הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-30 בדצמבר, 2003 15 תגובות

כאשר החליט חבר-השופטים של פרס-ישראל בשעתו להעניק את הפרס לפרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח, חשבתי שכדאי להזמינו לכנס של "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני", חלוץ ההידברות עם אש"ף. "אני מוכן לבוא," השיב מיד, "אבל בתנאי אחד: אדבר רק על החובה לסרב לשרת בשטחים הכבושים." הוא ראה בכך את האל"ף והת"ו של המאבק נגד הכיבוש. עניתי שהוא חופשי לדבר על מה שהוא רוצה, אף שאיני שלם עם דעה זו.

(אגב, להרצאה היתה תוצאה בלתי-צפויה. בסגנונו הפרובוקטיבי הרגיל הישווה בנאומו את היחידות המיוחדות של צה"ל לס"ס הנאצי. הדברים פורסמו ועוררו סערה עצומה, ועדת-הפרס רצתה לבטל את הענקת הפרס וליבוביץ הודיע שהוא מוותר עליו).


מאז אני מנהל עם עצמי דו-שיח קשה וכאוב בעניין זה.


איני פציפיסט, אם המשמעות היא סירוב מוחלט לשאת נשק. לבי עם יונתן בן-ארצי, העומד עכשיו למשפט צבאי בגלל אמונתו הפציפיסטית הבלתי-מתפשרת. הוא צעיר נהדר וראוי להערצה. אך כבן של דור שחווה את המלחמה בנאצים, אינני יכול לקבל את העיקרון שכל מלחמה היא בלתי-מוסרית. משהשתלטו הנאצים על גרמניה והחלו בביצוע זממם, אי-אפשר היה לסלקם אלא בכוח הנשק.


כל עוד לא קם סדר עולמי חדש, הכולל ממשל עולמי, חוק עולמי ושיטור עולמי (ואני מקווה שיקום לפני תום המאה ה-21), אין מדינה יכולה לוותר על כוח-ההגנה שלה. וכל עוד אין ממשל עולמי שיאפשר לכל עם שוחר-חרות להשיג את עצמאותו בדרכי-שלום, לוחמי-שחרור ישתמשו בנשק.


אבל ליבוביץ לא היה פציפיסט. הוא לא דגל בסירוב כללי לשאת נשק, אלא בסירוב לשרת את הכיבוש. הוא האמין בערך המוסרי של הסירוב, בחובתו של אדם מוסרי לנתק את עצמו ממשטר של עוולה ולהכריז בראש מורם שלא ייתן עוד יד למצב שהוא בלתי-אנושי, בלתי-מוסרי ובלתי-חוקי בעצם מהותו. הוא גם האמין שרק הדוגמה האישית של הסרבן מסוגלת להשפיע על הציבור.


בגישה זו יש, כידוע, כמה נקודת תורפה, שגרמו לי להתלבט.


ראשית, ערעור המשטר הדמוקרטי. הצבא אמור לשרת את הממשלה החוקית, שנבחרה על-ידי כלל האזרחים. מי שמסרב למלא את פקודות הממשלה החוקית מערער את יסודות הדמוקרטיה.


שנית, עידוד הסירוב של אנשי הימין. לפי "הציווי המוחלט" של הפילוסוף עמנואל קאנט, חייב כל אדם להתנהל כך שמעשיו יוכלו לשמש בסיס לחוק כלל-עולמי. אם מותר לפלוני לסרב לשרת את הכיבוש, מותר לאלמוני לסרב לפנות התנחלויות.


שלישית, השחתת הצבא. אם כל אנשי-המוסר יעזבו את הצבא, הוא ייפול לידי אנשים בלתי-מוסריים. ליד המחסומים יעמדו רק שונאי-ערבים, את הפעולות יבצעו סאדיסטים. אך אם אנשי-המוסר יישארו בצבא, הם יוכלו להשפיע על רוחו, למנוע בעצם נוכחותם מעשי-עוולה ומעשי-זוועה, או לפחות לדווח עליהם אחר-מעשה.


היה לי תמיד כבוד רב לסרבנים. אני יודע שדרוש אומץ-לב עצום לאדם צעיר (וגם זקן) כדי לעמוד בפני הלחץ החברתי של משפחתו, חבריו וסביבתו, להכריז את הכרזתו ולשאת בתוצאות. גבורה מוסרית כזאת עולה בעיני על גבורתו הפיסית של לוחם בקרב, היודע שכל העם מאחוריו. (ואני אומר זאת כמי שהיה חייל קרבי ביחידה "מובחרת".)


לכן תמכתי תמיד בזכותו של אדם לסרב. אך לא הייתי מוכן לקרוא בעצמי לצעירים ללכת בדרך זו. עמדתי היתה: כל צעיר צריך להחליט בעצמו היכן יביא את התועלת הרבה יותר במאבק נגד הכיבוש – בתוך צה"ל או מחוצה לו.


אבל אני חש שגישתי משתנה.


קודם כל, חיילים רבים שיכנעו אותי שבתוך צה"ל אין כמעט אפשרות לעמוד בפני הלחץ. שטיפת-המוח היא אדירה ומתמדת, הדרגות הגבוהות הולכות ונתפסות על-ידי רובוטים קהי-חושים, מוצרי הכיבוש; שלא לדבר על חניכי ישיבות-ההסדר, שונאי-ערבים ומתנחלים חובשי כיפה סרוגה.


שנית, הכיבוש עצמו הפך למפלצת, שאי-אפשר עוד לשרתה מבלי לאבד צלם אנוש. כאשר אומרים זאת לוחמי סיירת מטכ"ל, שחוו מציאות זו יום-יום, עדותם קובעת. כאשר מתמרדים טייסים, שמפקדם אמר שאינו מרגיש אלא "חבטה קלה בכנף" כאשר הוא משחרר פצצה ההורגת נשים וילדים, זוהי עמדה מעוררת-כבוד. כאשר חמישה בני 19 מעדיפים מאסר על פני חרות של כובשים, גם קאנט היה מצדיע להם. המחאה נגד משטר בלתי-מוסרי היא ציווי מוחלט.


האם הסירוב הזה מכשיר את הקרקע לסירוב מהצד השני? מובן שאין סימטריה בין לוחמי-שלום, המסרבים לקחת חלק בעוולה מתמשכת, ובין המתנחלים, שהם עצמם חלק מן העוולה. אבל מי שמכיר בזכות לסרב למלא פקודה מטעמי מצפון, חייב להחיל את העיקרון של קאנט גם עליהם. אם אי-פעם יהיה פינוי של התנחלויות, יש להכיר בזכותו של חייל שלא לקחת בזה חלק מטעמי מצפון.


האם זו מכה למשטר הדמוקרטי? בוודאי. אבל זוהי מכה מועילה. הדמוקרטיה הישראלית הולכת ונשחקת בכל התחומים, עם כל יום נוסף של הכיבוש. אנחנו עדים להידרדרות מתמשכת: הממשלה היא גן-הילדים של שרון, הכנסת מעוררת בוז כללי, בית-המשפט הפך את עצמו במידה רבה למכשיר הכיבוש, התקשורת מגויסת וצועדת בסך. דווקא הסרבנים החזירו לשיח הציבורי מימד ערכי.


אך מעל לכל, מעשה הסירוב מאיר כלפיד בחשכה. הוא מגרש את הייאוש, האוכל כל חלקה טובה. הוא מחזיר את האמונה במדינת ישראל ובדור הישראלי הצעיר.


אכן, הסרבנים הם מעטים. הם מיעוט קטן בעם ובצבא. אבל כל ההיסטוריה האנושית נעשתה על-ידי מיעוטים כאלה – על-ידי אנשים שיש להם האומץ ללכת קדימה כאשר המקהלה הכללית צועקת "עצור!". הצטברות מעשי הסירוב, כאשר מעשה אחד משמש השראה לבא אחריו והמעשה עובר מיחידה ליחידה, מוכרחה להשפיע על הציבור. הסירוב הוא גם ביטוי לשינוי וגם כוח-דחף לשינוי. ואולי יותר מכל: האנשים האלה מחזירים לנו את האפשרות להתגאות. אומה שיש לה בנים שכאלה, יש לה תקווה.

תגובות
נושאים: מאמרים

15 תגובות

  1. האמת המרה הגיב:

    הסרבנים הם מיעוט קטן אשר אינו מוכן לקבל את העובדה שדעתם על "הכיבוש", שעמדה במרכז הבחירות האחרונות, נחלה מפלה, ורוב אזרחי המדינה חושבים ובחרו אחרת. אלמלא התיקשרות (אשר ברובה היא שטח כבוש ע"י שמאלנים קיצוניים), היתה מנפחת את סיפור הסרבנים מעל ומעבר לכל פרופורציה, איש לא היה שם את ליבו אליהם.

  2. אביבית הגיב:

    כיום הסרבנים הם מיעוט. אבל לתקשורת ולהפצה של מידע בכלל יש תפקיד חשוב בשינוי דעת קהל. החוקרת נואלה נוימן כתבה בזמנו כי הפרט בדר"כ ממעט להביע בפומבי דעות שאינן מקובלות על הרב, כי הוא חושש מבדוד. ע"פ נואלה נוימן הפחד מפני בידוד היא נקודת התורפה של הפרט שכן קבוצות חברתיות יכולות להענישו: וכך, כשהפרט מגלה כי אינו מסכים עם ההשקפה השלטת בסוגיה זו או אחרת הוא ייטא פחות לבטא עצמו. (היא מצאה שבכל חברה יהיו תמיד מי שיביעו גם עמדות נוגדות אך הם מהווים מיעוט). השינוי בדעת הקהל יכול לבוא כאשר עמדה כלשהי מושמעת שוב ושוב, כשלא מפחדים לבטא אותה. או אז היא צוברת עוצמה והופכת בתהליך איטי אך בטוח לעמדה המובילה.כמובן שכל שינוי כזה מתחיל מכמה בודדים המעזים להתבטא וע"י כך פותחים את הדרך להבנה חדשה.

  3. השקר המר הגיב:

    "רוב" אזרחי המדינה אינו יכול להביע דעתו על "הכיבוש", אלא אם יתן לנכבשים אפשרות להשתתף במשאל. לכן "הרוב" התומך בכיבוש אינו דמוקרטי ומעשה הסירוב הוא הביטוי האמיתי לדמוקרטיה.

  4. 28 אחוזי מיהודי-ישראל תומכים בסרבנים הגיב:

    "הארץ" 30 בדצמבר 2003 פרסם את תוצאותיו של משאל דעת קהל שנערך בין יהודים (כאלה שרשומים כך במשרד הפנים) בלבד..

  5. האמת המרה הגיב:

    לשקר המר – מדינת ישראל מעולם לא סיפחה את השטחים שכבשה 1967, ולפיכך תושבי השטחים אינם אזרחים ישראלים, ולפיכך אין ולא צריכה להיות להם זכות בחירה. (גם לגרמנים שחיו תחת שילטון הכיבוש האמריקאי לאחר מפלת הנאצים לא היתה שום זכות בחירה לקונגרס ולסנאט בוושינגטון – והדבר לא שינה את העובדה שארה"ב היתה ונשארה דמוקרטית). עובדה זו אינה משנה את העובדה שיראל היא כן מדינה דמוקרטית בה לכל אזרחיה יש זכות בחירה. האזרחים אכן בחרו ברוב גדול נגד העמדה הפוליטית בה מחזיקים הסרבנים.

  6. חנוך גיסר הגיב:

    "האמת המרה"

    ארה"ב = דמוקרטיה ?
    הצחקת אותנו!
    הנשיא הנוכחי גנב את הנשיאות בעזרת אחיו מושל פלורידה וכספי הנפט של אביו – ואת מדברת על דמוקרטיה?
    תקראי קצת את מייקל מור בספרו "גברים לבנים טפשים" ותחכימי!

  7. ארה"ב=דמוקרטיה הגיב:

    יש הבדל בין "דמוקרטיה עם שחיתות" לבין "לא-דמוקרטיה". ארה"ב איננה עיראק של סדאם, ארה"ב איננה צפון קוריאה, ארה"ב איננה ישראל האתנוקרטית.

  8. השקר הגס הגיב:

    כמה זמן נמשך הכיבוש של גרמניה וכמה התנחלויות אמריקאיות הוקמו שם? ישראל לא סיפחה את השטחים, לתושביו אין זכות בחירה בישראל לכן לתושבי ישראל אין זכות ל"בחור ברוב גדול" או קטן בעד המשך השליטה על בני אדם אחרים ומניעת זכותם לקבוע את גורלם בעצמם. ישראל שעושה כך אינה יכולה להחשב מדינה דמוקרטית אלא מדינת אפרטהייד שחלק מתושביה מחליט איך יחיו (או איך ימותו) החלק השני.

  9. אביבית הגיב:

    ברוב עניין אני מקשיבה כאן לדו שיח המתנהל בין 2 האנונימיים ורוצה להזכיר להם שהדיון החל בעצם בעניין הסרבנים. לכן דומה שהדיון על ישראל הדמוקרטית (עם או בלי מרכאות תלוי בעמדת הדובר) המדכאת את הפלשטינים כבר גלש אל גבולות הקו הירוק ואינו מתמצא בשטחים.הסרבנים הם רק סימפטום של חברה שמדכאת כבר / גם את אזרחיה.

  10. סליחה על הקטנוניות הגיב:

    "אומה שיש לה בנים שכאלה, יש לה תקווה":

    ומה עם הבנות? נכון שהבנות שיוצאות דרך ועדת מצפון לא מתוקשרות כמו הגיבורים-שבכלא, אבל הן לא פחות גיבורות בעצמן.

    מה גם שהיו כמה וכמה בנות בכלא, ויש גם כיום.

  11. יורם בר-חיים הגיב:

    ארצות הברית איננה עראק של צדאם או צפון קוריאה. ארצות הברית היא עראק הכבושה, גוואנטנאמו הכבושה, ישראל הציונית, דרום קוריאה, סעודיה המלוכנית-דתית-קיצונית, צ’ילה של פינושה, ארגנטינה של החונטה, אפגניסטן של הטאליבאן, קולומביה של קרטל הסמים.

    דמוקרטיה ?

  12. הסירוב זכות בסיסית הגיב:

    הזכות (והחובה) הבסיסית של אדם הוא לסרב להיהרג ולהרוג על ענין שהוא מתנגד לו (ולא משנה אם מטעמים פוליטיים או מצפוניים). זכות זו אינה דומה לזכויות או חובות אחרים שהמשטר יכול לכפות (דמוקרטי או לא) משום שהמדובר בחיי אדם שהם ערך הגובר על כל ערך אחר ורק האדם עצמו רשאי להחליט על מה למסור את נפשו. שיקול זה שאינו נלקח בחשבון במערכת הנימוקים בעד ונגד הסירוב, רק מוכיח עד כמה חדרה התודעה הפשיסטית למוחות (ולא משנה אם בכסות "דמוקרטית" ויש גם כזאת) לפיה המדינה או "הדמוקרטיה" גוברת על כל הערכים.

  13. גיא פדה הגיב:

    אורי אבנרי ביטא משהו מהמחלוקת הפנימית שאני מצוי בה מאז פרוץ האינתיפאדה הנוכחית וראשית תנועת הסרבנות.
    כחייל קרבי במילואים מצאתי את עצמי, עוד במהלך שירותי הסדיר (בימי אוסלו העליזים) משתתף בפעולות שנראו לי פסולות ולא מוסריות, מה גם שעצם הישיבה בשטחים הכבושים והדיכוי (גם עם ללא הפעלת כוח פיזי) של עם אחר, אילו מעשים בלתי מוסריים בעליל. זו הייתה גם חלק מטענתי נגד הסרבנים, בראשית דרכם, שעצם ישיבתנו בשטחים הינה מעשה לא מוסרי גם בלי שנעקב נשים הרות במחסומים ונירה על עוברי אורח, בטענה שהם מסוכנים בתאוריה.
    כך, וגם בשל שלושת הסיבות שאבנרי פירט – הסכנה לדמוקרטיה, החשש להפקיר את הצבא בידי הימין, והציווי המוסרי להעניק את אותה חרות מצפונית גם לחיילים ימניים שיסרבו לפנות התנחלויות – נמנעתי עד כה מהסירוב, ויצאתי 3 פעמים בשלוש השנים האחרונות, לשרת בשטחים. מצפוני הטריד אותי לא פעם ולא פעמיים, אך גם התחזקה אצלי הדעה שהסרבנות – הגם שהיא תופעה חיובית – לא נכון שתהיה תופעה רחבה מידי ולא נכונה לי אישית.
    כיום, בדומה לאורי אבנרי, אני שוקל מחדש את עמדותי. אך, הדבר שהביא אותי לבחינה החדשה הזו, הוא הירי באש חיה של חיילי צה"ל על מפגיני שמאל. יותר מעצם הפקודה לירות, הטריד אותי הביצוע ואופי הביצוע. החיילים נכנסו למצבי ירי, לקחו את הזמן לכוון על המפגינים וירו. לא ראיתי, בתמונות בטלויזיה, כל התמרמרות או אי-נחת, שלא לדבר על התקוממות, על ההוראה הבלתי מוסרית ובלתי חוקית בעליל.
    וכנראה הקש ששבר את גב הגמל, היתה תגובתו של עוזי לנדאו. בשילוב של פקודת הירי, ביצוע הפקודה ודברי התמיכה של לנדאו, הותר למעשה, באופן רשמי, דמו של השמאל הישראלי. זה לא קרה ברצח של אמיל גרינצוויג וגם לא ברצח רבין. שם אפשר עדיין להפנות אצבע מאשימה לימין קיצוני סהרורי, ומנהיגות לא אחראית של הימין הלא קיצוני. אך במקרה הנוכחי, יש החלטה ממוסדת של המיינסטרים הישראלי (צה"ל) שדמם של מפגיני השמאל משול לדם ערבי, קרי מותר לשפוך אותו ללא נקיפות מצפון.
    כרגע אני מדבר בעלמא, שכן עוד לא קיבלתי צו למילואים נוספים. אך כיום, בעיקר בעקבות הירי הנ"ל וההדרדרות הכללית של ערכי המוסר בחברה הישראלית (שירי זה הוא השתקפות ברורה שלה), אני מאוד מסופק אם אוכל להביא את עצמי ללבוש שוב את מדי צה"ל

  14. שרגא הגיב:

    כל הכבוד. לא לצה"ל. לך איש יקר.

  15. רמי הגיב:

    לגיא פדה: בשעתו (סופ האייטיז) נקראתי למילואים ונשלחנו ללבנון. עמדתי ליד האוטובוס והתלבטתי אם לעלות או לסרב. המצב אז היה הרבה פחות חמור מאשר היום, כשחיילים – סדירים ואנשי מילואים – נדרשים להוציא לפועל מעשים שלא יעשו על ידי אדם הגון. אז החלטתי לעלות לאוטובוס והיתה זו ללא ספק טעות. היום המצב כה ברור.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים