מסתבר שלתורת שחרור החיות יש תומכים בישראל בכלל ובשמאל בפרט. פעילות תנועת אנונימוס מתרכזת כולה בנושא זה. המושג "מאבק אחד" בקבוצה האנרכיסטית הישראלית, הנושאת את השם הזה, מבטא את דעתה שמאבקם של בני אנוש ובנות אנוש לחופש ולשוויון והמאבק על זכויות החיות הם מאבק אחד. הסטודנט הקומוניסטי א.ו. פירסם לאחרונה בעיתון של הנוער הקומוניסטי מאמר המאמץ ללא הסתייגות את רעיון "ההגנה על זכויות בעלי חיים כחלק אינטגרלי של המאבק של השמאל". הנושא הזה אף עורר דיון בארגון תעאיוש, כשהתעוררה התנגדות רצינית להצעה לקיים פעולת סולידריות עם איכרים פלסטינים, כדי לשקם את הלולים שלהם, שנהרסו על ידי צה"ל.

בעולם הגדול עושה התנועה לשחרור בעלי חיים חייל מבחינה מספרית ומבחינת היוקרה המיוחסת לטענותיה. יש יסוד לסברה שבתחום הפילוסופיה של המוסר בעולם האקדמי אסכולה זו היא הגמונית. מייסדה המודרני הוא פרופ’ פיטר סינגר, המכהן בקתדרה חשובה באוניברסיטת פרינסטון היוקרתית שבארה"ב.

הטענה המרכזית היא שיש אנלוגיה בין שחרור של שחורים, נשים ועוד קבוצות אנושיות ובין הצורך בשחרור החיות.

בספרו "שחרור החיות", שפורסם בשנת 1975, מבסס סינגר את היסוד החשוב ביותר של התורה כולה על האנלוגיה בין תנועות השחרור של התקופה המודרנית בארה"ב, כגון התנועה לשחרור השחורים והתנועה לשחרור האשה, ובין מצב החיות: "תנועת שחרור מחייבת את הרחבתם של האופקים המוסריים שלנו. מעשים שנראו פעם כטבעיים ובלתי נמנעים נראים כיום כתוצאה של דעות קדומות שאין להן הצדקה… אני טוען שלא יכולה להיות שום סיבה – מלבד הרצון האנוכי לשמר את זכויות היתר של קבוצה נצלנית – לסירוב להחיל את העיקרון הבסיסי של שוויון גם על מינים אחרים" (עמ’ XI).

משום כך הדעה השוללת מהחיות את השוויון או הזכות להתחשבות שווה לזו של בני אנוש תיקרא אצל התומכים בשחרור החיות סוגנות (speciesism). סינגר מנמק את הגישה תוך זיקה הדוקה לאסכולה האוטיליטריאנזם (Utilitarianism) של ג’רמי בנתם, פילוסוף אנגלי בן המאה ה-19. נחזור בהמשך הדיון לשורשים הרעיוניים של תורת בנתם ויישומה בקידום הרעיון של שחרור החיות.

עמדותיו של סינגר מחייבות התייחסות לנושא מרכזי נוסף בתורה של שחרור החיות: היות שלחיות יש היכולת לסבול וליהנות והיות שהאינטרס שלהן הוא לא לסבול, הן זכאיות להתחשבות באינטרס הזה, ומכאן שיש להן זכויות. אך בשלב זה של הדיון עלינו לשאול את עצמנו, מהם בעצם ההבדלים בין בני אדם לבין חיות. ההבדלים האלה, יסתבר, הם חשובים ביותר.

בכל זאת, במה מותר האדם מן הבהמה?

מרקס נדרש לנושא תוך בדיקת האופי המיוחד של העבודה האנושית. עבודה זו, לפי מרקס, שונה מעבודתן של חיות מסוימות שגם הן עובדות ויוצרות. בשלב הראשון נועדה העבודה אצל האדם רק לשם "סיפוק צורך, הצורך להישאר בחיים". אך עם הזמן חל שינוי איכותי, והעבודה קיבלה אופי שונה בתכלית.

