הדברים שייכתבו להלן יצביעו על הדרך הנסללת ממש לעינינו, מהרס הרווחה בחברה, להרס האינטגרציה בחינוך. בנוסף לעובדה שהרס הרווחה החברתית פורצת את הדרך, זהים נתניהו ולבנת במדיניותם הכלכלית-חברתית, שהיא חלק מרכזי בהשקפת עולמם המשותפת. אויבי האינטגרציה אינם חדשים במערכת החינוך. אף על פי כן, בשנים שלפני קום המדינה ועשרות שנים לאחר הקמתה, שלטו במערכת החינוך עקרונות של מדינת רווחה, קפיטליסטית כמובן, כאשר מושגים כצדק חברתי ושוויון לא היו נזרקים כאנכרוניזם פופוליסטי, וסולידריות חברתית, כמעט תמיד רק יהודית, היתה למחנכים רבים ערך חינוכי ראוי.
ערכים אוניברסליים כאלה, אליהם נלוו גם אינטרסים לאומיים, פיתחו כאן מגמות מתקדמות של אינטגרציה חינוכית, אשר מעולם לא מומשה כראוי, ותמיד נאבקה במכשיליה הגלויים והנסתרים. אולם היו תקופות שנראה היה לכאורה כי יכלה להם.
לכאורה אבל לא באמת. כדי לחסל את האמונה המקודשת כמעט באינטגרציה חינוכית זקוקים היו שולליה לשלל אמצעים משוכללים: זה שנים מתחולל במערכת החינוך טיפטוף "דמוקרטי" איטי: מהאחריות לחברה אל האחריות ליחיד; מהסולידרי אל האוטונומי; מהשוויון לכולם אל "לכל אחד לפי מה שהוא, לפי יכולתו ולפי צרכיו"; ממערכת חינוך ציבורית שהאזרחים כולם אחראים להתפתחותה, אל בית הספר האוטונומי שהנהלתו, ההורים והרשות המקומית אחראים לו כלכלית וחינוכית יותר ויותר. כך מתפתחים כבר שנים רבות בתי ספר חזקים לתלמידים חזקים, ובתי ספר חלשים לחלשים.
הכישלון שנחשף
באו מבדקים השוואתיים בינלאומיים וחשפו את כישלונה של מערכת החינוך, והכישלון הוא כפול: בהבנת הנקרא, במתמטיקה ובמדעים מוקמה ישראל ברבע האחרון של המדינות המפותחות והמתפתחות (מקומות 30, 31, 32 מתוך 41 מדינות). גם התלמידים המצטיינים שלנו נמצאים הרחק ממצטייני המדינות האחרות.
אנו ממוקמים בראשן של המדינות הללו בפער החברתי-חינוכי שבתוכנו, בין ילדי העשירונים הראשונים והאחרונים.
לקשר שהפך כבר למנטרה בין ההון לשלטון, התחבר הצאצא הלגיטימי שלו בין ממון לחינוך, לתלמידים כיחידים ולמערכת כולה. על כך אומרת פרופ’ זמורה מבורך, שהיתה בעבר היועצת המדעית של משרד החינוך: "ההשקעה בישראל בתלמידים החלשים נמוכה יותר מאשר בשאר מדינות המערב".
אולם ראה זה פלא: מאז שנות ה-80 עלה מספר מקבלי הבגרות שלנו במידה ניכרת, משליש הניגשים לבחינות למחציתם. בעיקרו של דבר זה לא קרה כתוצאה מהעלאת רמת ההוראה וההישגים, אלא בשל הורדת הרף של רמת הבחינות עצמן, שהיתה החלטה פוליטית "לטובת" התלמידים המתקשים, מה שלא השפיע כמובן על מיקומנו הנמוך בין המדינות שנבדקו.
עתה, כפי שנתניהו, שטרית, שותפיהם לדעה ופקידיהם, נזעקו להציל את הכלכלה הישראלית השוקעת על ידי הריסתה של מדינת הרווחה המקרטעת, הכריזה שרת החינוך על רבולוציה במערכת החינוך (לא רפורמה חלילה), ושמה על הכוונת את האינטגרציה. היא הקימה את ועדת "כוח משימה" שבראשה הוצב איש העסקים שלמה דוברת, בין 18 חבריה אין אף נציג אחד של ארגוני המורים.
פרטי ה"רבולוציה" של שרת החינוך יתגלו בהדרגה, לקראת פרסומן המלא של החלטות ועדת דוברת, המתואם באורח מלא עם שרת החינוך, ועם פרופ’ כץ, יו"ר המזכירות הפדגוגית של המשרד, שמונה אישית לתפקידו ע"י לבנת ומתואם איתה רעיונית-חינוכית. אולם כבר עתה בכנס הרצלייה החלו להיחשף קריאות כיוון ברורות מאוד. בהרצאתו של נתניהו הוא דיבר על מהפכה בניהול בתי הספר כאחד הצעדים הנדרשים לחידוש הצמיחה במשק: "טיב בתי הספר נקבע לפי טיב המנהל" ויש לאפשר למנהלים, שיעבדו לפי חוזים אישיים, חופש פעולה בבחירת מורים הכפופים להם ופיטורי מורים, ובתגמול וקידום מורים מצטיינים.
כבר עתה ברור שעיקר האחריות בכישלון החינוך מוטלת על המורים. אומר אחד מחברי הוועדה: "המצב הוא שבהוראה נשארים הגרועים, כשבכל מקצוע נורמלי מי שנשאר הם הטובים" (האם לא אשמים רוב המובטלים במובטלותם, ומקבלי המשכורות הנמוכות שאינן מגיעות גם לקו העוני, ביכולתם הנמוכה?!).
עתה ברורה גם קריאת הכיוון: יפוטרו כ-20,000 מורים לפחות; הנשארים ילמדו מספר שעות גדול יותר ומשכורותיהם יעלו. אמרה כבר השרה: מבנה התעסוקה ההיסטורי של כוח האדם החינוכי פשט את הרגל. גם המשמעות התקציבית ברורה: "אנו רוצים להגיע לתוצאה שווה באותם המשאבים – המורים ילמדו יותר שעות, וישתכרו יותר, כך נוכל להפעיל את מערכת החינוך יותר שעות ביום. המשמעות תהייה כמובן פחות מורים".
לקריאת הכיוון הזאת מצורפות ועומדות לדיון שתי תוכניות נוספות: זו של שושני, הקוראת להתחיל את הלימודים בגיל 4 ולאפשר לתלמידים טובים במיוחד לסיימם בגיל 16 ולהגיע לצבא עם BA ביד (שאר התלמידים ימשיכו את לימודיהם בהתאם ליכולתם). תוכנית אחרת היא זו של האלוף בודינגר, מפקד חיל האוויר לשעבר, ושל שבתאי שביט, ראש המוסד לשעבר, הקוראים להקים מוסד ציבורי א-פוליטי, שיקבע את היעדים של מערכת החינוך.
הסתכלות נכונה בקריאות הכיוון השונות הנחשפות כבר עתה, מגלה קווי יסוד משותפים:
הטלת האחריות לכישלון על "המורים הרעים" הראויים לפיטורים. שלילתו הנחרצת של הסעיף הזה אין פירושה שאין במערכת מורים שחוקים או מורים צעירים שאינם מתאימים לתפקידם, ושיש להוציאם לפנסיה או להעבירם למקומות עבודה אחרים, כמו שיש עובדים כאלה במקצועות אחרים. אולם ראוי שנזכור: בשום מקצוע לא קשה להיות עובד גרוע כמו בחינוך. המורה הגרוע נתון לביקורת קטלנית מכל צד: מהממונים עליו, מחבריו המורים, מתלמידיו ומהוריהם. מורה כזה, אם לא תסייע בידו סביבתו החינוכית בהשתלמויות ובהנחיה צמודה, יחפש כל דרך אפשרית כדי להימלט, מבלי שיאבד את מטה לחמו.
אוטונומיזציה דמוית הפרטה של בתי הספר שמנהליהם ומוריהם יהיו כפופים לרשויות המקומיות והן שישלמו את שכרם (רשויות שונות כמובן).
חיזוקה של מערכת החינוך הישראלית בזירה הבינלאומית ייעשה תוך כדי שמירת העיקרון "הדמוקרטי": "לכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו", ליחידים, לבתי ספר, למקומות יישוב ולאוכלוסיות.
מהו הטיעון העיקרי של שוללי האינטגרציה הגלויים והסמויים? הטיעון הוא שהאינטגרציה מבטלת את העיקרון המקודש של "לכל אחד לפי צרכיו…" והתלמידים המתקשים רובצים למעמסה על גבם של המצטיינים, או היכולים להצליח ללא קושי.
