הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-3 בפברואר, 2004 11 תגובות

אני שמח שהמאמר שלי על שחרור החיות עורר דיון נרחב. המאמר, כזכור, ביקש להתייחס לממד העיוני של הסוגייה, והתרכז במאמץ להפריך את האנלוגיה שבין שחרור החיות ובין שחרור חלקים שונים של האנושות, כגון נשים ושחורים.

הזיקה שבין תורת שחרור החיות ובין האוטיליטריאניזם אינה טעונה הוכחה, ועל כן לב הוויכוח מתנהל תוך כדי השוואה בין עמדות המרקסיזם לגבי החברה האנושית ובין תורות האוטיליטריאניזם. בנתם ופיטר סינגר בעקבותיו מסתמכים על קיום מערכת זכויות מוסריות המובנות מאליהן. שניהם מבקשים מאיתנו להגיב על שאלה מרכזית אחת: האם יש צדק בהרחבת הזכויות שיש לבני אנוש על חיות?


במרכז גישתם עומדת ההנחה כי אפשר למדוד סבל והנאה אצל כלל בעלי החיים, ונותר רק לקבוע את המעשים המבטיחים תוצאה רצויה וליישמם. לא אחר מטרוצקי התייחס במישרין לתורה של בנתם והבעיות הכרוכות בה:


”פילוסופיה [זו] מבוססת על שיטת ספר הבישול. כדי להגביר את אושרם של אנשים, חייבים לחולל רפורמות אלה ואחרות, שיפורים אלה ואלה. כדי להכין דייסה ל-12 צריכים שני קילו קמח, כך וכך ביצים וכו’. ספר הבישול מניח מראש שהמרכיבים האלה זמינים ומוכנים מראש. בדומה לכך, האמפירציסיטים והאוטיליטריאניסטים, מג’רמי בנתם ועד לפרגמטיסטים האחרונים (סליחה על המינוח הקשה, ר"ק), סבורים שמספיק לרשום מרשמים כדי להציל את החברה. אדונים אלה לא התרגלו לחשוב על החוקים האורגניים הקובעים את התפתחות החברה… [כיוון] שאבותיהם נהנו מהתקדמות כלכלית אדירה בלי להבין כלל את מקורה או חוקיה. אין זה מקרה שהשיטות הפילוסופיות האנגליות האלה פרחו ביותר בקרקע אמריקאית" (קטע מכתבי טרוצקי מ-1924 מצוטט ממקור אינטרנטי).


חברי דני פתר, חשב כנראה במאמרו שאין שום בעיה בגישה של בנתם הדורשת לבחור במעשים שמביאים מקסימום הנאה ומינימום סבל. אך מה לעשות, מרשם זה אינו כה פשוט, ואין בו שום היבט שעומד במבחן. נצא ונראה: אלף, המרשם מניח את קיומו של גורם-על אובייקטיבי, ואין כזה. בית, מי קובע מה זו הנאה? האדם בעצמו? אז מה עושים עם צריכת סמים קשים? ההנאה שמדובר בה היא מיידית או לאורך זמן? אולי מוטב לדבר על אושר, שהוא בוודאי יותר חשוב מהנאה. אך מה נעשה אם הגברת האושר אצל קבוצה א’ קשורה בהקטנת האושר אצל אחרים, או אפילו הגברת אומללותה של קבוצה ב’. איך אפשר למדוד כמות של אושר? איך ליצור מדד שמקזז את האושר של א’ כנגד הסבל של ב’? מה כמות האושר עבור א’ המצדיקה סבל אצל ב’? כל הדיון הזה על הנאות וסבל בא במקום הדיון המרכזי: איזה ארגון חברתי אמור להרבות באושר אנושי.


