טול כרם, שבת 6 בדצמבר 2003.

"בשבועות האחרונים אנחנו מרגישים הקלת-מה במחסומים של הצבא המובילים לעיר שלנו", גילו תושבים בטול כרם. בני שיחם הישראלים שמעו ולא האמינו מאחר ששעה קלה קודם לכן הם התנסו באותה "הקלת-מה" במחסום בצומת פרעון שמדרום לעיר. "הכל יחסי", הסבירה אחת האחיות בבית החולים המקומי, "אומנם גם היום מחכים הרבה זמן בתורים ליד המחסומים כדי לעבור, אבל זה יותר טוב מהמצב בו המחסום נעול ולא לדעת אם ומתי הוא ייפתח לתנועה. כשהמחסום סגור, אחנו חשים כמו בבית סוהר, וכל מי שמתקרב אליו מסכן את חייו – חיילים עצבנים יורים. היום, צה"ל גם מקשה פחות על תנועת אמבולנסים".

השעה 10 וחצי לפני הצהריים בקירוב. מהומה רבה שררה במחסום בצומת פרעון. אחרי כמה ימים של גשמי ברכה השמש הציצה בשמיים, אך טרם הספיקה לייבש את הבוץ הדביק והמלכלך. כלי רכב הורידו נוסעים, בעיקר נשים וילדים. אלה נעו בכבדות בבוץ כשידיהם עמוסות חפצים שונים, מדברי מזון ועד שמיכות חורף. לשאלה מי הם ולאן פניהם, השיבה אחת הנשים, "אנחנו מקלנסווה (בישראל). אנחנו מנצלים את ההזדמנות שהמחסומים נפתחו כדי לבקר את המשפחות שלנו בצד השני (בגדה המערבית) אותם לא ראינו הרבה זמן. אנחנו יודעים שחסרים להם הרבה דברים, בעיקר לחורף".

מעטים מבין בעלי הרכב עם לוחיות זיהוי ישראליות המשיכו את דרכם פנימה עם רכבם. מרביתם חצו ברגל את המחסום ונסעו למשפחותיהם בכלי רכב מקומיים שעמדו בצידו השני של המחסום.

ליד אבני המחסום בודקה מכוסה רשת הסוואה. חיילים ואזרחים לבושי מכנסי ג’ינס התרוצצו בשטח. "אלה אנשי שב"כ", הסבירו יודעי דבר בהצביעם על לבושי מכנסי הג’ינס והוסיפו, "הם עוקבים אחר הנכנסים והיוצאים ועל פיהם יישק דבר, במחסום הם כמו אלוהים".

האנשים המחכים לאישור לעבור עמדו מרוטי עצבים עם החפצים שבידיהם. חלקם התלוננו, בשקט, על העיכוב, על איבוד הזמן, על ההוראות הסותרות לעתים שהם מקבלים מהחיילים. "חייל אחד צועק, ‘רוח’ מן הון’ (לך מפה), ואילו שני נותן לעבור בלי בעיות ובלי קשיים. אנחנו ממהרים בגלל חוסר הוודאות כמה מחסומים נוספים נצטרך עוד לחצות בדרך, מתי נגיע לקרובים שלנו, אלו בעיות מצפות לנו בדרך חזרה ובמחסום הכניסה לישראל. אנחנו מעדיפים לא להיקלע בדרכים כאן בשעות החשיכה", קבל אחד האנשים, הפעם מטייבה (בישראל), שחיכה בחוסר סבלנות לתורו לחצות את המחסום.

ליד המחסום, פלסטיני לבוש סוודר כהה ישב על כסא מפלסטיק לבן. מי שהתקרבו אליו יכלו להבחין שידייו אזוקות לאחור לכסא באזיקים מפלסטיק. הוא שתק וחיכה בשקט. מצלמת טלוויזיה שכוונה לעברו גרמה לכך שאחד החיילים בא ושיחרר אותו מהאזיקים. האיש המשיך לשבת בשקט, ממושמע, הוא לא ידע מה ייעשו בו החיילים. "הוא ומזלו", הסביר אחד הזקנים, "אם יאיר לו מזלו – החיילים ישחררו אותו ויאלצו אותו לחזור על עקבותיו, למקום ממנו הוא בא, אך אם השטן נמצא בעקבותיו – החיילים יעצרו אותו כחשוד".

