זכורים לי ימי ממשלת ברק בהם הפגנו נגד סגירת כביש בר-אילן בשבת, ופנינו לאנשי חד"ש בת"א ונתקלנו בסירוב מנומס.
שהיא חושבת ש"מלחמה בכפיה דתית" זה לסיסוע בכוח בשכונות שבהן זה מפריע לתושבים ולגייס בכוח סרבני גיוס דתיים. כפי שלגיטימי שחילונים יאבקו נגד כביש ראשי בשכונתם מטעמים של איכות חיים לגיטימי שדתיים יאבקו על כך מטעמים של איכות חייהם כפי שהם מבינים אותה. אבל את מרצ זה לא מעניין, היא בעד להיכנס בחרדים כמה שאפשר מצד אחד ומצד שני תומכת במדינה יהודית שאיננה אלא מדינת-דת הנכפית על אזרחיה הלא יהודים וגם על חלק מאזרחיה היהודים. מרצ מבדילה בין דתיים "טובים" ו"רעים" לא לפי מידת היותם תאוקטים (המפד"ל לןא תחות תאוקרטית מהחרדים, אולי אפילו יותר) אלא לפי התגייסותם לצבא ועוד קוראת לעצמה מפלגת זכויות אדם.
אגב, אני לא תומך של חד"ש…