"אולם החיים היוצרים הם חיי אדם כבן-מינו. הם החיים היוצרים חיים. באופניה של פעילות החיים טמון אופיו של המין האנושי בכללו, והפעילות המודעת החופשית היא אופיו של האדם בתורת יצור בן-מינו. החיים עצמם מופיעים אך כאמצעי מחיה". (מרקס, "כתבי יד כלכליים-פילוסופיים, כתבי שחרות", תרגום, מבוא והערות: שלמה אבינרי, ע’ 124, ספריית פועלים, 1965).

על כן, פעילות מודעת חופשית היא תופעה בלעדית לאדם, והיא שיוצרת את העולם החומרי והרוחני שבו אנו חיים. ההבדל הזה בין האדם מצד אחד ובעלי החיים מצד שני רק הלך והעמיק. כמובן, יש אין-ספור תוצאות להתפתחות יחסי הגומלין בין האדם בעל התודעה החופשית ובין הטבע. העיקרית שבהן היא הפיכת הייצור למפעל חברתי קולקטיבי. מכאן, שכל ניתוח של האדם שאינו ניתוח של אדם בחברה מסוימת אינו יכול לקלוע למטרה.

המין הזה (species) שנקרא אדם מחונן, בתוקף יכולתו התודעתית, בכישורים אדירים בפועל ובכוח. הכישורים הפוטנציאליים הם בעיקר תודעתיים, והם משותפים לכלל בני המין הזה – ההומו סאפיינס. מניעת כאב וסיפוק הנאה – המטרות הנעלות ביותר של התנועה לשחרור בעלי החיים – אינם משנים דבר לגבי התנהגותם או התפתחותם של בעלי החיים. רמת ההתפתחות אצל הפרט ובתת-הקבוצה הביולוגית היא קבועה ובלתי משתנה. חיות אינן נושא לשחרור, כיוון שהתפתחותן אינה נחסמת על ידי שעבוד או דיכוי.

התנועות לשחרור השחורים והנשים, ולמעשה, של כלל האנושות, עוסקות במימוש הפוטנציאל החומרי והרוחני של האדם. השחרור אינו נועד רק למניעת פגיעה זו או אחרת באדם, אלא למימוש מהותו. שחרור – אם יש לו משמעות כלשהי – פירושו הסרת הכבלים שמונעים התפתחות חופשית. אצל חיות אין התפתחות, בוודאי לא התפתחות חופשית.

המשמעות המעשית של הדרישה לשוויון בין האדם לבין בעלי החיים

חסידי שחרור החיות אינם מעסיקים את עצמם בסוגיה של שינוי יסודות החברה. הם אמנם מתריעים על העוולות שנגרמות לחיות ודורשים שמאבקם לביטול הסבל הזה יתפוס את המקום הראוי לו בסדר היום הציבורי. הטיעון שלהם הוא מוסרי, והמטרות נראות נעלות לכאורה. אך מה הקשר בין המאבק לשחרור החיות ובין מערכות חברתיות אחרות? שחרור החיות ניצב לבדו כציווי מוסרי, והוא מתבסס על תורת המוסר. אך תורות המוסר למיניהן אינן מדריך לשינוי חברתי, ויש להן נטייה חזקה מאוד לקבוע קביעות מוסריות, המשתלבות יפה במשטר החברתי הקיים. בקיצור, תורות המוסר עוסקות בצדק תוך כדי התעלמות מהשאלה המוסרית הקובעת: מהי חברה צודקת ואיך מגיעים אליה.

לא, איננו טוענים שזה עניין פשוט לנתח חברה ולקבוע את צירי התפתחותה. אך כל מי שנוקט עמדות פוליטיות וקובע סדר עדיפויות, בוחר בעמדה לגבי סוגיה זו של היחס למשטר, בין במודע ובין שלא במודע. המרקסיזם אינו מייחס חשיבות שווה לכל בני האדם. הוא רואה אותם בזיקה להשתייכותם המעמדית והחברתית ובכל הנוגע לתפקודם החברתי. אין בכך התנכרות לאידיאל של שוויון מלא, אלא הבנה שלקבוצות חברתיות שונות יש פוטנציאל פוליטי-מהפכני ברמה שונה. מכאן החשיבות המרכזית של מעמד הפועלים, אפילו כשהוא אינו מהווה רוב בחברה, של העמים המדוכאים במאבקם נגד האימפריאליזם וכו’. המרקסיזם הוא עדיין – למרות מגבלותיו שלו והשמצות של יריביו – הכלי המוצלח ביותר לניתוח ולשינוי חברתי.

דברי ההוקרה של מייסד תורת שחרור החיות, פטר סינגר, לג’רמי בנטם, מייסד אסכולה האוטיליטריאניזם, אינם מקריים כלל וכלל. קיימת זיקה הדוקה בין שתי התפיסות. התפיסה של אסכולת האוטיליטריאניזם מבוססת על ההנחה שאפשר וצריך לחשב בדיוק מתימטי את סך התועלת ואת סך הנזק הנגרמים לכלל היצורים החיים (אנשים וחיות) כתוצאה מפעולה זו או אחרת. חישוב כזה יוצר מצפן מוסרי, שמאפשר לבחור בין חלופות של מדיניות, שנועדות להגדיל באופן מרבי את ההנאות ולמזער את הכאב. תורה זו רואה, כמובן, את החברה כאוסף של יחידים בודדים הזהים בזכויות ובחובות מוסריות.

בנתם ביקש להקטין את הנזקים העצומים שגרם הקפיטליזם הפרוע, ותבע התחשבות שווה בכולם. הגישה הליברלית הזו מתעלמת באופן עקבי משאלת המשטר, החלוקה המעמדית והמאבק המעמדי. היא אינה מתייחסת למשברים חברתיים ולמהפכות חברתיות, והיא מבקשת לחלק את הסבל ואת הכאב בקפיטליזם בצורה יותר יעילה. תורה זו, שהיתה ליברלית בשעתה, הפכה להיות שמרנית. הדינמיקה החברתית על סיכוייה ועל סכנותיה היא שקובעת את המאזן ההיסטורי של "כאב והנאה", והדרך להשיג את מרב האושר למרב הציבור קשורה בסופו של דבר בשאלת המעבר למשטר סוציאליסטי, משטר צודק.

בסיכומו של דבר, העולם אינו מורכב מיחידים שווים במעמדם, ושאלת הזכויות אינה שאלה מופשטת של מוסר. הגדרת המוסר, כלומר מושגי הצדק והעוול, משקפת מציאות חברתית נתונה, ועל כן בפילוסופיה של המוסר מוכרות, למשל, הזכות לקניין, הזכות לחופש, הזכות לביטחון אישי וכו’. אבל הזכות המופשטת לקניין אינה מבטיחה דבר באשר להגשמתה. הגשמת הזכות לקניין פירושה קניין למעטים וחוסר קניין לרוב.

יש להודות שגילוי חוקי הדינמיקה בחברה הוא עניין מורכב יותר משחשבו טרוצקי ושאר המרקסיסטים. מצד שני, התורה שקבעה שניתן לתקן את הקפיטליזם באמצעות מדידת תוצאותיו הקשות והטפת מוסר התיישנה לחלוטין.

תרגיל בזכויות מוסריות

אין זה פשוט כלל וכלל לקבוע למי יש זכויות מוסריות ולמי אין זכויות כאלה.

יש יסוד לדעה הצינית, שהוכחת קיומן של זכויות כאלה אצל ישות זו או אחרת היא תוצאה של דעה מוקדמת בסוגיה הנדונה ולא שיטה אובייקטיבית לפתרון שאלות של צדק ועוול. והנה דוגמה: הלוחמים נגד ההפלות טוענים שלעובר יש זכויות. במקרה זה מדובר בזכות להתפתח וליהנות מהחיים, וזו עשויה להיחשב כזכות ראשונית ביותר. מצד שני, התנועה הפמיניסטית ועימה ציבור אדיר של תומכים בעמדותיה טוענים שלאשה יש זכות על גופה, וזכות זו כוללת את הזכות להפלה. ובכן, איזו זכות מוסרית עדיפה? איך קובעים את העדיפות הזאת? התשובה היא שקובעים את העדיפות על סמך המשמעות הפוליטית והחברתית של הדרישה. האם זו דרישה מתקדמת המקדמת את כלל החברה? האם המאבק נגד הדיכוי מגביר את התודעה על האופי הנצלני של החברה הקיימת? וכו’. על פי מבחנים אלה, הדרישה של האשה לזכות על גופה היא מתקדמת והדרישה לאסור הפלות היא דרישה ריאקציונרית. מסתבר ששאלות "מוסר" והכרעות לגבי זכויות מוסריות אינן פשוטות. העמדה שלנו לגבי הדרישה לזכויות מוסריות היא שאלה פוליטית וחברתית, ולשאלות כאלה יש גם ממד מעמדי שהוא כמעט תמיד רלבנטי.

בין חמלה ובין שחרור

לא אנו מעניקים את הזכות לשחרור לשחורים או לנשים. אנו לומדים להכיר בזכויות אלה, כאשר מתברר שהגורמים החוסמים את הגשמת הדרך לשחרור הם אותם הגורמים המבצרים את הניצול כשיטה שלטת, וחוסמים את הדרך לתמורה חברתית יסודית. אך חשוב מכל: השחורים והנשים ושאר חלקי האנושות המנוצלים והמדוכאים הם נושאים, כלומר, סוכני שינוי, שאנו כציבור נאור רוצים בו. המדוכאים למיניהם הם נושאי שחרור, כלומר, השתחררותם היא חלק מהגשמת הפוטנציאל שלהם כציבור וכיחידים. מטרתו של המאבק על משטר חברתי צודק היא בדיוק זאת: לאפשר להמוני המדוכאים והמנוכרים להגשים את הפוטנציאל האדיר שלהם, פוטנציאל הגלום בהם על יסוד של תודעה חופשית, היכולת לבחור בין אלטרנטיבות, כלומר, על יסוד התודעה האנושית.

החיות, וזה עיקרו של הדבר, הן מושאים של התנהגותם של בני האדם לטוב ולרע. ככל שהאנושות מתקדמת בדרך להגשמת הפוטנציאל הפיזי והרוחני הגלום בה, עולה ומתפתחת הרגישות לטבע ולסביבה וכל החי בה. אדם הנאבק על פרוסת לחם ומחסה רעוע אינו יכול לראות בטבע אלא אמצעי לסיפוק צרכיו. אדם שסיפק את צרכיו הבסיסיים ביותר יכול לחשב את התוצאות של פעילות הגומלין בינו ובין הטבע כך שייטב לשני הצדדים – האדם והעולם הסובב אותו. האדם הנאור לומד להעריך את הטבע ולהחשיב את הסביבה, והוא מפתח, בהתאם לתודעתו המתקדמת, רגישות לחי ולצומח. אהבת הטבע וחמלה לבעלי חיים הן תכונות חיוביות, העשויות להפוך יותר ויותר לנחלת הכלל.

התודעה האנושית המתפתחת תתבטא, ללא ספק, בנטייה גוברת להתחשב בכל דבר חי , אך ראיית הטבע לא רק כאמצעי לרווח פרטי, בלא התחשבות בנזק חברתי, מחייבת את שינוי פני המשטר. משטר ללא ניצול יחולל עליית דרגה בהתחשבות בצורכי הטבע והאדם. התחשבות זו היא הגורם המרכזי העשוי להיטיב עם בעלי החיים. הטבה זו לא תבוא כתוצאה מצווים מוסריים הקובעים שלבעלי חיים זכויות "להשתחרר" וכי חייבים לנהוג בהם כך ואסור לנהוג בהם כך. האנושות החופשית מניצול וממצוקה, המורכבת מבני אדם הרוחשים כבוד לסביבתם החומרית על כל מרכיביה, תעמיק את רגשי החמלה של בני האדם ובנות האדם. שחרור החיות הוא מקסם שווא. חמלה והתחשבות בכל דבר חי שבטבע ראויים לשבח ולעידוד, ותכונות אלה יאפיינו חברה חופשית, שבה ההתפתחות החופשית של כל פרט הוא תנאי להתפתחות של החברה כולה.

Share on Facebook