אבל הממצאים המחקריים שוללים זאת מכל וכל: האינטגרציה עשויה לסייע למתקשים ולא למנוע את ניעותם של החזקים בשני תנאים: שהמתקשים יזכו להעדפה מתקנת משמעותית בתוך האינטגרציה, ואילו לחזקים ולמצטיינים בתחום זה או אחר ייפתחו ערוצים משלימים בתחומיהם. כמובן שלדרך זו, כמו גם לדרכים אחרות בחינוך, נחוצים שלושה: מדיניות נכונה, אנשי חינוך ראויים ו…כסף! ההפרדה בין החזקים למתקשים משחיתה את אישיותם של החזקים, מדכאה את המתקשים, מקימה מוסדות חינוך מוקפים בטיפוח הורים בעלי יכולת בהשכלה ובממון, ומקיימת מוסדות חינוך נחותים בצידם. חלוקה כזו למוסדות חינוך נפרדים ולמגמות נפרדות בבתי ספר מקיפים, מחלקת גם את המורים בהתאם: הטובים לתלמידים הטובים והפחות – לפחות.
מה לעשות וכיצד
לפני שאחווה את דעתי, ברצוני להביא מובאה מדבריו של יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, הזוכה לקיתונות של רותחין מאנשי המשרד, ממנהלים ומורים, על הגנתו הנחרצת על הילדים. העמדה שלו שונה מאוד מזו של קואליציית ביבי-לבנת (פורסם במוסף "הארץ", 19 בדצמבר 2003):
"בשנים האחרונות היו 12 קיצוצים של 3 מיליארד שקל, קיצוצים שיכולים למוטט מערכת. כבר אי אפשר לומר שאנחנו משקיעים הכי הרבה בחינוך מתוך התוצר הלאומי, כי כשמודדים את זה לפי מספר התלמידים זה לא נכון. איך אפשר להשוות את ישראל עם 34% ילדים באוכלוסייה לאיטליה עם 19%?"
"על זה המנהיגות החינוכית שותקת. למה מנהיגי המורים לא משמיעים משהו בעניין? למה הם לא מדברים על יום הלימודים המתקצר, על חוק יום חינוך ארוך המוקפא, על הגידול בפערים בתוך בתי הספר ובין בתי הספר? על התמכרות המערכת לתשלומי הורים, שבלעדיהם המערכת לא יכולה להתקיים".
הצד האחד
כזכור, שתי פנים לכישלון: מקומה הנמוך של ישראל בין 41 מדינות מפותחות ומתפתחות, ברמות שונות כמובן; ו"הצטיינותנו" בעומק הפער החינוכי בתוכנו. נראה לי כי על הצד הראשון של הכישלון קל יותר להתגבר מאשר על הצד השני.
ארה"ב היא דגם חשוב לעניין זה. זוהי חברה דומה לשלנו, למרות ממדיה: חברת מהגרים מקוטבת מאוד מעמדית, ומנומרת מאוד מהבחינה האתנית. בראשית שנות ה-90 מוקמה מערכת החינוך שלה במקום דומה לשלנו בין שאר המדינות. אבל אז התחולל מהפך: קלינטון נשא נאום לאומה והציב את החינוך בראש סולם העדיפויות; משאבים כספיים גדולים החלו לזרום למערכת. במבחן הבינלאומי האחרון ניצבת כבר ארה"ב רחוק מאיתנו, במקום ה-15. האם השינוי המשמעותי הזה צמצם את הפערים החינוכיים בחברה האמריקאית? אינני מכיר נתונים המצביעים על כך והשינוי בדרוג בין המדינות אינו מחייב זאת כלל ועיקר. מספיק שהמחצית העליונה של האוכלוסייה נענה לדגל העדיפות העליונה, בתקצוב (מבנים, מעבדות, מחשבים וכו’), בהעלאת מעמדם של המורים (בהשכלה כללית ופדגוגית, בשכר, במוטיבציה מודדת הישגים), בהעלאת החתירה למצוינות בתוך בתי-הספר, בין התלמידים והוריהם – די בכל אלה כדי שילדי האוכלוסיות המבוססות כלכלית והשכלתית יגיעו להישגים גבוהים בהרבה מאלה שהיו נחלתם לפני השינויים.
שינויים מעין אלה יכולים להתחולל גם אצלנו בסיוען של ועדות שונות או בלעדיהן, בתנאי אחד ברור ומפורש: אם יוצב החינוך באמת במקום גבוה בסולם העדיפות החברתית, בתקצוב, במוטיבציה ובהעדפה מתקנת לחינוך.
ואולם, איך עושים זאת בתנאים של כיבוש והתדרדרות כלכלית מתמשכת, כאשר דבר אינו יכול להתחרות עם הביטחון המהולל הניצב תמיד בראש סולם העדיפויות?
לכן גם הצד הזה של הכישלון, שהוא יחסית קל יותר לפתרון, קשה מאוד להשגה בתנאים הקיימים. נכון כי נקודתית, בית-ספרית ואפילו יישובית, הוא ניתן לשינוי בעזרתם של הורים אמידים ומשכילים שירעיפו על ילדיהם כל טוב כפי שהם אמנם עושים.
הצד השני
שינויים משמעותיים של הצד הראשון יכולים להתממש ללא אינטגרציה והפרטה מתרחבת של מערכת החינוך. האם אנו רוצים בהם? האם אנו מוכנים לתרום לכך או להעלים עין משינויים נקודתיים או רחבים יותר, שינתקו את הצד הראשון מהשני של הכישלון הגדול?! כי ראוי שנדע: "הרפואה" של ביבי-לבנת שלפתחנו, זוהי מדיניותם ולכאן מועדות פניהם.
יש הורים בעלי אמצעים, משכילים וליברלים, המציבים לפנינו אתגר אחר: הם פשוט מסתלקים מהמערכת, מקימים לילדיהם בתי ספר "טובים ודמוקרטיים".
בעבר חשבתי לנכון לפעול לחיסולן של בריחות כאלה מהמערכת ומהמערכה, אולם ככל שהמצב הכללי הולך ורע, אינני בטוח בכך. היום אני מאמין שהבריחה הזו היא לגיטימית בתנאי אחד מפורש וממומש: שהאחוז הממוצע של ילדי האוכלוסיות המתקשות הקיים במערכת כולה, יחייב גם אותם, וההורים המטפחים את ילדיהם יטפחו גם אותם.
באחת: בריחתם מהכבלים של המערכת למידות גדולות יותר של חירות אינה מתירה להם לברוח מהעיקר הנתון בסכנת הכחדה – מהאינטגרציה.
הפגיעה באינטגרציה זוכה לעתים גם לשמחה לאיד מצד שמאל. לאחרונה למדתי עליהן ממאמר שנכתב באתר "הגדה השמאלית" תחת הכותרת "על חינוך, זכויות חברתיות וזהות יהודית-ערבית" מאת איתי פלומבו.
בתחילה הוא מותח ביקורת על צה"ל שהחליט לגייס כיתות שלמות מבתי ספר תיכוניים עיוניים כדי שהטובים ימשיכו יחד לטירונות ולקצונה, ובכך תיפגע גם אותה מידה של אינטגרציה חברתית הנהוגה בו. הוא מציין כי בכך באה לידי ביטוי "נסיגה ממדיניות האינטגרציה וכור ההיתוך, שנוסדה על ידי מפא"י ובן גוריון", והליכה לכיוון של סגרגציה אתנית ומעמדית מובהקת.
אבל אז הוא כותב: "אין לבכות על מותה של מדיניות האינטגרציה. אינני מצטער לרגע שהיא מתפוררת לעינינו" – וכל כך למה? משום שהיתה תמיד ביטוי לכוחו המשחית של הממסד האשכנזי, שפעל כדי לחסל את התרבות המזרחית-ערבית לדורותיה. לבסוף הוא טוען כי הסיכוי היחיד של המאבק האחרון למען מדינת הרווחה – אותו מובילה ויקי קנפו – הוא בהעלאת הזהות הערבית של יהודי ארצות ערב ועל בסיסה לאחד את השורות נגד ההון המשתלט על מדינת הרווחה.
אמנם נכון שהפרויקט הסוציאליסטי בישראל אינו עומד כיום על הפרק והמערכה המתנהלת היא על קיומה של מדינת הרווחה הקפיטליסטית; ונכון גם ש"העדה האשכנזית" היפלתה תמיד לרעה את "העדה המזרחית" (כיום קצת פחות מבעבר), אולם איך אפשר להתרעם על זחילת הסגרגציה לצה"ל תוך כדי שמחה לאיד על "התפוררות האינטגרציה"?
המערכה על שמירת החינוך, הבריאות והרווחה, כנגד הפרטתם, היא חלק ממאבק מעמדי בעיקרו ולא מאבק אתני, אם כי תמיד יהיו אוכלוסיות אתניות מקופחות יותר מאוכלוסיות אחרות, ורק כמאבק כזה יש לו סיכוי להצליח. גם אם יצליח הכיוון הזה לבלום את מתקפת נתניהו-לבנת, תהייה זו בלימה במדינת רווחה קפיטליסטית, שחולייה רבים והאוכלוסיות האתניות מייצגות רק את חלקן.
בכל זאת מה לעשות?
כאמור, אסתכן ואומר כי בהתגברות על הצד האחד של הכישלון, צד המיקום הנמוך בין המדינות בהשכלה, אפשר גם למוטט אינטגרציה, להרחיב הפרטה ולפטר אלפי מורים. בלימתה של מדיניות כזאת יכולה להיעשות רק אם ארגוני המורים יתייצבו כנגדה לא רק על בסיס פרופסיונאלי, כי אם גם, ולא פחות מכך, על בסיסה של מדיניות חינוכית אחרת. רק כך הם יוכלו לרכז סביב מאבקם ציבורים רחבים של הורים, תלמידים בוגרים וסטודנטים. כל חזית אחרת שתראה בציבור כמורים נגד תלמידים והוריהם – סופה כישלון. רק מדיניות חינוכית חלופית שתייצג את צידו השני של הכישלון, צד הפערים החברתיים בחינוך, ואת הדרכים להתגבר עליו, עשויה לגייס ציבור גדול לצדו.
לאחרונה, כדי שקוראי שאינם אנשי חינוך לא יחשבו שלדגל חלופי כזה צריך להמציא את הגלגל, ברצוני להדגיש כי שינויים נקודתיים חיוביים קיימים כבר עכשיו, כמו בית הספר שלווה-מופת לתלמידים יוצאי ברית המועצות לשעבר; בתי הספר של ברנקו-וייס (בעל-הון יהודי משוויץ) לתלמידים שנשרו מהמערכת; הצלחותיה של מערכת החינוך בירוחם ובעיר הערבית טמרה, שבסיוע הג’וינט קידמה תלמידי מצוקה אל הבגרויות, ועוד.
קיימת גם תוכנית אחרת, שבעיני היא הנכונה ביותר, והמובילה לשינוי המיוחל, ואותה בדיוק החליט משרד החינוך לחסל. אני מתכון ל"עוז לתמורה" שמנסחה והלוחם למענה הוא רן ארז מזכ"ל ארגון המורים העל-יסודיים. אלה הם עיקריה:
- המורים נמצאים בבית הספר 5 ימים בשבוע בין 8.00 ל-16.00
- המורים מלמדים 24 שעות שבועיות
- בשאר 16 השעות הם נותנים שיעורי תגבור לתלמידים מתקשים, נפגשים עם תלמידים והורים, מקיימים ישיבות מורים, עורכים השתלמויות, מקדמים פעילות חברתית ותרבותית ומכינים שעורי בית.
- שכר המורים יועלה ב-2,000 עד 4,000 שקל לחודש.
בבית הספר בגדרה, אחד מחמישה בתי ספר בו מומשה התוכנית, חלה בשלוש שנים עלייה של 24% בזכאות לבגרות; ירידה בניכור בין תלמידים למורים; ירידה משמעותית באלימות; בוטלו כיתות מיוחדות לתלמידים מתקשים ושעותיהן של הכיתות מוקדשות לתלמידים אלה כיחידים או כקבוצות.
150 תיכונים נוספים נרשמו לתוכנית ואילו מומשה ב-900 תיכונים מסוגים שונים הקיימים בארץ, העלות היתה 2.5 מיליארד שקל (כמו מחירם של כמה מטוסי קרב חדישם).
כאמור, משרד החינוך הקפיא את התוכנית עקב עלותה וגם זה הועבר לוועדת "כוח משימה" של שלמה דברת.
הערה אחרונה
המערכה להצלת האינטגרציה והמערכה על ערכים של חינוך הומניסטי לעתים קרובות מדי אינן מערכה אחת, כמו ששוללי תוכניתו הכלכלית-חברתית של נתניהו, אינם בהכרח שוללי הכיבוש. לכן, כמו שבחברה ראוי תמיד לחתור לאיחודה של החזית החברתית עם החזית המדינית, תוך כדי נכונות לפעול גם בחזיתות נפרדות, כך גם בחינוך. החותרים לקיומה של האינטגרציה אינם בהכרח אלה החותרים לחינוך הומניסטי. ראוי לכן שאנו, ששני אלה הם בעינינו שתי פניה של מטבע אחת, נהייה מוכנים גם להפריד ביניהם אקטואלית ונקודתית.
