אסקימואי שהגיע העירה ראה בפעם הראשונה זכוכית, שהזכירה לו קרח שגם הוא שקוף, כמוה. את הקרח אפשר ללעוס והאסקימואי שם את זכוכית בפיו והתחיל ללעוס. זהו תרגיל פשוט בתורת ההיגיון, שבא להזהיר אותנו מפני שימוש פשטני באנאלוגיות. האנאלוגיה היא מכשיר שימושי במקרים רבים, אך תמיד כדאי לבחון עד כמה דומה המשל לנמשל. אסור להשתמש בה באופן עיוור, שמא תביא למסקנות מופרכות.
כדאי לנו לזכור זאת כאשר אנחנו משתמשים, לדוגמה, במושג "אפרטהייד" לגבי הסכסוך שלנו, מתוך תקווה שהעולם יפעיל לחץ מכריע על ממשלת-ישראל כפי שהפעיל, בשעתו, על הממשלה הגזענית של דרום-אפריקה. "אפרטהייד" פירושו "נפרדות" באפריקנס, שפת הלבנים יוצאי-הולנד בדרום-אפריקה. מדיניות האפרטהייד נועדה, להלכה, "להפריד" בין לבנים ללא-לבנים, ולמעשה לשלול מהשחורים את כל זכויותיהם.
כחלק מן המדיניות הזאת הקים השלטון הגזעני הלבן מובלעות לשחורים, שבהם ניתנה להם אוטונומיה מדומה. כל מובלעת כזאת נקראה רשמית "מולדת בנטו", על שם הבנטוס, אחד העמים השחורים בדרום אפריקה. בעולם הדביקו לה, בלעג, את התואר "בנטוסטן".
קל מאוד למצוא הקבלה בין הבנטוסטנים לבין המובלעות שאריאל שרון מתכנן לכלוא בהן את הפלסטינים, במסגרת "הצעדים החד-צדדיים" שלו. התוואי של גדר-ההפרדה, ההולכת וקמה בגדה המערבית, יוצר כתריסר "בנטוסטנים" גדולים וקטנים. לכן אפשר בהחלט לקרוא לה "חומת-אפארטהייד", מה גם שהמלה "הפרדה" היא כמעט תרגום מדויק של המושג האפריקאי. גם המציאות בשטחים הפלסטיניים הכבושים דומה במידה רבה למציאות של אפארטהייד. יש כבישים (טובים) השמורים למתנחלים ולצה"ל, ויש כבישים (גרועים) בשביל הפלסטינים. המחסומים והחסמים הבלתי-ספורים, העוצרים את הפלסטינים בעוד שהישראלים עוברים על פניהם ביעף, מתאימים היטב למציאות זו.
אבל, אסור להביא את ההשוואה עד אבסורד ולהסיק ממנה מסקנות מופרכות, כי נקודות-השוני בין שני הסכסוכים אינן נופלות מנקודות-הדמיון – קודם כל: יחסי-הכוחות. הלבנים בדרום-אפריקה היוו בקושי 10% מאוכלוסיית המדינה. השחורים היוו 77%, והשאר היו בני-תערובת ו"צבעונים", הודים ואחרים. (מהטמה גנדי, כזכור, התחיל את הקריירה שלו כעורך-דין צעיר בדרום-אפריקה, ושם לחם את מלחמותיו הראשונות למען זכויות ההודים והשחורים).
בשטח ישראל-פלסטין, בין הים והירדן, מהווים היהודים-הישראלים רוב של כ-60%. בישראל עצמה מהווים היהודים יותר מ-80%. גם אם מצב זה ישתנה בעתיד, בגלל הפער בריבוי הטבעי, לא ייווצר יחס מספרי הדומה לדרום-אפריקה.
גם בשיא המשטר הגזעני, היה המשק הדרום-אפריקאי מבוסס כולו על עבודת השחורים, ולא יכול היה להתקיים בלעדיהם. לא כן המצב בארץ. אמנם היה נוח למשק הישראלי אחרי 1967 להשתמש בעבודה הזולה של הפלסטינים, אך כאשר שמה האינתיפאדה קץ למצב זה, יובאו לארץ עובדים זרים זולים עוד יותר.
חשוב עוד יותר ההבדל בתפיסת הצדדים לסכסוך. לא הלבנים ולא השחורים כפרו מעולם באחדות המדינה הדרום-אפריקאית. המאבק היה על השלטון במדינה, לא על שלמותה. היו שהציעו ללבנים להתרכז בדרום המדינה ולהקים שם מדינה לבנה נפרדת, אך הצעה זו נדחתה על-ידי הלבנים מכל וכל. היו להם אדמות ומפעלים בכל רחבי המדינה, ולא היה להם שום חשק לוותר עליהם. (הצעות אלה הושמעו לא-פעם דווקא על-ידי ישראלים, שהציעו להחיל את הניסיון שלנו על ארץ שבה המציאות שונה לגמרי. דויד בן-גוריון הציע בשעתו לשארל דה-גול להחיל ניסיון זה גם על אלג’יריה ולהקים בחלק ממנה מדינה נפרדת למתנחלים הצרפתיים. גם דה-גול דחה את ההצעה מכל וכל).
גם הלבנים וגם השחורים הגדירו את עצמם כדרום-אפריקאים. גם בשיא המאבק האכזרי, היתה המטרה המוצהרת של המורדים השחורים להקים חברה דרום-אפריקאית רב-גזעית. ואכן, פתרון זה הוא שהתקבל על-ידי הרוב הגדול של בני שני הגזעים, ועד עכשיו, לפחות, הוא מחזיק מעמד.
המציאות הישראלית-פלסטינית שונה לחלוטין. שום בר-דעת לא יכחיש שיש כאן שתי אומות שונות, בעלות תודעות לאומיות שונות וסותרות. ניסיון מלאכותי ליישם בארץ את הפתרון הדרום-אפריקאי לא יצלח, כשם שלא היה מצליח ניסיון ליישם בדרום-אפריקה את הפתרון הישראלי-פלסטיני.
הבדל חשוב אחר נעוץ ביחס העולם לשני הסכסוכים. המשטר הגזעני הדרום-אפריקאי לא זכה מעולם באהדת העולם. ראשי "המפלגה הלאומית האפריקנרית", שהגיעו לשלטון בבחירות 1948 וטבעו אז את הסיסמה "אפארטהייד", שיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת-העולם השנייה. אחדים מהם אף ישבו בשל כך בכלא. לעומת זאת, ישראל הציגה את עצמה מלכתחילה כ"מדינת קורבנות השואה", וזכתה באהדה גורפת בעולם. למרות שממשלות-ישראל הצליחו לבזבז חלק גדול מאהדה זו, גם היום נמנעים רבים וטובים בעולם מלמתוח ביקורת על מעשי ישראל, שמא ייראו כאנטישמים. וכמובן, מעולם לא היו שישה מליון אזרחים אמריקאיים ממוצא אפריקנרי.
אמנם, היחס לישראל משתנה בהדרגה לרעה. לא נשאר דבר מתדמית "המדינה הקטנה והאמיצה המוקפת אויבים", וגם לא מ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". אנחנו מצטיירים יותר ויותר כעם כובש ואכזר, מדינה בריונית הרומסת את החוק הבינלאומי וכללי המוסר. גדר-ההפרדה, המחסומים ושאר אמצעי הכיבוש טוחנים את האהדה לישראל עד דק, והופעתנו בבית-המשפט הבינלאומי תנחיל לנו מכה גדולה נוספת.
כל זה עדיין רחוק מאוד מהיחס העולמי לדרום-אפריקה. מי שמקווה שלחצה של דעת-הקהל העולמית יפיל את המשטר בישראל כפי שהפיל את המשטר הגזעני בדרום-אפריקה משלה את עצמו. הציבור העולמי יכול וחייב למלא תפקיד חשוב במאבק לחיסול הכיבוש ולכינון שלום במבוסס על "שתי מדינות לשני עמים". ישראל אינה יכולה להתעלם, בטווח הארוך, מדעת האנושות. כמו שאמר תומס ג’פרסון: "שום מדינה אינה יכולה לכלכל את מעשיה מבלי לכבד את דעת העולם". אך המאבק העיקרי הוא בתוך הציבור הישראלי פנימה, והעול העיקרי מוטל על שכמם של שוחר-השלום, רודפי-הצדק ואנשי-המוסר בחברה הישראלית. איש לא יוכל לשחררם מחובה זו.
גנדי נאבק על זכויות ההודים בדרום-אפריקה, לא "זכויות ההודים והשחורים" כפי שכתוב.
נלסון מנדלה, אמנם לא גנדי אולם דבר אחד בטוח: הוא לא הוביל את בני עמו למרות ייאושם הרב בקריאות ג’יהאד כאלה שגרמו לרבים מקרב הפלסטינים לצאת לפעולות התאבדות מזוויעות. נכון השחורים שחטו בגרזנים זה את זה וגם לבנים אולם לעולם לא היניעה אותם שינאתם לטבוח ילדים קטנים במיטותיהם ואת אמם ליד. אכן הכיבוש רע הוא וגרם להשחתה קשה של החברה בישראל והוא נגע שצריך להסירו,. אך דעת הקהל תמיד מעלה את מראה ההורים הבוכים על ילדתם שנרצחה באוטובוס יחד עם עוד 17 מחבריה וכל כיבוש בעולם אינו מניח לדעת לחשוב כי זה בגלל הכיבוש אלא בשל יצר חייתי שטני הטבוע מבצע, משלחו עד המסית הראשי- ערפאת. מאז כשלון קמפ דיוויד שנגרם בגלל ברק כמו גם ערפאת איני פוטר את המנהיג הפלסטיני לרגע מהחריות לטבח המתרחש כאן מזה 3 שנים כלפינו וכנגד הפלסטינים. דעת הקהל הייתה כופה על ישראל נסיגה והיום היינו כבר על גבולות הקו הירוק לולא ערפאת וחבר מרצחיו!
הוא אריאל שרון שהתנגד להסכם אוסלו ולכל מהלך מדיני אחר.אריאל שרון הוא שהסית נגד רבין וממשלתו מה שהביא לרצח ראש הממשלה ולרצח תהליך השלום.
נסראללה הוא תקוותם היחידה של משפחות החטופים הלבנוניים לזכות לראות שוב את יקיריהם, כך שאי אפשר לומר שהוא מציק להם…
ממשלתישראל הינה חידלת חזון וחידלת מעש.לכן יכול מנוול כמו נאסראללה להתעמר במשפחות החילים החטופים ואין עוצר. הוא משחק עם "מנהיגינו" העלובים כאוות נפשו. פעם היינו אנחנו שפעלנו "בזמן ובמקום ….".כיום המנוול הפיקח הנ"ל מנהל את משרד הבטחון ואת צה"ל באין מפריע.
במאמרו של אבנרי אין אפילו מילה אחת על הנעדרים הישראליים ו"השבוי" שנסע לעסקיו ללבנון – מדוע אין מסירים תגובות בלתי-רלבנטיות למאמר.
כי אולי לא מעניין אותם לדבר על מאמרו של אבנרי. אבל בטח אין דבר כזה שמאמר של אבנרי לא מעניין.
טועה אורי אבנרי כשהוא קובע כי משטר האפרטהייד לא זכה לאהדת "העולם". ארה"ב תמכה בדרום-אפריקה תמיכה מלאה ועזרה לה לפלוש לאנגולה ומוזמביק, רק קובה, מכל ארצות העולם, שלחה מתנדבים שנלחמו בפלישה.
יחסה של ארה"ב לדרום-אפריקה החל להשתנות רק עם שקיעת "האיום הקומוניסטי" ומהפך של ממש ביחס הזה חל רק לאחר נפילת ברית המועצות. בנוגע לאירופה, זה אותו הדבר בגרסה מתונה יותר.
אבנרי מזהיר אותנו מלעיסת זכוכית, אבל האנלוגיות שהוא עושה מתחילות ונגמרות היכן שמתאימות להשקפת עולמו.
האנלוגיה הבסיסית היא באופי ההתנחלותי קולוניאלי של שתי הישויות, הציונית והאפריקנרית (לא משנה האידיאולוגיה שלהן ושתיהן גם פעלו מתוך מצוקה) ומכאן האופי הגזעני של משטריהן מצד אחד, שההפרדה היא אחת התופעות שלו, ואופי ההתנגדות להן מצד שני (ביטול האופי הגזעני של המשטר). כל עוד יתמיד העיקרון הציוני של "רוב יהודי" ולא משנה באילו גבולות, תמשך ההתנגדות לו.