מר נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות" דורש מאיתנו לא להתבכיין כאשר הצבא יורה על יהודי-ישראלי, והוא כמובן צודק. נכון שזה יצא לו קצת מצחיק כי הוא כמעט וביקש שנקבל את היריות האלה באהבה, מנימוקים רעיוניים סבוכים שעיקרם התנגדות לאפלייה גזעית. מה יכול להיות יותר מפא"יניקי מזה? הקצונה הזוטרה והבינונית בצבא עוברת בהדרגה לידיים פשיסטיות, ודוברי המרכז הלאומני רואים באש החיה שנפתחה על ישראלי מעין סימן, שצה"ל פועל בלי מורא ובלי משוא פנים.

בעוד כמה שנים יטיפו יורשיו הרוחניים של ברנע (ואני מגלה יותר ויותר עיתונאים צעירים הפונים ימינה) לראות בדיכוי האלים של הפגנות בהשתתפות ישראלים מעין מופת לאחוות עמים. שוויונם של הירויים בפני החוק. ובאמת, מה בעצם יכול להיות יותר יפה ויותר צודק מזה?

ברנע הטיף מוסר לשמאל העקבי, וגם יצא "נגד הכיבוש", וזה טוב. למרבה הצער, כיום צריך לבדוק היטב בציציותיהם של מתנגדי הכיבוש מהזן החדש. הם עלולים להתגלות כתומכי אריאל שרון, שבעיניהם הפתרון לבעיה הפלסטינית היא סגירתו של עם שלם בגטאות, או "מאחורי הגדר" כלשונו של חיים נחמן ביאליק. אנשים כמוהו תמכו במגעים עם אש"ף, רק כאשר נוצר קונסנזוס בקרב האליטות של תנועת העבודה. הם תמיד זילזלו בהולכים לפני המחנה, שהרהיבו עוז ללכת בדרך לא סלולה שנים רבות לפניהם. כאשר אורי אבנרי פגש את יאסר ערפאת בביירות ביולי 1982 ליגלג עליו ברנע, וטען שהוא דיבר עם המנהיג הפלסטיני כאילו "בא לבקש ממנו עבודה". עתה הוא דורש מאיתנו להתייחס לירי הרצחני של ביריוני גולני בלוחמי השלום כאל תופעת טבע, שלא ניתן לשנות אותה.

אלה שטילטלו בשבת את גדר האפרטהייד של שרון ייחשבו לגיבורים בעוד כמה שנים, ורבים ינסו אז לשכתב את ההיסטוריה ואת עמדתם המפוקפקת בימים האדומים והקשים האלה. בכל פעם שאני קורא שגד יעקובי (אחד ממנהיגי מפלגת העבודה שהצביעו אמון בממשלת מנחם בגין בשמונה ביוני 1982, מיד אחרי הפלישה הנפשעת של שרון בלבנון) טוען ש"תמיד" התנגד למלחמת לבנון אני נתקף בשאט-נפש. צריך לנקוט עמדה נכונה בזמן אמת, ואת זה לא הבינו ולא יבינו במרכז הלאומני.

אין צורך לומר כאן, שאנחנו לא מבדילים בין דם לדם, ושהירי הנפשע בפלסטינים הוא לא פחות חמור מאשר הפשע כלפי מפגיני השמאל בשבת שעברה. עם זאת, צה"ל חצה את הגבולות שהוא הציב לעצמו, וכפי שב. מיכאל כתב השבוע ב"ידיעות אחרונות", החריג הזה יהפוך בהדרגה לחזון נפרץ.

לתקרית הזאת תהיינה השלכות מרחיקות לכת. השמאל העקבי איבד אמון בכוחות הביטחון עוד באוקטובר 2000 כאשר נפתחה המתקפה על האזרחים הערבים שלנו. אבל כיום ניצב גם אביו של הפצוע גיל נעמתי בפני שוקת שבורה. הוא עצמו תומך בגדר, אבל גם בזכותו של בנו להפגין נגדה. הקודים הפנימיים של החברה הישראלית, שתמיד היה בהם גם היבט גזעני, נפרצו עתה לחלוטין. ייתכן שאנשי גולני שירו נהנים עדיין מתמיכה ציבורית מסוימת, אבל בעיני רבים מאיתנו הם הפכו לאויבים.