גם דני פתר וגם כותבים אחרים רמזו לי שאני חוטא בהקרבת אינטרסים של קבוצה זו או אחרת על מזבח הדבקות השרירותית כביכול באינטרס המעבר לסוציאליזם. הטענה הזאת מוכרת לי היטב. יריבי מצביעים על כך שהיו הגזמות ושגיאות בהערכות בעניין זה. אני מסכים כי דברים כאלה קרו (ומעריך שעוד יקרו בעתיד). שגיאות נופלות בתיאום אינטרסים, כיוון שהתוויית אסטרטגיה כוללת למאבק על חברה צודקת מתנהלת תוך מציאות רווית סתירות. אך אסטרטגיה כזו הכרחית וחיונית היום, למרות הכישלונות בעניין זה בעבר. אינני רוצה להתעכב כאן יתר על המידה על המשבר שבו נתון עולמנו. אסתפק בקביעה שהחברה האנושית, ואנו בתוכה, ניצבת בפני ברירה גורלית בין המעבר לסוציאליזם ובין הידרדרות בלתי הפיכה לברבריות. כל מי שמשתתף בצורה זו או אחרת במאבק פוליטי, בוחר במודע או שלא במודע באסטרטגיה המשקפת את היחס לגבי הסתירות השונות.


"התקדמות", שאינה צמודה למאבק כולל לשינוי המשטר, היא מעין אשליה ואינה מחזיקה מעמד. בחיים כולנו בוחרים בין אופציות שונות. אין מטה קסם לקבוע את האסטרטגיה הנכונה, אך מי שאינו מכיר בצורך שיש בה, לעולם לא יתווה אותה. אם אנו טועים בימינו בשקלול בין האינטרס הייחודי ובין האינטרס הכללי, אזי הטעות החמורה והגורלית היא להתעלם מכך שהמפתח לקדמה היה ונשאר שינוי המשטר החברתי. אני מודה שהמשימה קשה, אך אין לה תחליף.


ידידי דני פתר לא הבין אותי בכל הנוגע לבחירה חופשית הקיימת אצל בני אדם. על כן הוא התאמץ להוכיח שבעניין זה ההבדל בין בני אדם ובין חיות אינו כל כך גדול (הוא ביקש להנמיך את החומה המפרידה ביניהם). אך דני, כמדומני, התייחס ליחידים שבתוך המין (species). אך הקביעה שלי היא בתחום הביולוגיה הבין-מינית. התודעה החופשית אצל בני אדם משותפת לכלל המין, והעדר תודעה חופשית אופיינית לחיות. אחרי מאות אלפי שנים חלה תמורה מהותית אצל בני אדם (לאו דווקא בתחום הפיזיולוגי, אלא בתחום התודעתי), ואילו החיות דומות היום להפליא לחיות מסוגן שהתקיימו בתקופת האבן, למשל. החומה שבין הסוגים השונים גבהה כל הזמן, מכיוון שבני אדם מתפתחים בתחום זה וחיות אינן משתנות.


אני מצטער שדני, כמו רבים אחרים, קיבל את האגדה שפרויד השלים את מרקס וקבע מסמרות בתחום שמרקס לא עסק בו. בסוגיה זו פרויד אינו מוכיח שאין תודעה חופשית, אלא שלא תמיד האדם מבין את המניע לפעולתו.


האדם יכול לשנות את הסביבה ולהשתנות בה, כיוון שהוא יכול לבחור בין אלטרנטיבות תוך כדי שיקולים שונים. החיות נמצאות ב"צד שני" של חומה מאוד גבוהה.


צמחונים וטבעונות


אני מצטער על כך שרבים מן המגיבים סבורים שהבעיה היא דפוסי אכילה מוסריים ובלתי מוסריים. לא עסקתי בנושא זה, והוא אינו כל כך מעניין. ניסיתי לעמוד על מהות היחסים בין בני אדם ובין בעלי חיים. קבעתי שלחיות אין פוטנציאל של שחרור, ועל כן אין הן משתתפות במערכה החברתית שתקבע את אופיה של החברה. אין שום משמעות עניינית לקביעה שהחיות הן האוכלוסייה המנוצלת והמדוכאת ביותר. אי אפשר לתמוך במאבקן שאינו קיים, אי אפשר לעודד את מאבקן על ידי חינוך או העלאת תודעה. והעיקר, אין בכל ההטפה המוסרית על סבלן השפעה מעשית על גורלן.


