קשה להאמין – אבל, למפלגת "העבודה" יש מצע מדיני. כמו כובע צילינדר להומלס. המצע הזה הוא כבר בן חודשיים ואני לא ידעתי כלל על קיומו, עד שנשמה טובה אחת שלחה לי אותו. זוהי אותה "העבודה", השוקלת עכשיו אם להאריך את כהונת שמעון פרס כיו"ר המפלגה לשנה או שנתיים. שמעון פרס, הוא זה ששירת כשר-החוץ של שרון, וזה המשתוקק עכשיו לחזור לממשלתו.
מה יש למפלגה הזאת להציע? רק דברים טובים. הנה, כבר בתחילת המצע: "ההתנחלות והשליטה על העם פלסטינאי, מביאים לפגיעה בביטחון המדינה ובאזרחיה. המאזן הדימוגרפי, בין הים לירדן מסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית. לכן, ההיפרדות המדינית והדמוגרפית בין שתי הישויות הלאומיות – היא יסוד מוסד בכל הסדר."
מה אין בסעיף זה? אין אפילו מילה אחת על מוסר וצדק. שני אלה אינם "הולכים בשוק" ושומר נפשו ירחק מהם. אין אף מילה על העוול של הכיבוש. כל פרסומאי טוב יאשר שצריכים לדבר רק על זה שהמצב "רע ליהודים". הנשים הפלסטיניות עושות יותר מדי ילדים. אז מה התרופה? היפרדות. "אנחנו פה והם שם". לא חיים ביחד בשתי מדינות ידידותיות. לא התפייסות. בוודאי לא גבול פתוח, אפילו לא כחזון לעתיד. רק היפרדות. הוגה-הדעות האמיתי של המפלגה הזו, היה ונשאר אהוד ברק.
"השלום בין ישראל למדינה הפלסטינית – ייכון רק במשא-ומתן מדיני. עם זאת, כל עוד נמשכים מעשי הטרור נגד ישראל, תנקוט ישראל ללא הרף וללא תנאי את כל האמצעים…." – כך נאמר במצע "העבודה". זוהי כל תורת-שרון על רגל אחת. אם כל חטאת, אינה הכיבוש, אלא ההתנגדות לכיבוש. כל זמן שיש התנגדות לכיבוש, הקרויה "טרור", צריכים להגביר את הדיכוי. כל זמן שיש טרור, אין טעם לנהל משא-ומתן. חשוב
לשים לב לשתי המלים: "עם זאת". אלה הן מלים שימושיות. אנחנו (החליטה "העבודה") רוצים בשלום ו"עם זאת", עושים את ההיפך.
האם יש במצע "עקרונות הסדר השלום"? ישנם: הראשון הוא "הפסקת מעשי הלוחמה והטרור לסוגיהם". לא הפסקת הכיבוש, חלילה. זה יכול לחכות. קודם כל צריכים להפסיק את הטרור. שרון במיטבו. השני: "הגבול הבטוח והמוכר בין ישראל והמדינה הפלסטינית ייקבע על בסיס גבולות ה-4 ביוני 1967 …" יופי. אבל מיד בא המשך: "ויכלול שינויים המתחייבים מצרכי הביטחון ומצירוף גושי התיישבות יהודית לריבונות ישראל, לפי העיקרון של חילופי שטחים בין שתי המדינות." ובכן, לא ממש הקו הירוק. יש "צרכי ביטחון", שייקבעו כמובן על-ידי ממשלת ישראל. איזה? הרחבת המותניים הצרים של המדינה? סיפוח בקעת-הירדן? שטחים אחרים? ואשר ל"גושי ההתיישבות היהודית" – זוהי, הלגיטימציה של ההתנחלויות, החל מהתנחלות קדומים בלב השומרון (שהוקמה בברכתו של שמעון פרס ) וכלה בקריית-ארבע (שהוקמה על-ידי יגאל אלון).
"ירושלים רבתי תהיה בירת ישראל". חד וחלק. "ירושלים רבתי" היא מושג מוכר. היא כוללת את כל ירושלים המזרחית. הלוליינות המילולית של פרסומאי "העבודה" מתגברת על זה בקלות: "ההסדר בירושלים המזרחית יושתת על העיקרון: ‘אשר ליהודים – ליהודים, ואשר לערבים – לערבים". מקרא: השכונות הערביות בירושלים המזרחית תהיינה גם בירת ישראל וגם "לערבים". ברור? ברור! "לא תהיה שיבה של פליטים פלסטינים לשטחי מדינת ישראל." זוהי הקביעה הכי חד-משמעית בכל המסמך וגם ההתייחסות היחידה לארבעה מיליון פלסטינים. הם לא נחשבים. להם לא צריך להציע כלום. שום פתרון, אפילו לא התנצלות או הכרה מילולית. נעשה שלום עם חצי העם הפלסטיני, ושהאחרים ילכו לעזאזל. לעומת זאת תובע המצע, ממנהיגי העם הפלסטיני להכריז, כמובן, שזהו "סוף הסכסוך". אהוד ברק לא יכול היה לנסח את זה יותר טוב.
"סידורי ביטחון מיוחדים יבטיחו את האינטרסים הביטחוניים של מדינת-ישראל". כמובן. לפלסטינים הרי אין אינטרסים ביטחוניים. ואם יש, למי איכפת. והעיקר: "הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי." כלומר, הפלסטינים יאשרו שמדינת-ישראל שייכת ליהודי ברוקלין ולפלשמורה באתיופיה, אך ישראל לא תאשר שמדינת-פלסטין שייכת לפליטים בסברה ובשתילה.
עד כאן "עקרונות הסדר השלום". ומה על "הצעדים החד-צדדיים" של שרון? אל דאגה, הם תופסים מקום של כבוד גם במצע המדיני של מפלגת העבודה. "באין הסדר מדיני, תנקוט ישראל באופן חד-צדדי צעדי ביניים שישרתו את מטרותיה המדיניות, הביטחוניות והכלכליות", ובראש וראשונה: "היפרדות חד-צדדית". ברצועת עזה: "גדר הביטחון תשופר ותשוכלל". ישראל תשאיר בידיה את "השליטה האווירית והימית". כלומר, עזה תישאר בית-סוהר גדול. אך גם זה לא מספיק: "רצועת הביטחון בין רצועת-עזה ומצריים תעובה ותחוזק". כלומר: להרוס עוד שכונות ברפיח, כדי לנתק את רצועת-עזה מכל מגע עם העולם.
יש גם גרסה חלופית: "לאחר הפסקת הטרור בעזה וממנה" יקרו כל מיני דברים טובים: לא פינוי ההתנחלויות, הוא שיביא להפסקת ה"פיגועים", אלא להפך: קודם כל הפסקת הפיגועים, ואחר כך פינוי ההתנחלויות. אשרי הפלסטיני שיאמין. מה נשאר? הגדר, כמובן, זו שהומצאה מלכתחילה על-ידי ראשי מפלגת-העבודה, ושהפכה בידי אריאל שרון למפלצת טורפת. מה יש למפלגת-העבודה להגיד על זה עכשיו? "תיבנה ללא דיחוי גדר-ביטחון רציפה לאורך הקו הירוק. גדר-הביטחון תכלול בתוכה ישובים ישראליים הנמצאים בסמיכות מיידית לקו הירוק."
ישובים ישראליים? הרי מדובר בהתנחלויות על אדמה פלסטינית. ומה זה "סמיכות מיידית"? קילומטר? עשרה קילומטרים? אלפי-מנשה? אלקנה? גוש-עציון? אפרתה? מעלה-אדומים? אריאל? קדומים? ובמה זה שונה מהנחש המתפתל של שרון? לא נורא, מנחם אותנו מצע "העבודה" בו אנו קוראים, שבינתיים ייעשו "צעדים משמעותיים להקל על חיי התושבים". כמו בכל נאום של שרון.
נשארת רק שאלה אחת: מי יתפתה לתמוך במצע כזה? בוודאי לא אנשי מחנה-השלום. גם לא בוחרי ה"מרכז", הקיים רק בדמיון. מי שמחפש גימיקים מילוליים להסוואת המשך הכיבוש, ימצא אותם בשפע אצל שרון. בשביל זה לא צריך את פרס. למה לקחת חיקוי כשישנו המקור? זה לא מצע מדיני. זה מצע לשכב עליו, במיטתה הנוחה של ממשלת-שרון.
הפעם אני שמח להסכים עם אורי אבנרי – מי שרוצה שמאל שיצביע מר"צ ושמאלה, מי שרוצה ימין, ליכוד וימינה – אבל באמת שאין טעם להצביע למפלגת העבודה שהיא לא פה ולא שם!!!