ניסיונות הטשטוש של שלטונות צה"ל רק יחריפו את הניכור ואת הפילוג בחברה הישראלית. ושלא ידברו איתנו על מלחמת אחים. המתנחלים אינם אחינו, אלא פשיסטים שחיים מגזל טעם חייהם של אחרים; וצה"ל הופך לזרוע מסייעת של המתנחלים. אפילו ח"כ יוסי שריד ממרצ לא מצליח עוד ללהטט בלשונו ולמצוא נימוקים בזכות שירות בצבא הזה, ועוד בשירות הכיבוש וההתנחלות. אנשיו יעקפו אותו משמאל, ואם לא יתעשת, הוא יאבד את שארית הרלבנטיות שלו בפוליטיקה הישראלית.

*****

תחושת המבוכה והניכור גברה עוד יותר במהלך השבוע. הממשלה נבהלה מתהליך ההתמתנות בלוב, ובעיקר מהצעות השלום של סוריה, והפכה לתוקפנית והיסטרית יותר ויותר. הנטייה הגוברת והולכת של נשיא סוריה בשאר אסד ללכת לקראת ארצות הברית, ולהגיע להסכם עם ישראל, גררה הודעות מטורפות על "עיבוי ההתנחלויות ברמת הגלן ובניית התנחלויות חדשות". סרבנות השלום הסמויה של הממשלה הפכה עתה לסרבנות גלויה. כך לא ניתן לעצב אפילו הסכמה מינימלית על היעדים האסטרטגיים של המדינה.

הגדיל לעשות תת-אלוף עיבל גלעדי, שהיה עד תחילת השבוע ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי באגף התכנון של צה"ל. ביום שלישי השבוע איים האיש, שכונה ב"מעריב" בתואר "האסטרטג הלאומי" וגם "אחד הקצינים המבריקים בצבא" על סוריה בפלישה, והביע את דעתו המלומדת, שצה"ל יכול להגיע לדמשק "במהירות שבה ארצות הברית הגיעה לבגדאד". המטרה היא החלפת המשטר בדמשק לפי תכתיב צבאי של ישראל, או במילותיו הסהרוריות של גלעדי עצמו: "לא נלחץ עליך בשאר אסד – נעיף אותך". ההתבטאות הברוטאלית הזאת של גלעדי מפחידה פחות מהסגנון המכובס שלו, הגורס שמטרת צה"ל תהיה "לעצב מחדש את הסביבה".

האסטרטג המזהיר איבד כנראה כל קשר עם המציאות, והוא זקוק כנראה לטיפול רציני של מומחים לתסמונת הזאת. הוא אפילו לא מבין את ההבדל בין היכולת הטקטית להגיע לדמשק, לבין מצבה האסטרטגי של מדינה קטנה המסונדלת גם בכלכלה קורסת ובתלות מוחלטת בארצות הברית. העוצמה הצבאית הישראלית אינה מתוגברת בעוצמה מדינית וכלכלית, והאינטרס האמיתי שלה היא להגיע לשלום בין שווים עם כל הערבים שמוכנים לשלום כזה. לכן צריך לנהוג בצניעות, ולא לחלום על "עיצוב" עולמם של עשרות מיליוני בני אדם בעולם הערבי. קשה לא להתחלחל מעצם העובדה, שחולה בשיגעון גדלות (שמעתי את הדברים מפיו בטלוויזיה, ולכן אין טעם שירוץ לעורך הדין שלו) כיהן עד לפני כמה ימים במוקדי ההכרעה של הצבא. כנראה שהממסד הישראלי מבקש להיכנס למשבצת של המדינה המטורפת באזור, שאותה פינתה לוב בשבועות האחרונים.

מלחמת דת

רק ישראלים מעטים גילו עניין כלשהו בעצרת הקהילות האורתודוקסיות שנערכה השבוע בירושלים, וייתכן שהחמצנו את הדיון החשוב שגרר התפתחות מרחיקת לכת בתולדות היחסים שבינינו לבין האיסלם. את הכנס אירגנה ההסתדרות הציונית ואת הקווים המנחים למשתתפים מארצות רבות הגדירה החוברת שחולקה לרבנים ולראשי הקהילות. ה"תדריך בענייני אנטישמיות וטירור לקהילה בתפוצות" ניתח את תופעת ההגירה המוסלמית לאירופה בסיגנון, שהיה מקובל עד כה רק בחוגים פשיסטים וניאו-נאצים ביבשת. אירופה הוגדרה, פחות או יותר בעגה של לה-פן, כ"יבשת מוסלמית". די לנו בציטוט הבא:" מה שהחל לפני ארבעים שנה כהגירה תמימה של מחוסרי עבודה מארצות האיסלם הפך למאמץ כיבושי לשנות את פני העולם המערבי ואת ההיסטוריה".

הרבנים והעסקנים הונחו להימנע מכל מגע עם צעירים מוסלמים בעלי חינוך מערבי. למעשה, הכריזה ההסתדרות הציונית מלחמת דת על כל המוסלמים בעולם, שללה את עצם אפשרות קיומם של מוסלמים מתונים ואף קבעה, באורח נימהר ומזיק, שאין ביהדות מושגים תיאולוגיים המקובלים על האיסלם.

כך מובילה הציונות לקרע בלתי הפיך בין יהודי העולם, ובעיקר יהודי אירופה, לבין הקהילה המוסלמית החשובה. זה ממש מגוחך שגוף ציוני יקים קול זעקה נגד ההשפעה הפוליטית של המוסלמים על המערב, אחרי יותר משנות דור של גיוס יהדות העולם לתמיכה עיוורת במדיניותן של ממשלות ישראל. אבל זהו ההיבט הפחות חמור בכל הפרשה. יוזם החוברת, הרב יחיאל וסרמן מההסתדרת הציונית, ניסה לרתום אישים יהודים מכל העולם לכתב הפלסתר שלו, הכתוב בסיגנון המזכיר פמפלטים אנטישמיים מסורתיים.

למען הדיוק העובדתי, המוסלמים במערב רחוקים מעמדות השפעה מרכזיות, כמו אלה של יהודי ארצות הברית, למשל. בינתיים מדובר באוכלוסיה המנסה להתפרנס בכבוד ולשמור על כבודה נוכח האיבה הגזענית נגדה. עם זאת, יש בה גם שיכבה אינטלקטואלית חשובה, שאיתה חשוב ליצור דיאלוג, שאנשים כמו הרב וסרמן מנסים למנוע בכל מחיר. עד לפני כעשר שנים נהגו ראשי הקהילות היהודיות בבריטניה ובמידה ידועה גם בצרפת לשתף פעולה עם המוסלמים נגד רדיפה גזענית של תנועות ימניות וניאו פשיסטיות. עתה מנסים רבים מהם להתנער מחובתם כלפי המוסלמים הנרדפים, ואף להצטרף לאנטישמים המסורתיים שהיפנו את זעמם נגד האיסלם. הממסד הישראלי משחית בהדרגה את יהדות העולם, ומכרסם בנטייה המסורתית של יהודים להגן על החלשים ועל המקופחים.

מעניין שדווקא השבוע טען הרב עובדיה יוסף, שהיהודים קרובים יותר תיאולוגית למוסלמים מאשר לנוצרים. אני לא מצדיק את סיגנונו הבוטה של יוסף נגד הנוצרים, אבל הוויכוח בתוך היהדות האורתודוקסית חושף רבדים רעיוניים והיסטוריים עם השלכות פוליטיות חדות. מכל מקום, על הרב וסרמן לא ניתן לסמוך ויש לפטר אותו מתפקידו ללא דיחוי. כנראה שרב מלא איבה מול המוסלמים מסוכן לא פחות ממפקד פלוגה מעוות משינאה מול מפגיני שלום. האוויר סביבנו רווי בדלק, ודווקא בדרג הבינוני של המימסד מקננים פירומנים רבים.

Share on Facebook