הראייה של החיות כנושא לשחרור מטשטשת את הראייה של החברה האנושית כזירה הקריטית, הקובעת את הגורל של בני האדם ושל החיות. חברה הבנויה על הון ורווח אינה יכולה להתייחס לחיות אלא דרך הפריזמה של מקור של רווח ותועלתנות מיידית וצרה, כך שאי אפשר לפתח התחשבות כלל-חברתית בחיות בחברה הנתונה במצוקה ובמאבק על הקיום.

תגובות
נושאים: מאמרים

11 תגובות

  1. עוד צמחוני הגיב:

    אני מציע לכותב ולמגיבים בדיון הנ"ל לקרוא את "המלחמה בסלמנדרות" של קארל צ’אפק (1937, זמורה ביתן בתרגום אפרים פרויד) – סאטירה אוטופית מבריקה על זן של סלמנדרות המגיע לאותה רמה ציווילזטורית של האנושות ואף עוקף אותה בשל יכולת הריבוי המדהימה שלו. לאחר שלב הניכוס הכלכלי (הסלמנדרות כעבדי הקפיטליזם – המרקסיסטים בספר הזה דווקא רצו לשחרר את הסלמנדרות בתור הפרולטריון המדוכא של המאה העשרים) מגיע שלב מלחמת המינים, כאשר הסלמנדרות מתחילות לפוצץ את היבשות (בטכנולוגיה שמכרו להן בני האדם) כדי ליצור לעצמן עוד שטחי מחיה. אל לאנושות לצפות כי הטבע יציל אותה פעם אחר פעם מהאסונות שהיא ממיטה על עצמה במו ידיה.
    קצת פחות תיאוריה, קצת יותר ענווה ביולוגית.

  2. אתה פשוט רוצה להמשיך ללעוס גופות הגיב:

    כי זה טעים לך ואין לך שום תשובה פילוסופית או אחרת מדוע זה בסדר לגרום סבל קיצוני ולרצוח בעלי חיים בשביל שיהיה לך שניצל? במקום זה אתה מתפלמס עם פרויד.

    חיות יכולות לסבול כי:
    1 – הן יכולות לזוז ולכן יש הגיון שכאב יכול לעזור להן לברוח מסכנות (כמו לך)
    2 – יש להן מערכת עצבים דומה למה שאנחנו מכירים מאנשים – מערכת עצבים המסוגלת לייצר תחושת כאב
    3 – כאשר חיה סובלת היא מתנהגת באופן דומה: לא מזיזה את האיבר הפגוע, נחה אם מתאפשר לה וכו’

    על סמך 3 העובדות הנ"ל אתה אמור להגיע למסקנה (מדעית, אגב, כמו שאתה אוהב) שחיות סובלות כשכואב להן. ומאד כואב להן. מאד זו לא מילה. למה כואב להן? כי אתה רוצה שניצל. זה הכל. זה פשוט, זה אכזרי ואתה מתעלם מזה.

    סוציאליסטים כמוך סבורים בטח גם שלא יתכן סוף לפטריארכיה מבלי שתהיה מהפיכה סוציאליסטית ולכן זה בסדר להמשיך ולהכות נשים? האם בשם האוטופיה הממשמשת ובאה (מתי?, ממי, מתי?) נרצח ונכה עד אחרית הימים?

    למה אתה לא משתתף בדיונים שאתה "מעורר"? (חוכמה גדולה באמת לצאת נגד מאבק צודק ולעורר דיון, לא ברור לי על מה אתה גאה כל כך)

  3. יונה גביש הגיב:

    דומה ששני המגיבים שמעלי לא הבינו את עיקר טענתו של ר"ק. אכן, חיות מסוגלות לסבול, ורק אווילות היא לערער על כך (לא מצאתי ערעור כזה במאמר). אולם, בהבדל מבני האדם, חיות אינן מסוגלות לפעול!!!

  4. אורי זקהם הגיב:

    אכן אין לחיות פוטנציאל שחרור. אז מה לגבי מפגרים או תינוקות? מה ההסבר שלך אז? תודה.

  5. לראובן הגיב:

    שני מאמרים שלמים "נגד" "שחרור החיות", ועוד טענה קטנה : הצמחונות היא נושא "לא מעניין".
    זה עשוי להעלות את התמיהה, מדוע הנושא
    "שחרור החיות", על סבך הניתוחים המרקסיסטיים
    ואחרים שאתה מעמיס עליו, הוא כה מרתק.

    אני מתכוון בעצם לומר שלדעתי אתה עסוק מאוד בלהתחמק מהדילמה שמעיקה עליך,בהיותך אדם מצפוני : הדילמה האם לאכול חיות או לא.
    אינני אומר זאת כמטיף מוסר, מפני שאינני
    ליצן, וגם מפני שאני אוכל חיות.
    אבל ההכרה ששאלת אכילת החיות היא שאלה
    מצפונית מובהקת ברורה לי עד כאב.
    כנגד תחושת האשם הנלווית לאכילת החיות
    אנו עושים רציונליזציה , וקשה לנו לוותר
    על האקט הזה מפני שמדובר עדיין בנורמה
    אוניוורסלית, וטעימה מאוד, בריאה ( לנו, לא לחיות), שאנו מורגלים בה ואפילו במידה מסויימת מכורים אליה.

    אבל הטענה ששאלת מותם של חיות והאחריות
    שלנו כבני אדם לגורלם אינן שאלות מוסריות
    היא לגמרי מופרכת. היה ניתן לקבל אותה אילו
    היה סביר להניח שאתה אני ואחרים אדישים
    לנוכח סבלם של חיות. אנחנו לא.

    לחיות אין שום קשר למארקס. כל מה שכתבת עליו מעניין, אולי. אבל החיות מפריעות. תוציא אותם המאמר ישתפר.

  6. שחרור החיות – מאבק של בני אדם הגיב:

    ראובן קמינר טועה טעות יסודית וממנה עושה שלשלת של טעויות. המאבק לשחרור החיות אינו כלל וכלל מאבק של חיות (שאין להן פוטנציאל של שחרור וכו’ וכו’) אלא מאבק של בני אדם לעולם אנושי טוב יותר (ועל פי קנה מידה זה יש לבחון אותו)
    יתכן שהמפתח לקדמה היה ונשאר שינוי המשטר החברתי אך יתכן שלמסקנה זאת יכול להגיע כל אחד רק עפ"י נסיונו דרך ההשתתפות במאבק הקרוב לליבו ולא על פי סדר העדיפויות שר. ק. קבע

  7. ליונה גביש הגיב:

    בתגובה שלי שכותרתה : "לראובן", אין כלל מה
    שאתה מייחס לי, כאילו טענתי כלפי כותב המאמר
    שהוא לא מבין שחיות יכולות לכאוב.

    מה שאני רוצה לומר הוא פשוט, שאני חושב , בניגוד לכותב המאמר, שנושא מעמד החיות
    איננו מעניין כלל וכלל, ואילו נושא אכילת
    החיות שאינו קשור ל"שאלת מעמדן" הוא נושא
    רלוונטי.

    למשל, בוא נאמר שיש לך כלב בשם מוקי.
    הזמנתי אותך לסעוד בביתי ודיברנו על הא ועל
    דא, ובין היתר גם על נושאי " מהות האדם"
    "מותר האדם מהבהמה", ו"האם יש להעניק לחיות
    זכות בחירה". כאלה.