לאורי אבנרי-
האם אתה מוכן להסביר איך אתה ממשיך לתמוך במסמך ז’נווה מצד אחד, ולגדף את מפלגת העבודה מצד שני?
שהרי יוזמי מסמך ז’נווה הם (בין היתר) אנשי מפלגת העבודה. לא??
למגיב מעלי.
אני לא מדבר בשמו של אורי אבנרי,
אבל מה הקושי להתייחס למסמך ז’נווה לגופו,
ולגופת מפלגת העבודה בנפרד?
הרי המצע שאליו מתייחס אבנרי במאמר שולל למעשה את ז’נווה, כפי שעושה בע"פ מרבית הנציגות של מפלגה זו.
המגיב "חף" כשמו כן הוא: מעטים מחברי הנהגת מפלגת ה"עבודה" השתתפו אמנם ביוזמת "הבנות ג’נבה" – ראשי המפלגה:שמעון פרס,אפרים סנה,
מתן וילנאי ורוב הח"כים ודובריה של "העבוגה"-יצאו בשצף-קצף נגד היוזמה.מצע המפלגה,שהוחלט לפני כחודשיים ולא פורסם כמעט-הוא האנטי-תזה של מסמך ג’נבה ואורי אבנרי מסביר זאת בהרחבה.
אנא התייחסו לטקסט ולא לכותב באופן אישי – מתוך הוראות לכתיבת תגובה.
אתה חלק מעורכי האתר הזה. יושב אדם וכותב תגובה – ומבקש הסברים. ייתכן כי לא הבין דבר מה. ייתכן שמבקש לנהל דיאלוג עם כותב המאמר. איזו מערכת היא זו היוצאת נגד כותבי התגובות בצורה בה היא מבקשת להימנע. מה צריך להיות הביטוי הזה: "המגיב חף כשמו כן הוא"?
למה להכניס דברים אישיים. כשכתבו עליך דברים אישיים – כמעט והתפלצת. דרשת שאנשים מסוימים לא יכתבו באתר. אבל אתה כחבר מערכת מרשה לעצמך. ומי שיחזיר לך באותה מטבע – יצונזר?
בושה.
המגיב בחר לעצמו את "חף" כדי להמחיש את חפותו(ממה?)ומשחק המילים על שמו הבדוי הוא לגיטימי בתשובה למי שאינו מזדהה בשמו האמיתי.
ה"עליאום" עלי הוא "מבצע" משולב של סהרורים הרוצים להשתלט על "הגדה השמאלית" ולהפכה לכיכר השוק של ה"שמאל" המטורף.
אלכס מסיס
מצנע הוביל את מ פלגת העבודה ולא עזב אותה עד היום. גם אברום בורג חבר מפלגה.
אם הם נשארים במפלגה אזי אני מבין שהם מקבלים את קוי היסוד שלה שמנוסחים במצע. כמובן שלכל חבר מפלגה יש דיעה שונה במקצת אבל כאן מדובר בנושא העיקרי על סדר היום, ולא בנושא שולי.
אני בסך הכל מבקש להצביע על דו הפרצופיות הזו, של אנשים שאחריות הביצוע לא רובצת עליהם כרגע.
חנוך פרנקוביץ.
למר חנוך פרנקוביץ
יש במפלגת העבודה אגף שפוי, שהוא במיעוט. הנהגת העבודה הקיאה את יוסי ביילין וזרקה את מיצנע לשוליים. קרא שוב את הניתוח של אורי אבנרי: המצע של העבודה הוא מעין קורקטיבה קוסמטית של נאומי שרון. היא נשארה בקונסנזוס של המרכז הלאומני, שעיקרו, אסור להציע לפלסטינים הצעה קבילה, שמא חס ושלום הם יקבלו אותה. זו הסיבה למאמציו המוצלחים של אהוד ברק להרוג את הסכמי אוסלו. ברק וכל ראשי העבודה, מלבד בורג ומיצנע, התנגדו לג’נבה מאותן סיבות.
מפלגת העבודה כבר שנים מזדחלת אחרי השמאל המובהק והרציונאלי של מר"צ למשל..
רוב הפלסטינים והישראלים בסוף יכירו בכך שחייבת להיות מדינה פלסטינית לצד ישראל על בסיס קווי 67,על כל המשתמע מכך,רק חבל שעד אז ימותו עוד אלפיי בני אדם.
ועל כך נאמר-יפה שעה אחת קודם!!
תודה רבה!
שכנעתם אותי לתמוך במפלגת העבודה.