כמעט חצי שנה עברה מאז בריחתו של נשיא בוליביה גונסאלו סאנצ’ס דה לוסאדה (Gonzalo Sanchez de Lozada) אל מולדתו הישנה (ארה"ב) ומינוי סגנו, העיתונאי וההיסטוריון קרלוס מסה חיסברט (Carlos Mesa Jisbert) לתפקיד הנשיא – בעקבות ההתקוממות ההמונית. חודשים רבים המתינו הפועלים והאיכרים שהתקוממו בקוצר רוח לשינוי המיוחל. עתה נערכות אסיפות והתכנסויות ברחבי המדינה הדרום אמריקאית ומהן עולה כי חילופי הנשיאים אינם מהווים סוף פסוק למרד העממי. בסוף השבוע החליטו ראשי פדרציית העובדים של בוליביה (COB) למסור אולטימטום לממשלת מסה: אם בתוך 20 יום לא "יחול מפנה מן היסוד במדיניות הממשלה – נחדש את המרד". אף נקבע תאריך לאולטימטום: 10 בפברואר. לפדרציית האיגודים ארבע דרישות עיקריות: תוספת שכר של 120 דולר, ניתוק הקשר עם קרן המטבע העולמית, הלאמת הגז ופיזור הפרלמנט והקמת אסיפה מכוננת בהשתתפות נציגי עובדים ואיכרים.
בתום כינוס ראשי הפדרציה שנערך בעיר קוצ’אבמבה, הוחלט כי "הפעם תהיה זו אם כל המרידות". חיימה סולארס, יו"ר האיגודים, הדגיש בראיון לעיתונות המקומית כי "ממשלת מסה ממשיכה במדיניות ממשלת סאנצ’ס דה לוסאדה, קרי: זהו המשך הדגם הניאו-ליברלי. הם שוב משרתים את האינטרסים של קרן המטבע ושל האליטות".
לדעת רוברטו דה לה קרוס, מנהיג מועצת הפועלים של פדרציית העובדים בשכונת אל אלטו (שכונת הפועלים של הבירה לה פאס) – הזמן אוזל. בשיחה עם שליחת העיתון הארגנטיני "קלארין", הוא הדגיש כי "בשנה שעבר נרשמו שתי התקוממויות עממיות, בפברואר ובאוקטובר. עכשיו אנו בדרך להתקוממות נוספת, גדולה יותר ומשמעותית יותר. אנו דורשים פיזור הפרלמנט והקמת אסיפה מכוננת ליסודה מחדש של בוליביה, על בסיס כלכלי וחברתי אחר".
מתוכנית מינימום לצעדים מידיים
נשיא בוליביה התפטר באוקטובר אשתקד והוא נאלץ לברוח בעקבות ההפגנות הגדולות סביב ארמון הנשיאות בלה פאס, שלא פסקו לרגע. להחלטת הנשיא לעזוב את המדינה לאחר שבועות ארוכים של הפגנות, שביתות וחסימת דרכים, תרמה גם הודעת שגרירות ארה"ב שהבהירה לו שמעתה יש למצוא חלופה כדי לפתור את המשבר. אגב, הנשיא שברח החל את כהונתו לפני כשנה במסגרת קדנציה שאמורה היתה להסתיים באוגוסט 2007!
בוליביה היא אחת המדינות העניות בדרום אמריקה. מדיניות הנשיא שהודח העמיקה את העוני במדינה. אבל בבוליביה תנועות חברתיות חזקות ובעלות עמדות פוליטיות נחושות. כך שעם התפטרות הנשיא התכנס "פרלמנט העשוקים" של פדרציית העובדים, בכדי להחליט על תוכנית המינימום שתוצב לנשיא החדש. החלטות אלה אינן מהוות נקודת פתיחה ברשימת התביעות לקראת מו"מ עם השלטונות או איזו בקשה מנומסת. ראשי ה-COB החליטו שללא קבלת כל סעיפי תוכנית המינימום על ידי הממשלה, האיגודים המקצועיים יקראו להקמת אסיפת העם, שבה יכהנו נציגים נבחרים של כל התנועות החברתיות; אסיפה שתפעל ללא קשר עם פרלמנט המדינה, ותנהיג את המאבק להדחת מסה. עוד הבהירו ראשי ה-COB כי ברצונם לשמור על העצמאות הפוליטית של מעמד העובדים, ולכן אין בכוונתם להצטרף אל הממשלה הבורגנית של הנשיא החדש. כך הם השיבו להצעת מסה להקים ממשלת אחדות לאומית שבה יכהנו נציגי האיגודים וארגוני האיכרים. תוכנית המינימום של האיגודים נקראת כך על שם תוכנית המקסימום – שהיא למעשה פרוגרמה להקמתה של חברה סוציאליסטית על חורבותיה של החברה הקפיטליסטית.
תוכנית המינימום כוללת עשר נקודות: ראשית, ביטול חוק הנפט המאפשר הפרטת הגז ומכירתו לחברות האמריקאיות. שנית, הלאמת חברת הנפט הלאומית שהופרטה לפני שנים אחדות, יחד עם הלאמתם מחדש של מחצבות ומכרות שבעבר היו בבעלות המדינה. בנוסף, חלוקת האדמות; שמירת הזכויות של קהילות האינדיאנים על הקרקע והקמת קואופרטיבים של חקלאים. כמו כן דורשים האיגודים חקיקה של חוקים חברתיים רבים והשבת כמה מחוקי העבודה שבוטלו בשנים האחרונות. האיגודים גם תובעים העמדתם לדין של מפקדי הצבא האחראים לדיכוי העקוב מדם והוצאת בוליביה מהמו"מ המתנהל עם ארה"ב על הקמת אזור סחר חופשי ביבשת אמריקה. עם פרסום האולטימטום בסוף השבוע נאמר כי תוכנית המינימום לא נינטשה. הממשלה אמורה לממש כבר עתה ארבע מהנקודות המרכזיות בתוכנית – בטרם יפרוץ המרד. האם המרד המאיים לפרוץ יצליח לסלק את הנשיא החדש מסה ולהקים אסיפה מכוננת במקום הפרלמנט? מוקדם כדי לקבוע את יחסי הכוחות החברתיים אם וכאשר יתחדש המרד.
אבל פיטוריי נשיא בעקבות מרד עממי אינו מחזה נדיר ברחבי אמריקה הלטינית. סאנצ’ס דה לוסאדה אינו המקרה הראשון של נשיא שהופל על רקע מחאה חברתית גוברת והתקוממות עממית נרחבת. קדמו לו בתחילת שנת 2000 שני נשיאי אקוודור: עבדאללה בוכראם וג’מיל מוואד, בנובמבר אותה שנה ברח מארצו הנשיא הפרואני אלברטו פוחימורי. בסוף 2001 גרמו הפגנות המוניות להתפטרות נשיא ארגנטינה פרננדו דה לה-רואה. בשתי מדינות שעל רכס האנדים, פרו ואקוודור, מתנהלים מאבקים עממיים נרחבים נגד הממשלות הפרו-אמריקאיות. יש הסבורים שגורלו של נשיא פרו, אלחנדרו טולדו, שהוא אחד מידידי ממשלת ישראל הטובים ביותר ביבשת, יהיה בקרוב דומה לזה של סאנצ’ס דה לוסאדה.
לקחי המרד הקודם
האם ניתן להסיק מסקנות מההתקוממות העממית הקודמת (לקראת חידושו של המרד)? אפשר להצביע על חמישה לקחים מהמרד בבוליביה, התקפים לכל מדינות אמריקה הלטינית, ובחלקם אף למדינות נוספות בעולם השלישי:
- נהוג להציג את המאבק בבוליביה כ"מאבק נגד הגלובליזציה". וזה נכון. אבל ההסבר הזה אינו מספק את כל התשובות לתופעה. המאבק נגד הגלובליזציה הקפיטליסטית אינו מסתכם בהפגנה מול סניף מקדונלדס המקומי או השתתפות בהפגנה רבת משתתפים בסיאטל, קנקון או בומביי. המאבק בגלובליזציה הקפיטליסטית נעשה על בסיס לאומי או לאומי-אזורי, על ידי כמה כוחות חברתיים (רובם מקורבנות הגלובליזציה), נגד הסוכנים המקומיים של אותה גלובליזציה: בעלי ההון.
- האם מדובר במאבק שגבולותיו הם גבולות המדינה הנתונה (בוליביה – במקרה הזה) או מאבק אזורי (אמריקה הלטינית כולה נגד האימפריאליזם האמריקאי)? המאבק הוא לאומי בצורתו, ואזורי במהותו. וזאת מאז המהפכה הקובנית בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, שהגדירה את עצמה כמהפכה אנטי-אימפריאליסטית (ומאוחר יותר כסוציאליסטית) וגם כחלק ממאבק כולל של עמי אמריקה הלטינית להשתחרר מן עול התלות באימפריאליזם האמריקאי.