    היה דיון פורה ושנינו הסכמנו שהאדם הוא
    בעל הכרעה ערכית ורצונית, ושבכך הוא נבדל
    מבעלי – החיים. שנינו ביטלנו כמגוחך את
    את העניין השלישי, ואף רעיונות דומים מסוגו
    וקיצוניים פחות.

    ואז שאלתי אותך אם אתה מכיר במקרה מתכון
    טוב לבשל איתו את הכלב שלך מוקי. בהתחלה חשבת שאני עובד עליך. אחר – כך פניך הרצינו.
    אבל אני הייתי מאוד רעב, והתחשק לי כלב.

    לא הבנתי למה התרגזת מהרעיון שלי, אבל אמרתי
    לעצמי שאולי זה מרגיז אותך שאתה צריך להביא
    את הכלב. הצעתי את הכלב שלי רקסי. סירבת!
    חשבתי שבטח לא נעים לך לצאת קמצן, ושאתה
    מעדיף שאני אחשוב שפשוט לא בא לך כרגע כלב.
    אז ניסיתי לפרק את המתח: הצעתי שנלך על כלב
    משוטט.

    סירבת שוב והטחת בי שאתה לא מבין מה אני
    רוצה ממך. שאלת אותי אם זה קשור איכשהו
    לדיון הקודם על "שחרור החיות", באיזה
    צורה מעוותת, כי לדעתך, כך אמרת, אין קשר.
    "מה פתאום" אמרתי אני, "זה הרי בכלל
    לא קשור, בדיוק כפי שאמרת, מה גם ששנינו
    באותה עמדה. עכשיו אנחנו מתווכחים על נושא אכילת חיות, שהוא בפני עצמו לא כל – כך מעניין. אני פשוט קצת רעב. בוא נלך למקדונלד’ס"

  8. יונה גביש הגיב:

    אין לי כלב, לא מוקי ולא רקסי, ובכלל אני לא כל-כך משתגע על כלבים וחתולים. ובכל זאת, מזה שנים אני נמנע מאכילת בשר, משום שאני מאמין שכל אדם צריך להשתדל למנוע סבל מיותר (ועבורי, כמי שחי בחברת שפע, אכילת בעלי-חיים היא השתתפות בגרימת סבל מיותר). רק מה – אני לא הופך עניין זה לעיקר מרכזי במחשבתי ובפעולתי החברתית-פוליטית.
    ברור לי שאנושות רציונאלית ומשוחררת תצטרך, בסופו של דבר, להדרש גם לעניין זה של הסבל הנגרם לבעלי החיים. לאחר שיבוטלו הרעב, העוני, הבערות, הניצול הכלכלי והדיכוי הפוליטי (בסדר זה) – יהיה צורך לבטל (או לפחות לצמצם באופן איכותי) גם את הרג בעלי החיים למטרות מזון (הרג למטרות אחרות – כמו למשל צייד – יבוטל מן הסתם עוד קודם). אולם היא הנותנת! על-מנת להגיע לכך, צריך קודם לכונן אנושות חופשית ורציונאלית. והמאבק לכינונה הוא המאבק לשחרור בני-האדם! מאבק זה תקוע היום בבוץ עמוק מאוד, ולא ברור לי כיצד עיסוק אינטנסיבי בזכויות בעלי-החיים מסייע לחילוצו מן הבוץ.
    ל"שחרור החיות – מאבק של בני-אדם": הנחתך, שהמאבק החברתי הוא מין סופרמרקט-מאבקים שבו כל אחד בוחר את "המאבק הקרוב ללבו" היא חלק מהבעיה! זו עמדה מופשטת-גרידא, המנטרלת מן הדיון את ההיבטים ההיסטוריים, הסוציולוגיים והפילוסופיים. גישה זו הופכת את המאבק לבחירה אישית, המושתתת על רגש או על העדפות פרטיות אינטואיטיביות.
    אם מדובר בתהליך חינוכי גרידא (כלומר, שמי שמתחיל מהזדהות רגשית עם סבלן של החיות יגיע, בסופו של דבר, אל הרבדים המהותיים של מאבק-השחרור) אז ניחא. אולם, יש גם לחשוש שמא ההפך הוא הנכון: שהמאבק לשחרור-החיות (כמו גם "מאבקי שחרור" אחרים של השמאל החדש והשמאל ה"נאו-חדש") אינם שער הכניסה למאבק לשחרור-האדם, אלא כביש עוקף…

  9. ליונה גביש הגיב:

    המאבק החברתי הוא מין סופרמרקט-מאבקים שבו כל אחד בוחר את "המאבק הקרוב ללבו". זאת עובדה שלא תוכל לשנות וגם לא תוכל לקבוע לה סדר עדיפויות (אלא בשכנוע מתוך הזדהות). כל אחד בוחר את "המאבק הקרוב ללבו" היא חלק מהבעיה, אבל גם עובדה (היסטורית). השאלה היא לאן מאבק מוביל ובהתאם לכך לתמוך או להתנגד. מאבק העובדים לשכר ותנאי עבודה הוא מאבק בתוך השיטה ולא נגד השיטה ועד היום לא היה לו אפילו בונוס חינוכי (ככלל). בכל זאת הוא צד במאבק לשינוי חברתי בין השאר מן הטעם שהישגי העובדים בד"כ באים על חשבון הרווח הקפיטליסטי (גם בשרות הציבורי) וכך גם, אם כי המידה מזערית המאבק לזכויות החיות. המאבק בתאונות דרכים, שכאילו לא שייך כלל לעניין, אם היה מקבל תפנית רדיקלית, תביעה לצמצום דרסטי של השימוש ברכב מוטורי פרטי ומעבר לתחבורה ציבורית, מימושה היה גורם להתמוטטות השיטה הקפיטליסטית ממש (ולכן שטיפת המוח הממסדית נגד תאונות הדרכים מופנית כנגד הנהגים). כך שאין לדעת מהיכן תבוא "הישועה". בתפיסת השלטון הפוליטי ככלי העיקרי לשינוי חברתי כבר היינו והרי הוא מוטל לפנינו, כך שגם השמאל הישן צריך משהו ללמוד (מהכשלונות).

  10. ליונה גביש הגיב:

    אתה רואה שאנחנו מסכימים?

  11. אלוהים דוידוביץ’ הגיב:

    א. המאבק ההומניסטי הוא נגד סבלם והריגתם של בני אדם בחברה שלנו.
    ב. בחברה שלנו הגורם העיקרי לסבל ומוות של בני אדם הם מחלות הקשורות לדרכי הדם והלב. במילים אחרות: חסימת דרכי הדם.
    ג. שומן רווי הוא מה שחוסם את דרכי הדם.
    ד. שומן רווי מקורו במזון מן החי: בעלי חיים והפרשותיהם.
    ה. רפואה מונעת (חינוך לטבעונות) עשויה היתה להפחית ואף להפסיק צריכת שומן שרווי.
    ו. רפואה מונעת לא משתלמת למדענים ולרופאים. ניסויים בבעלי חיים, המאפשרים פרסום מאמרים וכך קידום בקריירה ותוספת שכר, משתלמים להם – גם אם אינם יעילים, כפי שכבר הוכח.
    מסקנות: תעשיות הבשר ומעבדות הניסויים, המהווים את הפגיעה העיקרית בבעלי החיים הלא אנושיים בחברה שלנו, מהווים גם את הפגיעה העיקרית בבני אדם.
    לכן, הטיעון "אני הומניסט ולכן אמשיך לתמוך בפגיעה בבעלי חיים" אינו רק מרושע – הוא אבסורדי. גם מי שסבור שסביר ורצוי לאחוז בכוח במישהו ולחתוך את גרונו כי הוא שייך לקבוצה אחרת לא יכול להצדיק את התמיכה במי שמהווים את הפגיעה העיקרית בקבוצתם.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים