השבוע פגשה הדמוקרטיה בכיבוש והוא כלל לא היה מוכן. השבוע קרתה תאונה חזיתית בין מחאה אזרחית לבין זרועו האלימה של השלטון. בהתנגשות שמעטים צפו מראש, אזרחים שמחו נגד גדר ההפרדה פגשו בשישי שעבר בצבא שלא ערוך ולא מכיר בסוג כזה של מחאה. התוצאה: שני פצועים, אחד במצב קשה, ועדת חקירה, חקירת מצ"ח וחקירת משטרה. מחאה ישראלית בנעלי שגרת הכיבוש הפלסטיני. כל מה שלא תקראו בתחקיר הצה"לי.
גיל נעמתי נפל על הקרקע. כדור אחד פגע ברגלו ויצא, כדור שני פגע בברכו והפילו. הוא שתת דם. המון דם. חבריו ניסו לצעוק לעזרה. ביקשו מהחיילים להפסיק לירות ולהזעיק אמבולנס. "יש כאן פצוע, אל תירו, הזעיקו אמבולנס" קראו בהתרגשות. "אנחנו אחים אל תירו", זעק מישהו. הם נענו באדישות מוחלטת. שתיקה מצד החיילים. כמה פעילי שמאל נשאו במהירות את גיל לאחור. לא היה ברור מה קרה לו, אבל הדם ניגר ללא הפסקה. הפלסטינים מיהרו להביא רכב. הוא הוכנס פנימה. היה מי שקיווה כי יהיה אפשר בכל זאת לקבל סיוע רפואי מהצבא שעמד מרוחק פחות מ-20 מטר מהמקום. אולי למרפאה של אלקנה, או מהר לבית החולים בפתח תקווה. בכוח פרצו את השער, אך החיילים כיוונו את נשקם ולא נתנו להם להתקרב ומנעו הגשת טיפול רפואי. היו שניסו עוד לצעוק משהו אך משלא נענו ויתרו והתרחקו מהמקום. לא למוסר הצה"לי היפנו החיילים עורף, אלא להיותם בני אדם. הרכב ובתוכו גיל נסע במהירות למרכז הכפר מסחה. באין בכפר מרפאה הוחלט בעצה אחת להעבירו למרפאה של הכפר הסמוך בידיה, 5 דקות נסיעה מהירה משם. היה ברור כי תוך זמן קצר גיל ימות מאיבוד דם. הוא לא איבד את הכרתו, אך גם לא אמר דבר. ריר קל נזל מפיו, והוא היה המום לחלוטין. הוא המשיך לדמם, והדם כיסה את ריפוד המכונית.
למקום הוזעק רופא הכפר, שעשה מיד חוסם עורקים. כל העת הוא ביקש מגיל שיפקח את עיניו. "אל תירדם" חזר ואמר "אל תירדם עכשיו". גיל נעמתי חובר לאינפוזיה, ורק אז החל להגיב לקריאות הרופא. אמבולנס ישראלי הוזעק למחסום הקרוב ביותר, מחסום קרואה, מרחק עוד 5 דקות נסיעה מבידיה. גיל נלקח באלונקה ברכב פלסטיני, ובמחסום הועבר לאמבולנס הישראלי. משם נלקח לבית החולים בלינסון בפתח תקווה, לשם הגיע בסביבות השעה 14:30 – כשעה וחצי לאחר שנפגע.
גם במיון של בלינסון עוד היה חשש לחייו. נעמתי איבד כל כך הרבה דם, והיה ללא טיפול רפואי במשך זמן רב. לו היה פלסטיני, סביר להניח שכבר לפנות ערב היתה מתקיימת הלווייתו. 15 מנות דם ניתנו לנעמתי עד שיצא מכלל סכנת חיים. זו כמות דם העולה על הממוצע לאדם בגילו ובמשקלו. לו היה מגיע חצי שעה אח"כ אמרו רופאיו, אפשר היה להזמין את חברה קדישא. הרופאים איבחנו כי חטף שני כדורים. הראשון ברגל ימין שחדר דרך הירך ויצא מצדו השני, והשני שריסק את ברך שמאל. הם עמלו שעות להציל את רגלו השמאלית וכבר היה חשש כי יהיה צורך לקטוע מהברך ומטה. תודות למאמצים רגלו לא נקטעה, ועכשיו ממתינים הכול בתקווה שיוכל גם ללכת.
בשישי בערב מיהר דובר צה"ל להודיע כי מאות מפגינים החלו להתפרע ולחתוך את גדר ההפרדה עם קאטרים. החיילים כרזו וקראו למפגינים לחדול ממעשיהם והשתמשו בגז מדמיע. משלא נענו ביצעו נוהל מעצר חשוד וירו באוויר ולאחר שזה לא עזר אחד המפגינים נורה ברגלו. זו הודעה שיצאה בחופזה ונתפרה בדיוק לממדיו של האירוע. נדמה שאין עיתונאי, בין אם היה שם ובין אם לא, שיכול לקבל את הגרסה המופרכת הזו. אבל זו לשון הודעת דובר צה"ל.
שום דבר בשמש הבוקר החורפית של יום שישי שעבר לא בישר את שהולך לקרות. ב-10:30 בבוקר התאספו בחניון הבימה בתל-אביב כ-50 פעילי שמאל, ישראלים ובינלאומיים, מוכנים לפעילות מחאתית בשטחים. אין שבוע שלא נערכת פעילות כלשהי של השמאל הרדיקלי בשטחים. אבל הפעם הפעולה היתה מעט שונה. בעיקר הרכב האנשים. אם למזדמן לפעילויות השמאל נדמה לפעמים שהוא נקלע לטיול משפחות רק ללא ילדים, פה היה מדובר בחברה צעירים מאוד, רובם בני 18-22, בעלי רוח קרב – רוח לוחמנית הרבה יותר.
זה כחצי שנה הולך ומתארגן לו גוף צעיר של אנשים, אנרכיסטים ברובם, המתנהגים כאילו היו גוף מחתרתי בלתי אלים נגד הקמת גדר ההפרדה – "אנרכיסטים נגד הגדר". דגם פעילותה של קבוצה זו הוא "פעולה ישירה". מאחורי צמד מלים אלה עומדת אידיאה כי על אדם בחברה דמוקרטית לפעול למען עצמו ולא באמצעות אדם אחר שיפעל למענו – למשל באמצעות פוליטיקאים. אדם הנוקט פעולה ישירה מבקש להפסיק עוולות הנגרמות לו ולסביבתו במקום התרחשותם, לבדו או יחד עם אחרים. לפיכך הפגנה שקטה הנושאת שלטים בגנות דבר זה או אחר אינה פעולה ישירה, אלא פעולה המבקשת להשפיע על דעת הקהל, וזה בתורו ישפיע על נבחרי הציבור. יש הממהרים להוסיף כי הם פועלים בדרך של פעולה ישירה בלתי אלימה, בהדגישם כי עובר קו גבול ברור בין פעולה אקטיבית לבין פעולה אלימה.
בשעה 10:30 התמלא האוטובוס בפעילים והחל את דרכו לכיוון השטחים. האווירה היתה טובה. שום דבר לא ניבא רעות. מזג האוויר היה מעט קר, כרגיל לאמצע דצמבר. האוטובוס נסע בכביש מספר 5 החדש לכיוון אריאל, החוצה את השומרון. ליד אזור התעשייה ברקן סטה האוטובוס מהכביש לדרך עפר. הפעילים ירדו וחצו ברגל את מחסום קראוה – תלוליות עפר שהצבא פיזר בכדי למנוע מעבר כלי רכב. בצד השני המתינו כמה מוניות פלסטיניות. המוניות אספו בזריזות את עשרות הפעילים ונבלעו בדרכי העפר של השטחים. בתוך פחות משעה מרגע שעזבו את כיכר הבימה היו אנשי השמאל מעבר לגדר הגבול בה הושקעו מיליארדים בכדי שאיש לא יעבור. המוניות המשיכו עד למרכז הכפר מסחה, המרוחק כמה ק"מ מהמחסום. השעה היתה 11:45. שישי בצהריים, מרבית הגברים במסגד. קריאות המואזין נשמעו ברמקולים. פעילי השמאל המתינו לסיום התפילה.
למקום גם הגיעו כ-10 פעילים נוספים שבאו מהכפר הסמוך דיר בלוט. הם ישנו שם לילה קודם, במחנה מחאה שהוקם בבית הספר ובנייתו טרם נשלמה. המחנה הוקם ביום שישי שבוע קודם, במחאה על כך שהגדר ההולכת ונבנית במקום תכתר את הכפר ותשאירו בתוך מובלעת מנותקת מהשטחים. מובלעת שתחסום בסופו של דבר את הכפר מכיוון דרום, מזרח ומכיוון מערב. גם שם פעלה הקבוצה ובמשך שבוע עסקו בפעילות משותפת עם התושבים בניסיון למנוע את הקמת הגדר ובכדי להפסיק את הפגיעה בשטחים חקלאיים של פלסטינים ואת עקירת עצי הזית.
בשעה 12:00 הסתיימה התפילה ולפעילים הצטרפו יותר מ-100 פלסטינים מהכפר מסחה וכן מהכפרים בידיה ודיר בלוט הסמוכים. בין המפגינים היה גם ראש הכפר של דיר בלוט, כאמל יוסף. המפגינים נשאו שלטים בערבית, אנגלית ועברית, שקראו לשים קץ לכיבוש, לפרק את גדר האפרטהייד ולהפסיק לכלוא את הפלסטינים בתוך גטאות.
מטרת ההפגנה היתה למחות על הקמת הגדר שאינה מספקת ביטחון אלא עוזרת לדבריהם לנשל את הפלסטינים מאדמתם. גדר ההפרדה כמעט ואינה עוברת בתוואי של הקו הירוק. מתכנניה עשו הכול בכדי לכלול כמה שיותר התנחלויות וכמה שיותר מתנחלים מצדה המערבי של הגדר. ואולם, לכל מטבע שני צדדים. ככל שניסו לכלול יותר יישובים בצד הישראלי, כך ניסו המתכננים להשאיר כמה שיותר כפרים פלסטינים בצדה המזרחי של הגדר. הנחת עבודה זו גרמה לכך שהגדר מפרידה עשרות אלפי פלסטינים מאדמתם. כך היה גם לגבי הכפר מסחה צמוד ליישוב אלקנה. התנחלות אלקנה מרוחקת רק כ-7 ק"מ מהקו הירוק (בקו אוויר). בתיו המזרחיים נושקים לבתי הכפר מסחה, ועד לפני כמה שבועות כביש אחד חיבר בין אלקנה ובין מסחה. בניית הגדר בין שני היישובים אומנם הפרידה ביניהם, אך גרמה עוול לתושבי מסחה: יותר מ-90% מאדמותיהם נשארו מעבר לגדר. את עצי הזית שלהם רואים מהכפר, אך לגשת אי אפשר.
הדבר אינו שונה לאורך עשרות ק"מ של תוואי הגדר שנבנה עד כה, ויהיה נכון למאות הק"מ שעוד ייבנו בעתיד. בכל אזור הובא בחשבון רק שיקול ההתנחלויות, בד"כ תוך פגיעה עצומה בתושבים הפלסטינים. בניסיון למזער משהו מהנזק העצום הזה, הוחלט להקים שערים חקלאיים בעיקר בגדר, דרכם יוכלו החקלאים לעבור. זאת בכדי שכן יוכלו להמשיך ולעבד את אדמתם שנשארה מעבר לגדר.
כך היה גם בשער המחסום המפריד כיום בין אלקנה למסחה. אלא שהמחסום כבר סגור 3 שבועות, אין יוצא ואין בא. פרק זמן ארוך לכל חקלאי, שגידוליו תלויים בעבודתו. זאת אחת הסיבות להחלטת הקבוצה להפגין ואף לפרוץ את הגדר. מנקודת ראותם של הפלסטינים, הקמת הגדר על אדמותיהם ומניעת מעבר חופשי לשדותיהם היא פעולה אלימה לכל דבר. הכפר מכותר בגדרות תיל גבוהות, כשהן מוקפות בדרכי טשטוש וקונצרטינות (תלתלית) משני צדדיה.
חברי הקבוצה אומרים כי לאידיאולוגיה של "פעולה ישירה" שורשים עמוקים המגיעים עד ימי פעילותו הבלתי אלימה של מהטמה גנדי נגד הקולוניאליזם הבריטי בהודו. בנוסף האידיאולוגיה שלהם יונקת ממאבקו של מרטין לותר קינג למען זכויות השחורים בארה"ב בשנות ה-60. בשנים האחרונות חלה פריחה עולמית לסוג מאבק כזה, לאחר שנים של תרדמה יחסית. שיטת פעולה זו קיבלה חיזוק מהמאבקים של התנועה נגד הגלובליזציה. האקטיביסטים בסיאטל היוו מודל למקומות רבים ומאבקים דומים ושונים ברחבי העולם. אין להתכחש שהעתקת שיטות המאבק מאירופה וארה"ב למקומות נוספים בעולם כמו ישראל נזקפת במידה רבה לזכות אותה גלובליזציה בצורתה התקשורתית. מלבד אמצעי התקשורת המסורתיים, מהווים אתרי האינטרנט והאימייל סוכן המגשר על פני יבשות וימים.
לפני כחצי שנה, עם הקמתה מנתה הקבוצה 7 חברים. כיום הם מונים כמה עשרות. בין מייסדיה, רונן אידלמן כבן 30 מתל-אביב, ליעד קנטרוביץ בת 25 מתל-אביב, ויונתן פולק בן 21 מיפו. כיאה לקבוצה אנרכיסטית, זהו אינו גוף הירארכי, איש לא עומד בראשו ואינם פועלים ממרכז כלשהו. הם נפגשים כל פעם במקום אחר, ומחליטים על פעילותם רק באמצעות קשר טלפוני או באמצעות האינטרנט. פעולתם הראשונה היתה כאמור לפני כחצי שנה באזור הכפר עאנין שבנפת ג’נין. שם הצליחה הקבוצה המצומצמת לחתוך בגדר חקלאית ולפגוע בה. האירוע כמעט שלא זכה להד תקשורתי. עוד קודם לכן, הצליחו כמה מחברי הקבוצה שטרם התגבשה לצייר כתובות גרפיטי על חומה באזור קלקיליה – כתובות מחאה נגד הכיבוש ונגד הגדר.
הרעיונות לפעול במשותף עם הפלסטינים התגבשו רק במאהל המחאה שפעל במסחה. בניסיון לעצור את הגדר עוד בטרם הקמתה, יזם פלסטיני בשם נאזי שלבי מהכפר מסחה מאהל מחאה אליו באו במשך כמה חודשים קרוב ל-1,000 פעילי שמאל מישראל ומכל העולם. שבועות היה האוהל מאויש באנשים שדיברו, אכלו, ישנו ונשמו סולידריות. אז התחוור כי אפשר לפעול במשותף; כי אפשר להסיר את המחיצות. "באוהל מחאה אולי פעם ראשונה נפגשו אנרכיסטים ופלסטינים, ופתאום החיבור הזה עבד, פתאום למדנו מהם הרבה והם למדו מאיתנו", אומר אורי איילון החבר בקבוצה. "פעם היה ברור לנו שאנחנו עושים דברים עבור הפלסטינים. אני בטוח שהפעולה שלנו במסחה בשישי העצימה את הפלסטינים. כלומר הפלסטינים היום בעצמם אומרים לא, אנחנו לא רוצים שאתם תלכו ואנחנו נעמוד ונריע לכם. אנחנו רוצים יחד איתכם לחתוך את הגדר".
אחד מתוצרי הגיבוש שנוצר במסחה היה פעילות הקבוצה בכפר זבובא, ב-9 בנובמבר השנה, שם הצליחו האנרכיסטים להרוס כמעט 20 מטר מהגדר. הצבא שחש למקום פיזר אותם בגז מדמיע, כדורי גומי וירי חי לאוויר. נדמה ששני הצדדים עלו על מסלול של הסלמה. האנרכיסטים מצדם, משלא זכו לכל התעניינות הציבור והגדר הלכה ונבנתה, בחרו בפעילות קשה יותר ויותר. אך גם הצבא, הרואה קבוצות של אזרחים הנטמעים בפלסטינים וגורמים נזקים לגדר, מחריף את צעדי התגובה שלו.
בינתיים במסחה השעה כבר היתה 12:30 לערך והמפגינים ביקשו לצעוד לכיוון המחסום, אלא שאז עברה באלקנה הלווייתו של סמ"ר נועם ליבוביץ’ שנהרג ערב קודם בפיגוע בכביש גהה. המפגינים המתינו בכדי לא לפגוע ברגשות האבלים. לקראת 13:00 צעדו לעבר המחסום, תוך שהם קוראים סיסמאות בעברית נגד הכיבוש והגדר, ומניפים שלטים בעברית ערבית ואנגלית וכן דגלי פלסטין. חלקם עטו כיסויי פנים, מחשש לגז מדמיע. ראשונים נעצרו הפלסטינים, חוששים לחייהם מלהתקרב לגדר. הם עמדו על תל עפר כמה עשרות מטרים מהגדר. הישראלים והבינלאומיים רצו לגדר, והחלו מטלטלים אותה, חותכים בה ומנסים לפרוץ אותה. ממולם, במרחק של פחות מ-20 מטר – 34 צעדים מדודים (ספרתי), עמד ג’יפ של חיילי פלחה"ן גולני שהוצבו בגזרה כמה ימים קודם. לצידם עמדו ארבעה צלמים: דיוויד סילברמן מ-Get Image, עודד בלינטי מ-AP, טל כהן מ"ידיעות אחרונות" והיידי מילנר SIPA Press. מלבדם עמדו בצד 6-7 נערים מאלקנה ומההתנחלות עץ אפרים.
לגבי מה שקרה מכאן ואילך הדעות חלוקות. הוראות הפתיחה באש בשטח גדר ההפרדה מחמירות מהוראות הפתיחה באש הנהוגות בד"כ בצה"ל. לפי פרסומים שונים, צה"ל רואה בגדר דבר המציל חיים ולכן מותר לירות במי שפוגע בגדר. החיילים תיארו את ההפגנה שמולם כהמון זועם המנסה לפרוץ את הגדר ועוד רגע יגיע לאלקנה ולבתים הנמצאים כמה עשרות מטר מאחוריהם. לדבריהם, המפגינים נשאו דגלי פלסטין וחלקם היו רעולי פנים (על כך אין ויכוח), והם חשו מאוימים וסכנה לחייהם.
החיילים החלו מיד לירות ירי ספוראדי לעבר המפגינים. המפגינים טוענים שללא כל אזהרה, וכולם חזרו על גרסה זו. אלא שהם חשבו שמדובר בירי של כדורי סרק, או ירי לרצפה או באוויר והמשיכו לנסות לפרוץ את הגדר. לדבריהם, חייל אחד אף זרק עליהם אבנים, גרסה שחזרה ביותר מעדות אחת. במקביל לירי הם צעקו בעברית לחיילים שלא לירות. ברגע מסוים כיוון הקלע נדב את משקפת הרובה וירה כאמור ממרחק קצר מאוד, כ-20 מטר, כדור חי שפגע בירך רגלו הימנית של גיל, אך הוא לא נפל. נדב כיוון בקור רוח את עדשת הטלסקופ לרגל שמאל ולחץ על ההדק. הכדור ריסק את הברך של גיל והוא התמוטט לקרקע. רק אז הבינו המפגינים כי אחד מחבריהם נפגע, והפסיקו את ניסיונם לחבל בשער הגדר.
גיל נעמתי מקיבוץ רעים בנגב הוא לא אקטיביסט ולא היה חבר פעיל בקבוצה של אנרכיסטים נגד הגדר. רק לפני חודש השתחרר משירות של 3 שנים בתותחנים. עד לפני כמה חודשים הוא עצמו איבטח מתנחלים ושמר במחסומים. שירותו האחרון בשטחים היה במחסום ג’למה ליד ג’נין. בשישי האחרון החליט להצטרף לפעולה ישירה נגד העוולות שראה בשלוש שנות שירותו. אביו של גיל, אורי נעמתי, משוכנע כי בעניין הירי על בנו מישהו בצבא משקר. הוא בטוח כי לא נשקפה כל סכנת חיים לחיילים מההפגנה הבלתי אלימה בה השתתף בנו, והחיילים יכלו לראות באמצעות משקפות כי מדובר בישראלים ולשמוע את צעקותיהם. בנוסף, לו חשו סכנה היו מזעיקים תגבורת, אך איש מהמפקדים בפלוגה לא הגיע למקום, לא המ"מ ולא המ"פ סרן שי, למרות שבסיסם מרוחק 2 דקות מהמחסום.
לאחר שגיל נלקח לאחור, הצליחו כמה מפגינים לפרוץ את הגדר וביקשו מהחיילים עזרה. החיילים התניעו את הג’יפ, והחלו לנסוע לכיוון הגדר באיטיות ולאיים עם נשקם. כשהמפגינים נסוגו, הם התקרבו לשער ונעלו אותו. אז יכלו מעט המפגינים שעוד עמדו שם להתקרב ולנסות לדבר אל ליבם. לשווא. כשרק שער הגדר מפריד ביניהם, עמדו שם החיילים וסירבו בעברית להגיש עזרה לאזרח שהם עצמם פצעו קשה. מראה אטימות לבם היה עצוב.
לקבוצת המפגינים התלווה הבמאי אלי כהן מתל-אביב (63), המביים כעת סרט דוקומנטרי על גדר ההפרדה וביים בעברו סרטים רבים בהם שתי אצבעות מצידון ואיש החשמל. לדבריו, כאדם שאינו חבר בקבוצה ועמד מן הצד, היה ברור שהחיילים מבינים כי מדבור במפגינים ישראלים.
סמוך למחסום מתגורר פלסטיני בשם האני עמאר, שצפה במתרחש בשישי בצהריים. הגדר חוצה את ביתו ומפרידה אותו מכפרו. הסיבה לכך היא, צמידותם של בתי אלקנה לביתו, והצורך לפנות שטח בשביל תוואי הגדר. כסף רב הוצע לו בכדי שיעזוב. איש לא חשב להציע כסף למתנחלים באלקנה המתגוררים בצמוד לביתו שיפנו שטח בשביל הקמת הגדר. למעשה הוא מתגורר בתוך כלוב, כשממזרח מוקף ביתו בחומת בטון בגובה כ-10 מטרים, ממערב גדר היישוב אלקנה, ומדרום ומצפון יש שני שערי ברזל גבוהים, הניצבים על כביש הסיור של גדר ההפרדה. לכפר הוא עובר בפשפש קטן שהושאר לו ולבני משפחתו. לדבריו, הוא ידע שמדובר במפגינים ישראלים ואנשים מחו"ל: "הצורה שלהם, הדיבור שלהם, עברית יפה לא כמו ערבים", הוא אומר. האני עמד מרוחק אף יותר מהחיילים, מכיוון שביתו משקיף על המחסום. "לא ראיתי פלסטינים אבל אח"כ הבנתי שהיו רחוק והיהודים לא נתנו להם להתקרב", הוא אומר. איש אגב לא גבה ממנו עדות, כמו שנהוג להתייחס אצלנו לעדות של פלסטינים.
"העניין הוא לא שירו בישראלי, למה ירו בכלל? זאת השאלה", אומר הפלסטיני נאזי שלבי (36) ממסחה שהשתתף בהפגנה וצפה ממרחק במחסום. "לא משנה אם זה פלסטיני או אם זה ישראלי או בינלאומי. כולנו בני אדם, כולנו רוצים לחיות".
חשובים גם דבריו של צלם "ידיעות אחרונות" טל כהן, שעמד ליד החיילים מצדו הישראלי של המחסום. את הדברים הבאים אמר לכתב העיתון ים יהושוע והם פורסמו ביום ראשון השבוע בעיתון: "לאחר שזיהיתי שהמפגינים הם ישראלים ניגשתי לחיילים, הזהרתי אותם שמדובר בישראלים ושלא יירו עליהם. למרות זאת אחד החיילים, שהודעתי לו שמדובר בישראלים, ביקש לירות מספר פעמים, עד שהמ"מ נתן לו את האישור. החיילים לא היו בסכנת חיים כל אותה העת". במהלך השבוע פורסם כי ליורה קוראים נדב, הוא בא מבית מסורתי ולמד בישיבה תיכונית.
כשהרעש התקשורתי במחסום מסחה שכח, יצאתי יחד עם צלם למקום כדי לראות היכן הכל התרחש. הדם נשטף בגשם שירד בסוף השבוע ומלבד פיסות הגדר שנקרעו, לא נותר זכר למה שקרה. בצד הפלסטיני המתין לי נאזי שלבי, ועברתי את הגדר דרך הפשפש של משפחת עמאר. כשחזרתי עמד ג’יפ צבאי במקום, כך שלא יכולתי לבקש שוב מבנו של עמאר לפתוח לי את הפשפש. צעד כזה היה עלול לעלות למשפחתו בעונש כבד. ביקשתי מהחיילים שיפתחו לי ולצלם את השער והצגתי תעודת זהות כחולה. החיילים סירבו בטענה שאין לכך אישור. במשך שעה ארוכה עמדתי מאחורי גדר, ולא יכולתי לשוב לביתי. לשעה אחת אני והצלם חשנו מה שהפלסטינים חשים שעה שעה, יום יום. לבסוף נקרא הג’יפ לנקודה אחרת בגדר ובנו הקטן של האני מיהר להכניס אותנו לצד הישראלי ועזבנו מיד את המקום.
בתום האירוע נפתחו שלוש חקירות. מצ"ח פתחה בחקירה על סיבות הירי של החייל נדב, וביום שני השבוע שלחה חוקרים שאספו תרמילים ומדדו בסרט את המרחק מנקודות שונות במקום. לדברי המפגינים, שעה לאחר שגיל נפצע וההפגנה פוזרה, נראה ג’יפ של משטרת ש"י מגיע למקום ואוסף תרמילים. בנוסף, איש מהמפגינים איתם שוחחתי לא הוזמן לתת עדות על מה שקרה. נראה כי מלבד העובדה שהצבא שוב חוקר את עצמו, הוא מסתמך על עדויות החיילים ומעדיף לחקור רק מתחת לפנס. במקביל מינה אלוף הפיקוד ועדת חקירה בראשות אל"מ יואב הר-אבן. לפי פרסומים, הוועדה לא הכזיבה וממסקנות ראשוניות עולה כי הכוח פעל בהתאם להנחיות. בנוסף, משטרת ש"י פתחה בחקירה בחשד להפרת צו אלוף מצד גיל ומפגינים נוספים וכן בחשד לגרימת נזק.
שלושה דברים חשובים קרו השבוע, כשהצבא ירה על אזרחים בהפגנה בלתי אלימה ופצע קשה את בנו של איש ציבור ממפלגת העבודה. ראשית, נדמה כי לא יכול היה להיות חיבור יותר אפקטיבי, בכדי להעלות על סדר היום את זוועת הגדר. גם אש חיה, גם אזרח יהודי שהפגין נגד, וגם בנו של איש ציבור ממרכז המפה הפוליטית. ללא כל אחד מהתנאים הללו, נדמה ששגרת הכיבוש שוב היתה נדחקת בעיתונים לעמוד 11 למטה. שנית, 2,600 הרוגים פלסטינים בשלוש שנות אינתיפאדה לא גרמו לשינוי התודעתי בציבור כמו השינוי שגרמה פציעתו של יהודי אחד השבוע. לפתע התברר לציבור האדיש מה ממדי ההשתוללות הצבאית בשטחים הכבושים בכל הנוגע לירי כלפי בני אדם. ואחרון, התקשורת, שבחלקה הגדול היא גזענית, נאלצה השבוע לסקר את עוולות כיבוש הפלסטינים מהן היא מתעלמת 3 שנים ויש שיאמרו כי היא מסתירה מידע מהציבור כבר יותר מ-30 שנה. אולי בעבור כל אלה היה שווה למפגינים השבוע לסכן את חייהם.

חוסם עורקים פשוט שלומדים בכל קורס חובשים בסיסי ,היה יכול להוציא את גיל נעמתי מסכנת חיים. לקח לעתיד.
יש גם אנרכיטים מימין.קראו ב"הארץ" 4.1.04 את
מאמרו של צבי בראל המצטט דבריו של פרופסור
שלמה קניאל,מרצה באוניסרסיטת בר-אילו ותושב
התנחלות נוה-צוף:"ספקות מקננות מחלחלים בי
ביחס לרעיון שהמדינה היא דבר קדוש…" – יקצר המצע מלהשתרע בציטוטים נוספים,שחלקם כאילו נלקחו מראיונות סוף השבוע עם חברי ה"אנרכיסטים".נקודות החיבור וההזדהות בין הימין הקיצוני ל"שמאל" האנרכיסטי (קראו את דבריו של הפרופסור והיווכו) – מעידות על הסכנה החמורה הטמונה ב"אנרכיזם"-לשמאל השפוי בישראל.פעולותיהם שלה"אנרכיסטים נגד הגדר",יסודן בכוונות טובות אך אלה,אומר הפתגם, עלולות להוביל את בעליהן אל…
כתבה מקיפה ומאירת עיניים. צ"הל הוא האויב שלנו, צבא הגנה למתנחל. אויב האנושיות.
אני חייב להתחיל ולכתוב שאני שייך למחנה שבאופן כללי מאוד מזדהה עם הדוון השמאלי הפוליטי (יש שיגידו הקיצוני) ואני אף מחותמי מכתב הסירוב ואף סירבתי פעמים רבות לשרת בשטחים (עד היום לא נענשתי על כך ומצאו לי שרות חלופי אך האיום של כלא קיים מבחינתי בכל שרות מילואים).
ע"פ תיאור הכתבה שיש להניח שהוא כן – אינני מצדיק את החייל שירה ובטח שאיני יכול להצדיק את אי הגשת הטיפול הרפואי לפצוע אולם אם נניח שהגדר מהווה מכשול למפגעים (מה לעשות יש גם כאלה) והחייל לא היה יכל לדעת בוודאות שלא מדובר בערבי או אויב אחר סביר מצידו לפגוע במי שמחבל בגדר.
נכון שיש כמה דרכים לפגוע ולא הייתי בוחר בדרך הזו אך מי שמפגין עם ערבים (ולא בגלל שיש לי משהוא נגדם אלא סטטיסטית יש יותר מחבלים ערבים מישראלים) צריך לקחת בחשבון שעלולים לחשוד בו ככזה ולשאת בתוצאות.
לפיכך וזו המסקנה בהחלט יש לחייל ולמפקדיו אחריות לתוצאה הטרגית שקרתה אולם לא ניתן לנקות את מארגני ההפגנה בצורתה מאחריות זו גם כן ויש להפיק מסקנות.
להערכתי המסקנות שיש להסיק – לא לערוך הפגנות אלימות (חיתוך הגדר זוהי אלימות !!!), ובעיקר לא לשתף פעולה עם שכנינו בצורה שעלולה להתפרש כאיום.
עפר. בוא נהיה אנשים הגיוניים וסבירים: כמה מתאבדים נכנסים לישראל באמצעות הפגנה קולנית? כמה מתאבדים באים ברעש גדול מול החיילים ומנסים לעבור לכיוון ישראל? אני מניח שאתה מסכים שהתשובה היא אפס. חיתוך הגדר זו לא אלימות (כלפי בני אדם). אולי זו פגיעה ברכוש, אבל לא אלימות. מנגד, לכלוא כפר מאחורי גדר זו האלימות בהא הידיעה. פירוש הגדר זה גזר דין מוות לאוכלוסייה, שתמות ברעב. אתה חייב להבין זאת. ללא החקלאות המספקת מזון ופרנסה, זה מוות לתושבי השטחים – ואכן אנשים שם מתים מרעב, תת תזונה וממחסור בטיפול רפואי. המפגינים הישראלים הם מצילי חיים, ולא שום דבר אחר.
מסקנותיו של המגיב עופר שפירא-אופייניות לאנשי שמאל שקצה נפשם בכיבוש,נישול ושעבוד – אך סבורים שדרכי פעולה "ישירה",כמו אלה
של ה"אנרכיסטים נגד הגדר" ועלולות להרחיק רבים וטובים,הרוצים למחות ולהפגין נגד החומה ושאר עוולות הכיבוש- אך,לא עם אנרכיסטים למיניהם,יוזמי פרןבןקציות שיש בהן כדי לסכן את חיי המפגינים וביחוד את חייהם של הפלסטינים המפגינים יחד איתם. לעומתזאת,
מסקנתו של שפירא,לפיה אין לשתף את "שכנינו"
(בלשונו) בפעולות מחאה ישראליות-מוטעית לחלוטין.קבוצת הפעולה הישראלית-פלסטינית, שקריאתה התפרסמה לפני חודשים אחדים ב"הגדה השמאלית" ושעליה חתמו עד כה 2000 אנשי ציבור מבני שני העמים:אקדמאיים,חברי מועצות מקומיות,מנהיגי איגודים מקצועיים,אמנים ולוחמי זכויות אדם ואזרח – היא דוגמא לשיתוף ומחאה ישראלית-פלסטינית.קבוצה זו יוזמת עתה את הקמתו של ועד ישראלי-פלסטיני נגד החומה וקריאתה לחתימה על עצומה המונית,הפגנות ועצרות,תתפרסם בימים הקרובים.
תמשיכו להחתים על עצומות. תמשיכו להקים ועדות. תמשיכו לשחק עם עצמכם בגן הילדים של הכיבוש. 36 שנה עברו – ותודה לועדות שלכם ולפגישות שלכם עם הפלסטינים הצלחתם לשנות פה הרבה דברים. עוד ועד אחד ונגמר הכיבוש. כל הכבוד. מקווה שהוועד הנוכחי יצליח קצת יותר. אני מכיר מקום מצוין שמוכר כיבוד לאירועים שכאלה. בורקסים וקריסטל תפוזים. יוצא זול אם מתחייבים לשנה של פעילות. אם תרצה עוד פרטים – רק תבקש.
איזה כיף. ועד ישראלי-פלסטיני הולך לקום. החומה ודאי תיפול.
לשיטתך :
מי שמתסתובב ברחוב עם ישראלים, ולא שיש לי משהו נגדם אלא שמבחינה סטטיסטית יש הרבה יותר חיילי כיבוש ישראלים מפלסטינים, צריך להיות מוכן לזה שיירו בו ויהרגו אותו….
אני עוד לא הבנתי בדיוק המשמעות של "אנרכיסטים" מישהו יכול להסביר?