- התיאורטיקן המרקסיסטי האיטלקי אנטוניו גראמשי (שחלק מכתביו התפרסמו באחרונה בשפה העברית תחת הכותרת "על ההגמוניה" בהוצאת "רסלינג") נהג לתאר את המדינה כשילוב של דיכוי וקונסנזוס. אם הקונסנזוס הולך ונחלש, פן הדיכוי גובר. כך, גם באמריקה הלטינית הקונסנזוס שהיה קיים בשכבות רחבות של האוכלוסייה (בייחוד בשכבות הביניים) סביב "נפלאות הקפיטליזם", מאבד במהרה את קסמו. וכך, דיכוי המדינה גובר. בעת שדיכוי המדינה גובר, גם מאבקים עממיים גוברים (עובדים, מובטלים, איכרים, אינדיאנים, סטודנטים).
- על מנת להגיע לתוצאות פוליטיות ממשיות יש צורך בהקמת חזיתות רחבות על בסיס תוכנית פעולה ברורה. כך היה באקוודור, בפרו, בארגנטינה ובאחרונה גם בבוליביה. חזיתות רחבות, ובהן תנועות חברתיות, איגודים מקצועיים ומפלגות שמאל, מאפשרות לבודד פוליטית את הממשלות ואת בעלי ההון העומדים מאחוריהן.
- תנועות עממיות, מרידות והתקוממויות מסוגלות להגיע להישגים מרחקי לכת גם ללא מפלגה מהפכנית וללא פרוגרמה מהפכנית המצביעה על הדרך לניצחון על הקפיטליזם והאימפריאליזם והמעבר אל הסוציאליזם. אך, הן אינן יכולות להשיג את העיקר: לשרש את הגורמים לשחיתות, לניצול ולעושק.
הייתי שמח לשמוע מכותב המאמר אם לדעתו ייתכן שינוי משמעותי בבוליביה למרות הלחץ האמריקני. לעניות דעתי האמריקנים יפעלו בכל האמצעים שבידיהם (ואסור לשכוח לעולם את תקדים חיסולו של החבר איינדה) בכדי למנוע "מרד" במדינה באמריקה הלטינית. כאשר ישנן "בעיות" לאמריקאים בונצואלה ומתיחות עם הממשל הסוציאליסטי בבראזיל, אני חושש לתוצאות במקרה של ניסיון הפיכה בבוליביה.
בעולמנו-כל עוד לא כבשה ארה"ב את הירח והמאדים)שש יבשות:אמריקה,אסיה,אירופה,אפריקה,
אוסטרלסיה ואנראקטיקה. בעולמה של "הגדה השמאלית"-יבשת אחת:אמריקה הדרומית.המאמר על בוליוויה(שמרביתו פורסם גם באתר "וואללה"
באותו יום בו פורסם כאן) מעניין מאד אך,מה על רוסיה למשל (הבחירות לדומא שהסתיימו או הבחירות לנשיאות במרץ?ומה על גרוזיה והמהפכה האמרקאות שהתחוללה בה? מה קורה בספרד,בסין,
בפיג’י? היחס בין מספרן הגדול במיוחד של ידיעות על אמריקה הדרומית ומיעוט הידיעות על יבשות אחרות, מעיד על שיקול לא מקצועי גם לא פןליטי של המערכתץ
וואו, איזו התנהגות נוראית מצד אתר פוליטי…
ואולי פשוט אנשים כותבים על מה שהם מכירים ? יש בשמאל הישראלי אחוז מכובד של לטינו-אמריקאים שמעודכנים ובקיאים במצב שם, אין בגדה השמאלית (למרבה הצער) אנשים שכה בקיאים במתרחש בנפאל, סין או עראק (ללמרבה הבושה, אגב).
וכן, המרד בבוליביה יותר חשוב מאשר הכמה קולות ינצח ילצין את הבחירות לנשיאות.
הלקח העיקרי ממרידות-
יותר טוב לא להצליח…
אם כבר עשית טעות והמרד שלך הצליח-
תן את השלטון למישהו אחר.
מי שהגיב על התגובה המעוררת את שאלת האיזון המערכתי "היכה" את המגיב מנה אחת אפיים וכתב:
"אולי זה יותר חשוב בכמה קולות יקבל ילצין".- המגיב המלומד אינו יודע שפוטין הוא נשיאה של רוסיה ובכך מאשש את ההנחה של התגובה לה הגיב: הוא יודע מקריאת "הגדה השמאלית" על אמריקה הדרומית וכלום על רוסיה.
לדעתי, המתרחש בבוליביה הוא חשוב מאוד לכולנו. וגם לאלה המתגוררים אלפי קילומטרים מדרום אמריקה. הלוואי והאנשים בארץ היו לומדים מהניסיון של בוליביה ומעיפים החוצה את שכבת הפרזיטים (ושרון בראשם) החיים על חשבון העם המסכן.
ללא ספק השם "שש יבשות" הוא מוזר. בילדות הכרתי את "ששת" (קורבן הקולוניאלזם האירופאי). אבל "שש יבשות?" בעיון בספר הטלפונים באזור חיוב תל-אביב לא מצאתי ולא "שש" וגם לא "יבשות" אחד לרפואה! אבל לגופו של עניין:
1. כחבר מערכת "הגדה השמאלית" לא זכור לי ולו מקרה אחד שנפסל או נדחה מאמר לפרסום בגלל שלא עסק באמריקה הלטינית.
2. כחבר מערכת גם לא זכור לי ולו מקרה אחד, שהעדפנו מאמר על אמריקה הלטינית על פני מאמר העוסק בכל נושא אחר.
3. כל מי שרוצה לכתוב מאמר על מקומות אחרים – מוזמן/נת לפנות למערכת.
4. אמריקה הלטינית הפכה בשנים האחרונות למוקד של התנגדות לגלובליזציה ולקפיטליזם. הוא לא היחידי. אבל עוצמת המאבקים החתבריים ועומקם, הופכים את אמריקה הלטינית למקום מיוחד וכל הרוצה שינוי חברתי והפועל למענו, חייב/ת לעקוב אחר הנעשה בבוליביה, פרו, ארגנטינה, ברזיל, מקסיקו, קובה ויתר ארצות אמל"ט.
ששת הוא עוזרו של רובינזון קרוזו ומספר הטלפון שלו חסוי.
אינני יודע איפה ששת היום. אבל ציפור לחשה לי ששש יבשות, הוא ייצור חי, המתגורר דווקא בתל-אביב בקרבת רחוב דיזנגוף. היתכן?
אז כתבתי בטעות פוטין במקום ילצין, אבל לפחות אני יודע מי שניהם. התקשורת הממוסדת עסקה בילצין ועוסקת בפוטין לא מעט. אבל האם אתה מכיר את השמות שהופיעו במאמר של דוידי ? אני לא היכרתי חלק מהם ושמחתי לקורא ולדעת יותר.
אני מכיר כי כבר קראתי עליהם במאמר הקודם בנושא זה ב"הגדה השמאלית" וכמובן,בהרחבה רבה בעתונות העולמית ואפילו ב"הארץ".
אני מקווה שזה בסדר לכתוב פה בלי להתייחס לסוגיה המרתקת של "שש יבשות" ;)))
הנשיא הבוליביאני התפטר באמצע אוקטובר, שזה לדעתי לפני שלושה וחצי חודשים, שהם לא ממש "כמעט חצי שנה". להסכם אזור הסחר החופשי יש התנגדות חריפה בבוליביה מצד ארגונים חברתיים ולכן נשמע קצת מוזר שדווקא על ההשתתפות בהסכם הזה הם רוצים להאבק בשם הסוציאליזם. וחוץ מזה מה קשור פוחימורי לגוני? פוחימורי התפטר כי השחיתות המטורפת שלו התגלתה בציבור. בכל מדינה מתוקנת איש כזה היה מתפטר מהשירות הציבורי (טוב, בישראל אולי לא). כך שהרקע להתפטרות שלו הוא הגיוני למדי, רק העובדה העגומה שהוא נאלץ לברוח חזרה ליפן מסגירה שפרו היא לא בריטניה. נו, יש מה ללמוד 🙂
ההאיגודים דורשים את הוצאת בוליביה מהמשא ומתן על הסכם הסחר ולא נאבקים נגד הוצאת בוליביה.
כך לפחות כתוב במאמר עצמו מילה במילה.
אני חושב שההתעסקות שלכם היא בתפל ולא בעיקר.
אני מאד התרגשתי בעת קריאת המאמר, אני לא הייתי מודע למצב בבוליביה ומשמח אותי מאד לראות שמהפכות חברתיות עוד קורות בעולם, מי יודע אולי גם כאן?
באופן כללי הייתי שמח לדעת עוד על אופי המרד איך הוא התרחש ומאיפה הוא התחיל.
הנושא נראה לי מאד דחוף בגלל שהמצב חברתי כלכלי בארץ מחייב מרד בסגנון הזה, שפשוט לא קורה! בואו רק נקווה שנוכל ללמוד מהחברה בבוליביה ושמישהו יתחיל להזיז עניינים!