לא הרחק, ליד פחי אשפה קבוצה קטנה של צעירים פלסטינאים עוכבה על ידי לבושי מכנסי הג’ינס "לבדיקה נוספת". צעירים הם חשודים תמיד. חשודים גם מי שמציגים מסמכי זיהוי המעידים שהם תושבים מאזורים מרוחקים כמו בית לחם, דהיישה וחברון. ילד שנשען על זוג קביים ורגלו הימנית חבושה, דידה בין כלי הרכב והאנשים וקיבץ נדבות. היה זה ריאד בן ה-11 שהסביר שהוא יתום מאב המבקש לעזור למשפחתו הגרה באחד הכפרים באזור.

למהומה הצטרפה שיירה של כלי רכב מישראל, רופאים ואחיות חברי עמותת רופאים לזכויות אדם בדרכם ליום רפואי נוסף, כפי שהם נוהגים לעשות מזה שנים, בשבת הזו בטול כרם. למרות התיאום המוקדם עם זרועות הבטחון גם הם נדרשו לחכות בתור – "מחכים לאישור הקצין האחראי", נאמר להם.

כשהתארכה הציפייה יצאו האנשים מכלי הרכב לחילוץ עצמות. בהתבוננם בנוף מסביב הם ראו: מימין, גדר אלקטרונית הסוגרת על כפר ח’רבת ג’בארה; משמאל, גדר נוספת שבלעה חלק ניכר מאדמות הכפר פרעון; מאחור, על הגבעה עמדת תצפית מבוצרת; וממול, במרחק עשרות מטרים, תור ארוך של כלי רכב שחיכו בצד שמנגד לתורם להגיע למחסום. כמה מבין האנשים עקבו מקרוב במתרחש במחסום. מרביתם כבר התנסו פעמים רבות בעבר בחווייה הזו, אך כמסתבר, הם אינם מצליחים להתרגל אליה ולהשלים עימה: "כל פעם מחדש אני מתפוצץ מבפנים ועומד חסר אונים", התוודה אחד הרופאים.

לד"ר יגאל שחר הזדמנה במחסום חווייה סוריאליסטית: אחד החיילים הורה לנהגי השיירה להמתין עם כלי רכבם עד לקבלת תשובת הממונים. ג’יפ משטרה שבו נסעו שלושה שוטרים הגיע למקום. המפקד, רס"ר חיים לוי, הורה דרך חלון רכבו לשניים מהנהגים להביא אליו את מסמכיהם. כשנענה הרס"ר על ידי הד"ר שוחט שישב ליד הנהג שיואיל בעצמו לבוא אל האנשים לבדוק את המסמכים, הוא החליט ללמד לקח שניים מהנהגים, תושבי טייבה ישראלים. "בתוך כל הבלגאן של המכוניות המפוזרות בכל השטח שאין בו לא תשתית ולא מקום מוסדר לחנייה", סיפר אחר כך הד"ר שוחט כלא מאמין שזה קרה לו, "השוטר קבע ששני כלי הרכב עמדו ‘באופן שיש בו משום הפרעה לתנועה’ ורשם לכל אחד משני הנהגים דו"ח עבירת תנועה הכרוך בתשלום קנס של 250 ש"ח". לנהגים לא עזר ההסבר, שהם עמדו במקום בהוראת חיילי המחסום.

אחרי כשעת ציפייה, הגיע האישור הגואל והמחסום נפתח בפני שיירת הרופאים מישראל. עד אז לא עזרו ההסברים שהביקור בטול כרם תואם מראש עם רשויות הבטחון הישראליים ושהמוני חולים פלסטינים מחכים מהבוקר מוקדם לרופאים ולאחיות מישראל.

היציאה משטח המחסום היתה מבצע של נהיגה אקרובטית. בשני הכיוונים נסעו טורים ארוכים של כלי הרכב בדרך לא דרך, צרה, רצופה בורות, מהמורות ושלוליות בוץ. הנסיעה התנהלה באיטיות ובזהירות רבה כדי שלא להתנגש, או גרוע מזה, כדי שלא להתחלק ולהתהפך עם הנוסעים.

סיוט הנסיעה הגיע לסיומו בתוך העיר טול כרם. קבוצת הרופאים מישראל התחלקה לשניים: לאחת ציפו המוני חולים ומלווים שגדשו את החצר ואת הבניין של האגודה הפלסטינית של ידידי החולה. על ביקורה הצפוי מסר ימים קודם לכן ערוץ הטלוויזיה המקומית. הקבוצה השנייה נפגשה עם ראשי בית החולים החדש בעיר, "אל-זכאה" (צדקה), ודנה עם ראשי בית החולים על שיתוף פעולה מעשי ביניהם. בין השאר, החירורגים הפרופסור רפי ולדן וד"ר חסן מתנה, האורטופדים ד"ר מוצטפא יסין וד"ר עיצאם יונס, והמומחה לרפואת עיניים, הפרופסור שלמה מלמד, נענו לבקשת עמיתיהם הפלסטינים לבוא לבית החולים ב"אל-זכאה" ולסייע בבדיקה ובמתן טיפול לחולים מקומיים. במקרים מסויימים, ציינו, יפעלו כדי להזמין חולים מסויימים למחלקות בבתי החולים בהם הם עובדים.

למשקיף מן הצד המפגש וחילופי הדברים בין הרופאים, הפלסטינים והישראלים, נראו ונשמעו כאילו התרחשו בפלנטה אחרת, לא הפלנטה של ישראל ופלסטין, בה לא נודעה מציאות מתמשכת של מלחמה, הרג, כיבוש, מחסומים, השפלות. הד"ר עבד אל-רחים אל-ספאריני סיפר בחצי חיוך שמדי יום ראשון של השבוע הוא מגיע אחרי הרבה תלאות ושעות ארוכות במחסומים מעיר מגוריו, שכם, לבית החולים בטול כרם. במרבית ימי השבוע הוא לן בבית החולים, ורק בסופו נוסע לביתו ולמשפחתו. במסדרון בית החולים היו תלויים צילומים של הנזקים שנגרמו לכמה ממחלקות בית החולים באוגוסט אשתקד בעקבות פיצוץ בית שכן על ידי צה"ל.

בעיר טול כרם כ-30,000 תושבים. בשני מחנות הפליטים בעיר חיים קרוב ל-20,000. בכפרים מסביב כ-80,000 תושבים נוספים. באותה שבת לא שהו כוחות צה"ל בטול כרם. לדברי תושבים, כוחות גדולים של צה"ל מכתרים באופן קבוע את עירם, וכל אימת שהם מחליטים הם חודרים לתוכה בכוחות גדולים, עם טנקים ומשוריינים וכשמעליהם חגים מטוסים ומסוקים. לפי תיאוריהם, הראשונים לפלוש לעיר הם אנשי הכוחות המיוחדים, מסתערבים המחופשים כרוכלים או כנשים. ברגע שאלה נחשפים על ידי התושבים, מייד מצטרפים אליהם כוחות גדולים כדי לחפות עליהם ולאפשר להם לבצע את משימותיהם, להתנקש ב"מבוקשים", לעצור אחרים ולפוצץ בתים.

איש הרשות הפלסטינית שלו קשר קבוע עם צה"ל סיפר, שלמרות הקלות התנועה שנרשמו בשבועות האחרונים, התנועה בין טול כרם לשאר יישובי הגדה עדיין כרוכה בקשיים גדולים, בעמידה בתורים משך שעות ליד המחסומים הקבועים והמאולתרים ובחוסר ודאות האם בסופו של דבר יגיעו האנשים למחוז חפצם. שטחה של ישראל סגור כמעט הרמטית בפני תושבי הגדה. הכניסה לישראל היא הכרחית לרבים מהפלסטינים החיים בשטחים. מדובר במי שמחפשים עבודה, בפועלים שמעסיקיהם הישראליים עדיין לא שילמו להם עד היום כספים שהם חייבים להם, בסוחרים, ובאנשים המתדיינים בבתי משפט בישראל.

היחסים בדי.סי.או. (מינהלת התיאום והקישור) בין הפלסטינים ולמגביליהם הישראלים קורקטיים. לרוב הם מתנהלים בטלפון, מעת לעת מתקיימים גם מיפגשים פנים אל פנים, אך עם מעט מדי תוצאות מעשיות. "האבטלה והמצוקה הכלכלית הורגת את האנשים", קבל איש הרשות הפלסטינית. "עד פרוץ האינתיפאדה רבים מתושבי טול כרם קיימו קשרי פרנסה הדוקים עם ישראל ועם ישראלים. האנשים שלנו עבדו בישראל, בבניין, בחקלאות וגם בשירותים. ישראלים רבים ערכו את קניותיהם אצלנו, אחרים אכלו במסעדות שלנו, והיו גם מי שבאו לקבל שירותים בעיר. לבעלי מוסכים, נגריות, מסגריות, בתי מלאכה לייצור אריחים, מעבדות רפואיות היו לקוחות רבים מישראל – כל זה נגמר", סיכם.

חבר מועצת העירייה, רופא השיניים הד"ר עאוני שחרור, סיפר שעד פרוץ האינתיפאדה לפני למעלה משלוש שנים, 70 אחוזים מלקוחותיו היו ישראלים, יהודים כערבים, תושבי ינוב, בורגתא, ניצני עוז, יד חנה, כפר יונה, טירה, ג’לג’וליה. "האנשים מישראל נהגו לבוא לכאן בגלל שקיבלו שירות ברמה טובה, התורים

אצלנו היו הרבה יותר קצרים מאלה שבישראל, והמחירים אצלנו היו גם נמוכים יותר. רבים מתושבי טול כרם נמנעו בשבתות מלערוך את קניותיהם או לתקן את רכבם מאחר וידעו שהיום הזה הוקדש בעיקר לעסקים עם הישראלים. עם פרוץ האינתיפאדה כל הקשרים האלה נפסקו. עד היום יש לי במרפאה מסמכים וצילומים של לקוחות מישראל. מעטים מתקשרים מדי פעם אלי בטלפון."

יו"ר עמותת ידידי החולה, הד"ר ריאד אל שלבי, מאמין שלא ירחק היום והישראלים יחדשו את ביקוריהם בטול כרם. לדבריו, למרות שטול כרם נוטלת חלק פעיל באינתיפאדה, "לא נשקפת כל סכנה לישראלים שיבקרו בעיר. מאבטחים שלנו שומרים על הרופאים שבאו היום מישראל ודואגים שאיש לא יגיד להם מלה לא טובה או שיאונה להם כל רע. למודי נסיון העבר, התושבים מגלים משמעת ואחריות והם לא יתנו יד לשום מעשה פרובוקציה נגד ישראלים שפניהם לשלום. אנחנו רוצים לחזור לימים ולקשרים שהיו עם ישראלים רבים לפני פרוץ האינתיפאדה, למשל עם האחות מקיבוץ גן שמואל, חנה קנז שבאה היום עם משלחת הרופאים".

בהתייחסו ליוזמת ז’נבה אמר הד"ר אל שלבי, "הפלסטיני המצוי מוכן היום לדפוק על כל דלת שתביא שלום ותשים קץ לכיבוש. אני יודע שהישראלים נתקפים פחד כשהם שומעים את המושג זכות השיבה, אבל הם טועים. הורי, פליטים מהכפר שייח מואנס – איפה שעומדת היום אוניברסיטת תל-אביב – אני משער שהם היו שמחים לשוב לכפרם. הם אינם בחיים. אני, שנולדתי בטול כרם רוצה להישאר כאן. זכות השיבה בשבילי היא עניין רגשי ומוסרי אבל לא מעשי".

בסיום היום הרפואי, בדרכם חזרה למקומותיהם, רופאים ואחיות החליפו רשמים וקיוו שהמעבר במחסום חזרה הביתה לא יארך זמן רב. תיקוותם לא התממשה. שוב הם נתקעו, שעה ארוכה, בחושך, בתור הארוך והמפותל של כלי הרכב בדרך אל המחסום.

Share on Facebook