קודים
"תאונת אימונים קשה מאוד מאוד הלילה".
יום ב’, השעה 9 בבוקר: ברדיו מודיעים שוב ושוב על "תאונה קשה מאוד שארעה ברמת הגולן בגלל הערפל הכבד והתנאים הפיזיים הקשים", וכל מי ששומע רדיו יודע מיד שיש שם הרוג אחד לפחות, כנראה חייל. בעצם רבים כבר יודעים את כל הפרטים: הכתבים הצבאיים, מערכות העיתונים, החברים של החייל עצמו. החברות שלהם. השמועה כבר מתפשטת כאש בשדה קוצים. כולם יודעים מלבד המשפחות. אלה, גם אם האזינו לרדיו וניחשו כמו כולם – עד שלא ידפקו אצלם בדלת אנשי קצין העיר, לא יבינו שהקוד הזה כוּוַן אליהם.
"כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם"
עד לפני כארבע שנים, כשמטוסינו היו יוצאים למשימות מחוץ לגבולות הארץ ופחות ממוקדות, היו מבשרים לנו בחדשות על ביצוען המוצלח של המשימות הללו לאחר סיומן. כולנו הקשבנו בשום לב לסופה של ההודעה, וחיכינו למשפט הסוגר: "כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם". כשהמשפט הזה לא נאמר, ידענו שלפחות מטוס אחד לא חזר הביתה, בקיצור – הופל.
"הבנים חוזרים הביתה"
מעין משפט מבשר טובה, כאילו מין סוף טוב. הניסיון כבר לימד אותנו שהמשפט הזה פחות אופטימי ממה שנראה, וברוב המקרים הבנים לא חוזרים הביתה, אלא מוחזרים בתוך ארון, עטופים בדגל הלאום. לגמרי מתים.
"פצועים קשים מאוד או פצועים קשים מאוד מאוד"
כך מבטאים את המלה "הרוגים", כשאין עוד אישור לומר אותה במפורש.
למה השתנתה דעתם של האירופים עלינו?
העיתונאי האיטלקי סנדרו ויולה מסביר בעיתונו לה רפובליקה כיצד החלו פתאום האירופים לחבב (כאילו) אותנו, ואפילו לסבול את החומה (אופס: הגדר) שלנו.
הסיבה הראשונה נעוצה בעובדה שהם מזדהים עם החולשה שלנו, הוא אומר. ישראל נתפסת כחלשה כי למרות שבכוחה לעלות באש את כל השטחים הפלסטינים ולהביס כל צבא ערבי באזור, אין בכוחה לעצור את השאהידים המתאבדים. כל יום עלול להיות יומו האחרון של הישראלי המצוי. זהו פחד מובן לחלוטין לאירופי המאוים אף הוא על ידי הטרור מאז ה-11 בספטמבר. גם עליו, הוא חושב, יכולה עוד ליפול צרה מהסוג הזה. גם הוא עלול למצוא את עצמו לפתע במצב דומה.
הסיבה השנייה נעוצה בשימוש בנשק האנטישמיות. לא באנטישמיות עצמה, אלא בתווית האנטישמיות.
כל עיתונאי או הוגה דעות שמעז לבקר את המדיניות של שרון מואשם מיד באנטישמיות. היהודים המקומיים, בסיוע ועידוד של המוסדות הישראליים המקומיים, מיד מצמידים לו את התואר "אנטישמי ועוכר ישראל", ובכך משוחררים מלהתמודד עם ביקורתו.
וזה מאוד לא נעים, הוא אומר. מי, אחרי אסון נורא כמו השואה, אסון שהתרחש על אדמת אירופה עצמה, רוצה להיות מואשם באנטישמיות? רבים מהעיתונאים בוחרים לשתוק.
אז כנראה שלא השתנה שום דבר בדעתם של האירופים עלינו. מה שהשתנה זה נכונותם לבטא אותה באמת. לכן אסור כמובן להאמין ל"חברים" החדשים הפתאומיים של מדינת ישראל.
יום שישי בדיזנגוף
ביום שישי שעבר, משעות הבוקר המוקדמות עד אחרי הצהריים, נסגר לחלוטין כל האזור סביב ככר דיזנגוף בתל-אביב. חברת טלפונים סלולריים ארגנה חגיגה לנוער ישראל. היתה הרבה מוסיקה רעשנית ומעצבנת, הרבה חבר’ה בני 16, הרבה ריקודים שאין לי מושג מה הם (היפ הופ וכאלה) ואפילו קצת ברייקדנס.
היתה אמורה להיות שמחה. אך לא היתה. אולי משום שיום קודם לכן הגיעו לארץ שלושה ארונות של חיילים, שהיו במותם לא הרבה יותר מבוגרים מהחוגגים, או שאולי אין כבר מקום לשמחה אמיתית במדינה הזאת?
או שסתם כך נראה לי כי אני יותר מדי זקנה?
אני חושבת שפשוט לא יצא לך לראות את אזורי השמחה האמיתיים.
הם היו חבויים בין איים של מסחור והשמחה חלולה למדי. אבל פה ושם היו מעגלים אמיתיים של שמחה. ממש ממש שמחה.
אני בת 32, ונהניתי מכל רגע, ואיזה יופי של קהל – מזמן לא ראיתי. מקווה שבפעם הבעה חפשי לראות מעבר למשטח השטחי של המילה היפהופ.
כי פספסת.