"חברי כנסת מנומנמים מאשרים אותו לפנות בוקר ללא כל מחשבה"; "החלטות ועדת הכספים פוליטיות – 90% מהסעיפים בהצעת החוק המקורית של האוצר עוברים"; "אין למעשה ביקורת פרלמנטרית על החוק". לא – אין אלה אמירות הלקוחות מהפגנה של ארגונים חברתיים נגד חוק ההסדרים הנוכחי. אמירות אלה מצוטטות מפי כבוד שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר והיועצת המשפטית של הכנסת, עורכת הדין אנה שניידר שהשתתפו השבוע בכנס בנושא "חוק ההסדרים והשלכותיו על זכויות אדם" שהתקיים במסגרת חטיבת זכויות האדם במכללה האקדמית למשפטים ברמת גן.

כמה עובדות רלבנטיות על חוק ההסדרים: חוק ההסדרים או בשמו העכשווי "חוק המדיניות הכלכלית" הומצא לראשונה בשנת 85′. למי שאינם זוכרים, באותן שנים מדינת ישראל חוותה משבר כלכלי עמוק ואינפלציה של מאות אחוזים בשנה. הוגי התוכנית הכלכלית לייצוב המשק ביקשו גם לתקן שורה של חוקים בעיקר בנושא מיסוי ועבודה כדי להתאימם למרכיבים הכלכליים של התוכנית. אורכו של החוק אז היה 15 עמודים. היום, פחות מעשרים שנה אחרי המשבר הכלכלי, כאשר אין חולק כי המשק יציב יותר מאשר ב-85′, ראו זה פלא, לא רק שהשימוש בחוק ההסדרים לא פחת, אלא להפך – ראו אנשי האוצר כי טוב והיום החוק משתרע על פני 150 עמודים. בדיוק פי עשר מאשר ב-85′.

החוק מקיף תיקוני חקיקה בכל תחומי החיים: אין מקום ברשימה זו לסקור את כל התחומים ולו רק בכותרותיהם. אמנה כמה: בתחום הרשויות המקומיות – הגברת הפיקוח של משרד האוצר עליהן, הבריאות – קיצוץ בסל הבריאות, הגדלת התשלומים לביטוח הבריאות, שינוי מבני בקופות החולים, בטחון סוציאלי (נושא שלא נפקד מקומו מאף חוק הסדרים עד כה) – קיצוץ בתקציבים לילדים בסיכון, בשרותי הנכים והמוגבלים, בקצבאות הנכים וקצבאות הילדים, בתחום הפנסיה – העברת כל כוחות הביטחון לפנסיה צוברת, תיקוני מס, הפרטת רשות הדואר, דחיית כניסתו לתוקף של יום לימודים ארוך בחינוך, ביטול חוק הדיור הציבורי, שילובה של תוכנית ויסקונסין – תוכנית שנויה במחלוקת ביותר המיועדת למובטלים, והעלאת גיל הפרישה ל-67.

ניתן לראות בנקל מה המשותף לכל התיקונים הללו – צמצומה עד כדי גיחוך של ‘מדינת הרווחה’ הישראלית ואין המדובר במגמה חד פעמית – זוהי המגמה בכל חוקי ההסדרים מאז 85′ ותחת כל הממשלות.

איך אפשר להסביר מצב בו חוק הדיור הציבורי עובר ברוב אדיר במסגרת החקיקה הרגילה של הכנסת ולאחר מכן אותם חברי כנסת מצביעים בעד ביטולו. ההסבר לכך נעוץ בפרוצדורה – לחץ הזמנים, הצמידות לחוק התקציב שאי העברתו עשויה לגרור את פיזור הכנסת, חוסר מידע והעובדה שכל הדיונים מתקיימים בועדת הכספים ולא בוועדות הנושאיות.

למדנו כי הממשלה היא הרשות המבצעת ואילו הכנסת היא הרשות המחוקקת. לא כך היא והגיע הזמן, בפרפראזה לאמירתו של הילד בסיפור של אנדרסן לומר בקול צלול וברור – "הכנסת היא עירומה". הכנסת אינה המחוקקת, ודאי לא העיקרית, במדינת ישראל בשנת 2004. המחוקק העיקרי יושב באגף התקציבים במשרד האוצר.

הכנס שהתקיים במסגרת חטיבת זכויות האדם עורר אי אילו תגובות בתקשורת, שר האוצר הודיע באותו יום, בהפגנתיות, כי הוא מושך את הצעת החוק אך בסופו של יום וכאן אני מצטרף להערכת הפרשן הכלכלי של הארץ, אברהם טל, מיום חמישי בבוקר, כנראה ש-90% מהצעת החוק של האוצר יעבור כחוק.

מי אשם במצב האבסורדי שנוצר בו הכנסת איבדה את הבכורה לטובת "נערי האוצר" כגוף המחוקק במדינת ישראל? אשמים בעיניי חברי הכנסת, בית המשפט העליון והאקדמיה הישראלית.

אני מאשים. אני מאשים את חברי הכנסת, שעסוקים כל כך במאבקי ההישרדות הפוליטיים שלהם עד כדי כך שעד כה, אף לא אחד מהם הציע ולו הצעת חוק סימבולית להגביל את היכולת לעשות שימוש כה גורף בחוק ההסדרים. אני מאשים את חברי באקדמיה, הן בפקולטות למשפטים והן בפקולטות למדעי החברה כי הם מתעלמים כמעט לחלוטין מהשפעתו של חוק ההסדרים על החיים במדינת ישראל, על המדיניות החברתית-כלכלית ועל פגיעתו בדמוקרטיה. בעוד על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נכתבו, בהערכה גסה, מאות אלפי עמודים של מאמרים, על חוק ההסדרים נכתב רק מאמר אקדמי אחד – על ידי פרופ’ דוד נחמיאס מהחוג למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה.

אני מאשים את בית המשפט העליון שעוצם עיניו לנוכח המובא לפניו. כבר כמה שנים, הן אחרי והן במהלך חקיקת החוק פונים אליו נפגעים ספציפיים ועותרים כנגד החוק והוא דוחה אותם בטענה הלאקונית כי "אינו מתערב בהליכי החקיקה של הכנסת".

אני מניח שרבים מקוראי עיתון "הארץ" כבר לא זקוקים למדינה ולשירותי החינוך, הבריאות והרווחה שהיא בקושי מספקת. יש להם מספיק כסף כדי להשיג את כל צרכיהם באמצעות השוק החופשי ו"היד הנעלמה". בל נשכח כי במדינת ישראל ישנם מיליוני אנשים ובמיוחד נשים, קשישים, נכים וילדים שעדיין תלויים במדינה ושירותיה ולמענם חייבים לעצור את הפרוצדורה הזו.

Share on Facebook