בחודש אוקטובר האחרון, במלאת שלושים שנה למלחמת יום הכיפורים, זכינו לסיקור נרחב של אותה מלחמה באמצעי התקשורת. שוב ושוב שבנו ולמדנו על המחדל שלא ייאמן, פרי קיבעון מחשבתי: ה"קונספציה". אותה תפיסה שגויה של האחראים על איסוף המידע ובעיקר על ניתוח משמעותו. אחת המסקנות ששבה ועלתה בכל אחד מהפרסומים היא הסכנה הטמונה באחידות מחשבתית ובבלעדיות מעמדם של גורמי האיסוף.

סכנה דומה קיימת כיום בשטח הכלכלי-חברתי. בכירי האוצר ורוב אמצעי התקשורת הממלכתיים והפרטיים שבים וטוענים שהם מייצגים "אמת מדעית" כביכול. אמת אובייקטיבית של "מדע הכלכלה" וכל החולק על עמדה זו "מייצג אינטרס סקטוריאלי". כל ניסיון להציג תפיסה שונה מזו של האוצר, כל הרוצה להזכיר שקיימים פתרונות אחרים (כפי שעשה הכלכלן ג’ון מיינרד קיינס בשנות השלושים בימי המשבר הכלכלי) זוכה לתנועה של ביטול. האמנם אין בישראל ולו כלכלן אחד החושב אחרת? או, שמא אמצעי התקשורת טורחים לחסום כל רעיון "חתרני", המערער את האחדות הלאומית? האם עלינו להחריש עד לרעידת אדמה חברתית שאת מחירה היקר נגלה לאחר שיהיה מאוחר מדי?

המלחמה נגד העובדים וארגוניהם הנבחרים עלתה באחרונה מדרגה. איומים ודברי הסתה נשמעים בקול גדול ולא עוד במרומז. העובדים הם השורש לכל רע, אומרים לנו, ולצורך הצלת המולדת יש לשבור (כן, לשבור!) את ההסתדרות ואת האיגודים המקצועיים. הקולני והתוקפני מכולם הוא נשיא התאחדות התעשיינים, עודד טירה.

טירה אינו מסתפק בדיבורים והוא עושה שימוש תדיר בשיטה הישנה של "הפרד ומשול". הוא מארגן התנגשויות אלימות של פועלים נגד פועלים. גורם נוסף הפעיל במערכה למיגור ארגוני העובדים הוא יו"ר איגוד לשכות המסחר, הוא אוריאל לין, חבר כנסת לשעבר של הליכוד ובעליו של חברת כוח אדם. ההסתדרות מפריעה ללין. אבל ההשראה באה מלמעלה, משר האוצר החותר לשוב אל העבר, אל הימים של חופש השעבוד, בטרם הוקמו איגודי עובדים.

בין ז’בוטינסקי לשביתת הימאים

יותר משבעים שנה חלפו מאז פירסם בדצמבר 1932 ראש בית"ר זאב ז’בוטינסקי בעמוד השער של העיתון "היינט" הוורשאי את מאמרו "יא ברעכן!" (כן, לשבור!). קריאת קרב זו נגד זכות השביתה, נגד ההסתדרות ונגד האיגודים המקצועיים לא היתה חריגה באירופה של שנות השלושים. מפלגות הימין הקיצוני בצרפת, באיטליה, בגרמניה ומאוחר יותר בספרד ומדינות אחרות פעלו על פיה בהסתערותן על השלטון. סיסמה זו, שהיתה למצע הרעיוני של חוגי הימין הקיצוני בארץ, גרמה לקרע עמוק ביישוב היהודי הקטן.

יותר מחמישים שנה חלפו גם מאירוע היסטורי אחר: שביתת הימאים. אז נשמעה שוב הקריאה "כן לשבור!" בקול רם וברור. זה קרה בשלהי 1951: רשימת מועמדים אל-מפלגתית של ימאים אלמונים מסיפוני האוניות ומחדרי המכונות, בלתי מוכרים לאיש, ניצחה בבחירות למועצת איגוד הימאים. הרשימה זכתה כמעט במאה אחוז של קולות הבוחרים. ראשי השלטון הוכו בהלם. מאז תפסה מפא"י את ההגמוניה בהנהגת היישוב ולאחר מכן בראשות המדינה, לא הובסה רשימת מועמדים מטעמה. לא נקפו ימים רבים והממסד יצא להתקפת נגד. החשש מפני התפשטות התופעה באש בשדה קוצים גרם להחלטה חד-משמעית: ביטול תוצאות הבחירות. הדרך היחידה שראו לפניהם ראשי מפא"י כדי לעצור את הסחף היתה שבירה טוטאלית ומהירה של האיגוד המקצועי הסורר של הימאים. בן-גוריון וכל מנגנוני מפלגתו במועצת פועלי חיפה, בהסתדרות ובממשלה גויסו למשימה. פעולות אלה ליכדו את הימאים מאחורי הנהגתם הנבחרת והעמידו אותם במצב של "מלחמת אין ברירה".

הצעדים שננקטו נגד הימאים השובתים היו חמורים וללא תקדים: גויסו כוחות משטרה גדולים ומליציות של "פלוגות הפועל" שצרו על בית יורדי הים, מן היום הראשון להתכנסות המועצה, כדי "לשמור על הסדר והשקט". הימאים השיבו מלחמה שערה והבריונות נהדפה. במהלך "יצירתי" קיצוני שנקט בן-גוריון, נשלחו לנבחרי מועצת הימאים צווי גיוס לצבא. בין המגויסים היו ותיקי מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות, עולים חדשים משארית הפליטה, ימאים שעברו מזמן את גיל הגיוס ואף נכי צה"ל. שם המשחק היה: המטרה מקדשת את כל האמצעים! רק הסתייגות חריפה וגלויה של דעת הקהל ותגובה חריפה לא פחות אך סמויה של פיקוד הצבא, הביאה לשחרור המגויסים ומנעה הישנותם של צעדים אלה.

ניסיונו של בן-גוריון לשבור את הימאים לא צלח. מועצת איגוד הימאים, שנבחרה באופן דמוקרטי, בחרה במזכירות, והמשיכה לייצג נאמנה את בוחריה. שישה שבועות אחרי פרוץ השביתה נקראו נבחרי הימאים, בעודם משרתים בצבא, אל שולחן הדיונים על מנת לנהל מו"מ לסיום השביתה. שביתת הימאים הסתיימה ובניגוד לכל מה שהתכוון הממסד, בהסכם חתום על ידי שני הצדדים. לאור לקחי אותה שביתה, אינני יכול שלא להביע דאגה עמוקה נוכח הכיוון בו צועדים עתה שר האוצר והממשלה עם חלק מן התעשיינים, בניסיונם להפיח חיים חדשים באותם רעיונות ישנים של "כן, לשבור".

העובדים שוב במלחמת אין-ברירה

השביתות להן אנו עדים כיום הן תגובה לצעדים החד-צדדיים של הממשלה. לאן מבקשים האדונים נתניהו, טירה ולין להוליך את משק המדינה הנסער בלאו הכי? מעט אחריות נדרשת גם מצד הממשלה ומנציגי האלפיון העליון. הם אינם שחקנים בלעדיים על הבמה. על שר האוצר לזכור: נכון שבלי מעסיקים אי אפשר, אבל גם בלי העובדים אי אפשר.

עד היום הכירו ממשלות ישראל בהסתדרות כארגון היציג של העובדים בישראל. הן כיבדו הסכמי עבודה חתומים ושמרו על שיתוף פעולה סביר בין הצדדים, למען האינטרס של המשק. הצעדים הדורסניים שננקטו בשעתו נגד הימאים השובתים, נגד תושבי ואדי סאליב המתקוממים ונגד הפנתרים השחורים ה"לא נחמדים", לא הוכיחו את עצמם. הימאים שבו וכבשו לעצמם נציגות נבחרת, והפנתרים התקדמו והגיעו אל הכנסת.

מראשית כהונתו כשר אוצר, גילה לנו נתניהו שכבר שנים הוא שואף "לעשות סדר" בשטח יחסי העבודה במדינת ישראל; המצב הנוכחי, המקובל בארצות המערב, הוא לצנינים בעיניו. במקום משא ומתן, שמצעם טבעו מסתיים בפשרות והסכמה הדדית בין הצדדים, הוא מעדיף משטר של חקיקה וצווי חירום. "חידוש" זה, איננו אלא חזרה לזמנים עברו. הוא דוחק שוב את העובדים לפינה של מלחמת אין-ברירה. מלחמה כזו, נושאת בכנפיה חורבן והרס, עומדת עתה בשער. רעיונות חשוכים כמו אלה שנושא עמו נתניהו הם עניין יקר ועתיר קורבנות. אנשים הבאים בטענות נגד "השביתות הפורצות כל יום", חייבים לזכור: עוד לא ראיתם הכל!

נתניהו כבנו של מי שהיה מזכירו של ז’בוטינסקי בשנות השלושים, והתחנך על ערכיו, כמורו ורבו הוא רואה בהסתדרות אויב מר. נזכיר את משפט המפתח במאמרו של ז’בוטינסקי: "בסמכות של איש ישר אני מתיר לכם לשבור שביתה".

כאשר החליטה הנהגת מפא"י לשבור את שביתת הימאים היא היתה מפלגת שלטון. כדי לשמור על השלטון, נקטה מפא"י צעדים שנגדו בעליל את עקרונות היסוד של משנתה הרעיונית. על כך היא שילמה בהמשך באיבוד השלטון. הליכוד, כמפלגת שלטון, נוקט אסטרטגיה דומה. אבל מבחינה רעיונית אין כאן סתירה רעיונית. מפא"י מעולם לא קראה בגלוי תגר על מעמדה של ההסתדרות ולא על זכות העובדים להתאגד באיגודים מקצועיים. הליכוד, מאידך גיסא, מנסה להרוס את השיטה מיסודה. ההפרטה היא עתה שם המשחק. היא נועדה לרסק ולפורר את הסולידריות החברתית שאיגודי העובדים מייצגים. בה בעת היא פועלת לחזק את מעמד ארגוניהם של בעלי ההון המיוצגים על ידי התאחדות התעשיינים, איגוד לשכות המסחר, התאחדות הקבלנים וכיו"ב.

למען הגילוי הנאות אני מבקש לומר שאינני מתנגד לרפורמות במבנה הנמלים בישראל. אדרבא, אני עצמי העליתי הצעות לשינוי וייעול במערכת הספנות והנמלים, בעת כהונתי כראש אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה. רפורמה ושינויים – כן. חקיקה, תכתיבים, צווי חירום, פקודות מלמעלה – בשום אופן! הדרך שבה בחר שר האוצר מובילה בהכרח לנתיב התנגשות שיגרור אחריו כאוס ואנרכיה. הפרת חוזה על ידי הממשלה זמן קצר לאחר חתימתו היא דוגמה רעה המזמינה הפקרות. גם ההצעה לביטול בית הדין הארצי לעבודה, שהועלתה לסדר היום הפוליטי על ידי נציגים של בעלי ההון, היא איתות נוסף להסתדרות ולאיגודים על מגמת פיניו של נתניהו. פירוש הדבר שלעובדים אין אמצעי אלטרנטיבי אלא: "כן, לשבות!" השביתה איננה רק "הנשק האחרון של העובדים". היא גם האמצעי היחידי שלהם.

הדיבורים אודות שכרם הגבוה של פועלי הנמלים ועובדי חברת החשמל אינם שוברים את לבי. טוב לדעת שיש גם עובדים שאינם זקוקים ל"השלמת הכנסה". על שר האוצר לדעת שקלקול המידות בא מלמעלה. כך היה תמיד. נתניהו יודע טוב מאוד מי הוא בעל הווילה הנוסע ביגואר. העם יודע מי שומר על זכות השתיקה. מקובל שהעובדים הם אלה המציגים תביעות – בהעלאת שכר, שיפור תנאי העבודה, הגדלת הפנסיה וכיו"ב. הממשלה והמעסיקים פועלים לבלימת התביעות. אצלנו הממשלה היא המציגה לעובדים דרישות להורדת שכר ולפגיעה בתנאים ובהישגים שלהם; היא המפרה את התחייבויותיה, חדשות לבקרים. העובדים, שזה מקרוב הסכימו לקיצוצים מפליגים, יוצאי דופן בשטח יחסי העבודה, מוצאים את עצמם מרומים, "פריירים", כמי שהוליכו אותם שולל, והם מתחילים להתארגן להגנה על עצם קיומם של ההסתדרות והאיגודים המקצועיים. הרי ברור לכל שאם אפשר לעקוף אותם ולהתעלם מקיומם, באמצעות חקיקה, מי יבטל את זמנו לשבת עמם למשא ומתן!

מחדל יום כיפורים כלכלי-חברתי אורב לנו מעבר לפינה. ראשיתו מצער ואחריתו מי ישורנה.

Share on Facebook