בעוד שורות אלה נכתבות, הדחפורים עובדים במרץ. עצים נעקרים, בתים נהרסים, ומערכת המכלאות והגטאות המכונה משום מה "גדר ההפרדה" הולכת ומוקמת בקצב מואץ. במזרח ירושלים למשל, מתקדם לו במהירות נחש בטון בגובה תשעה מטרים, חוצה שכונות ופוצע רחובות, ומפריד בין אם לבנה, עובד למקום עבודתו, תלמידה ובית ספרה, חולה ובית החולים. אפילו בין המת לבית הקברות הוא מפריד. גם במרכז המפה מתחילה, באיחור, לחלחל ההכרה שהחומה הזו היא אסון לכל תושבי האזור ולא רק לפלסטינים. נשאלת רק השאלה מה עושים עם התובנה הזו.
כהרגלו, המרכז יושב על הגדר. אף שבמרצ, בעבודה ואפילו בשינוי מבינים היום שאין בין הגדר של שרון לביטחון דבר וחצי דבר, הם מהססים לומר זאת בקול רם וברור. היות שעצם האזכור של מלים כחומה וגדר משרה כזו שלווה וכזה ביטחון על קהל הבוחרים, חוששים הפוליטיקאים להיות אלו שיפוצצו את הבלון ויאמרו לציבור: צר לנו, אבל ביטחון זה לא יביא. להיפך.
במקום לצעוק, המרכז שותק, טומן ראשו בחול, או לכל היותר מוחה בקול רפה. אשר לשמאל המתון, הוא בחר באלגנטיות להחליף את הנושא. למה לדבר על בולדוזרים וגטאות כשאפשר לדבר על עתיד אחר ונעים, ועל מקום שעצם שמעו מעלה על הדעת נוף אחר לגמרי, וקרירות של אגמים. ז’נבה.
יש בתוכנית ז’נבה מעלות ומגרעות. אין עוררין על חשיבותה כאלטרנטיבה למצב-ה"אין ברירה" ואקסיומת ה"אין עם מי לדבר" שכפו עלינו ממשלות ברק ושרון. ואולם בעיה מרכזית היא שהתוכנית איננה על הפרק. יתרה מזאת – בשטח מיושמת כרגע תוכנית אחרת שתוך זמן קצר ביותר תהפוך את יוזמת ז’נבה, כמו כל פתרון של שתי מדינות לשני עמים – ללא רלבנטית.
היות שהגדר פשוט מאיינת את חזון ז’נבה מיום ליום, היה ניתן לצפות ממי שתוכנית זו יקרה לליבו להיות בראש המוחים נגדה. לעמוד מול הבולדוזרים הקוברים את תוכניתו. לעמוד מול הציבור ולהסביר לו את נזקיה של "גדר ההפרדה" ואת מטרותיה האמיתיות. אך למרבה הצער, קברניטי ז’נבה שוב מאחרים את הרכבת. היחידים שיש להם בכלל מה להציע בנוף הפוליטי העקר של המרכז והשמאל, בעצם מזיקים למאבק כשהם מסיטים את תשומת הלב הציבורית מהדבר הדומיננטי והדרמטי ביותר שקורה היום בשטח.
יתכן שעדיין לא מאוחר מדי. זה הרגע לשכנע את מרכז המפה בישראל לרדת מן הגדר. להתעשת ולומר לציבור הישראלי באומץ שתי אמיתות פשוטות: ראשית, הגדר לא תביא ביטחון. כל מי שעיניו בראשו לראות את התוואי המפותל של הגדר – 650 ק"מ רק בחלקו המערבי של המיזם – מבין שאין שום אפשרות להגן עליה. שידרשו גדודים על גדודים, כפי שהתבטא השבוע ראש השב"כ לשעבר אברהם שלום, בכדי להגן "על הקווים המפותלים הללו שנראים כמו ציור מודרני". שהסבל והחיכוכים שתיצור הגדר רק יגבירו את האלימות.
הדוגמה של עזה לא רק שלא מפריכה אלא אף מוכיחה את הטיעון הביטחוני. צה"ל הרי אינו מצליח להתמודד עם המנהרות לאורך רצועת גבול צרה וישרה בין רפיח למצרים. מה יעשה כשיהיה מדובר במאות קילומטרים הרריים בגדה? צה"ל אינו מצליח להתמודד עם הקסאמים הפרימיטיביים הנורים על שדרות. מה יעשה מול מרגמות חמש דקות מכפר סבא? ובעיקר, התברר שלסגור את העזתים בכלוב, עם כמה התנחלויות בפנים, לא בדיוק מביא לשקט. מה יהיה כשנסגור את כל הפלסטינים במכלאות מבודדות, ללא פרנסה, חינוך, ובריאות, מוקפים במתנחלים מכל עבר? אז יבוא השקט המיוחל?
שנית, הגדר גם לא נועדה להביא ביטחון. היא נועדה לקבוע עובדות בשטח. לספח. לנשל. למנוע מן הפלסטינים לבנות ולהיבנות. לטשטש את גבולות 67′. הסבל שהיא גורמת לאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית אינו תוצאה של תכנון לקוי. היא תוצאה של תכנון מדוקדק. איך להסביר אחרת את החיתוך המדויק: כל קרקע פנויה לנו, כל באר לנו, כל שדה חקלאי לנו, ואילו כל השטח הבנוי הצפוף שנותר – להם בתחומי הגטו? הסבל האנושי שהיא יוצרת איננו תופעת לוואי. הוא מכוון. הוא יגרום לתוצאה הרצויה לשרון מזה שנים: טרנספר הדרגתי של האוכלוסייה הפלסטינית, תחילה לריכוזי האוכלוסין בשטחים, ומשם לירדן.
הגדר נועדה, אם כן, לשנות שינוי דרמטי את המצב במזרח התיכון. שינוי שיבטל כל דיבור על תוכניות כגון תוכנית ז’נבה, ויביא אותנו למצב חדש, הקיים כבר בחלקו, של מדינת מכלאות אכזרית. אפרטהייד. זה הרגע האחרון לעצור את הגדר. אנו, בשמאל ובמרכז, עומדים בפני ברירה היסטורית. אנחנו יכולים לדבר על ז’נבה בעוד המכלאות הולכות ומוקמות מדי יום, ממש כמו שדיברנו על אוסלו בזמן שההתנחלויות הורחבו, המאחזים הוכפלו וכבישי האפרטהייד נסללו. לחלופין, אנחנו יכולים להפשיל את השרוולים ולצאת למאבק אזרחי לא-אלים, יחד עם שותפינו הפלסטינים, נגד הגטו-גדר.
השעון אינו עוצר. הגדר אינה מחכה. זה הרגע.
גדר באמצע השטח הפלסטיני לא תביא שלום. רק אפשרטהייד. הצרה היא שכמו לגבי הסיסא "ברק נתן להם הכל". ייקח לציבור הישראלי עוד 3 שנים להבין למה הם "כועסים על הגדר".
לפיכך, יש רק דרך אחת להלחם בגדר, באפרטייד ובכיבוש והיא לייצר לגיטימציה הולכת וגוברת לסירוב לשרת בשטחים. זהו למעשה האמצעי האפקטיבי היחיד. אני סבור שההתמקמות של תנועת אומץ לסרב על נישת "הלוחמים" ומיקומה של התנועה בקו ההשקה הציוני המאפשר למילואימניק המשרת בשטחים להתלבט ולא להירתע מחבירה לסירוב היא מעשה שאינני יודע אם הוא מהותי למובילי התנועה או טקטי בלבד, כך או כך הוא מהלך גאוני.
לטעמי מהלך הסירוב הציוני המגובה במערכת הנראית לצופה החיצוני כמערכת משומנת היטב הוא בפועל האקט הרדיקלי המשמעותי ביותר בסביבה מכיוון שהוא מביא את הרדיקליות למרכז ובכוחו (כבר ברור שהשימוש בחיילי מילואים בשטחים פוחת ובהתאמה כמות המשימות) לשנות את המציאות.
אם הגדר תמנע פיגועים והמצב כאן ירגע אז לא תהיה שום סיבה להמשיך בעוצר ובסגר וכוחות צה"ל יצאו מהשטחים ויפנו אותם לפלסטינאים.
באיזה עניין מהותי חולקות המפלגות הללו על
פושע המלחמה ראש ממשלתנו?
לדעתי,קים שינוי בכיוון. הכתבות באתר המענין הזה שומרות על קו מחושב והגיוני. ההשוואה של יהודים לנאצים פסקה כמעט לחלוטין. האשמות שונות שהוצגו בעבר נגד היהודים פסקו וההאשמות מועלות נגד המדיניות ונגד מבצעיה. כעת המסרים יותר קליטים ויותר קל להיות אמפטיים כלפיהם.ושוב ברכותי!
הגדר אינה מאיינת את חזון ז’נבה. היא האלטרנטיבה שאנשי זנבה עצמם מציעים (הפרדה) למקרה שתכניתם תכשל, כלומר שהפלסטינים לא יכנעו בנושא הפליטים ("לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" כדברם). לכן אין לצפות ממי שתוכנית זו יקרה לליבו להיות בראש המוחים נגדה (נגד הגדר).
מי ששם את יהבו על השמאל הציוני יגיע (יזדנב) לבסוף למחוזות שאליהם כלל לא התכוון להגיע.
הבעיה היא לא הגדר עצמה. כשתהיה גדר יהיה לאן לסגת. כמו שקרה בלבנון, כמו שאולי אפילו ייקרה בעזה.
הבעיה היא התואי שלה, וזה שבונים אותה תוך התעלמות מוחלטת מהפלסטינאים שחיים בסביבתה. בשביל לפתור את רוב הבעיה הזו (אולי חוץ מבירושלים) צריך לדרוש דבר אחד מאוד פשוט – שכל הפלסטינאים שיישארו מ"מערב" לגדר ייקבלו תעודות זהות כחולות כמו הפלסטינאים במזרח ירושלים. זה ייגרום למתכנני הגדר לחשוב טוב טוב איפה להעביר אותה, ובאופן פלאי יעביר אותה הרבה יותר קרוב לקו הירוק.
אגב מעניין לשים לב שנכון לעכשיו הגדר עוברת פחות או יותר בתואי ה"הצעות הנדיבות" של ברק. כלומר היא מוכיחה שמה שהוא "ויתר" עליו זה בעצם מה שאפילו שרון מבין שאנחנו לא יכולים להחזיק, כאשר הוא מתעלם לחלוטין מהפלסטינאים.
אלושכה עסוקים בלאלדעתעל מי להישען מעלים כמובן רק קבוצות של יהודים כמועמדים…
אפשר לשתף פעולה עם ה"שמאל" הציוני על מה שמסכימים איתו,אין בזה כל רע. אבל להישען, כלומר להיות בברית אסטרטגית, צריך קודם כל על העם הפלסטיני, כשמונה מליון בני אדם שרובם נאבקים בדיכוי ובכיבוש. כמו כן לא זיק להסתכל קצת מסביב, על הסדר העולמי. ישראל הציונית בתמיכת בוש כנראה לא תפסיק את הכיבוש ולא משנה כמה נפגין. אבל אם מביעים בחשבון מצב של היחלשות משמעותית של השליטה האמריקאית באיזור ועלייה בכוחם והשפעתם של המחנות האנטי-אימפריאליסטיים בעולם וגם באיזור. במסגרת שינויים עולמיים כאלו, גם מאזן הכוחות בין העם הפלסטיני ותומכיו הדמוקרטיים בציבור הישראלי לבין מחנה הכיבוש יהיה שונה לחלוטין.
זה איננו חזון נפרץ, כבר עכשיו ההסתבכות האמריקאית בעראק ואפניסטן מקשה מאד על ארה"ב להתערב כדי למנוע מרידות אנטי-אימפריליסטיות בעולם, בהן אחת שהיא כבר כמעט מהפכה מנצחת – בנפאל.
אילו הייתה נבנית הגדר על הקו הירוק והתושבים היהודים ממזרח לה היו מפונים הייתי גדול תומכיה.
מרצועת עזה לא נכנס מחבל מתאבד אחד(!) לתוך שטחי ישראל לאורך העימות הנוכחי אודות לגדר המערכת וארגוני הטרור הפנו את עיקר "מרצם" כנגד המתנחלים וכוחות הצבא שברצועה.ירי הקסאמים,על אף הנזק המוראלי הרב שיצר,לעולם לא היווה סיכון ממשי לחיי אדם,לפחות לא עד שלב זה.
בסופו של דבר כשתוקם המדינה הפלשתינית לא יהיה מנוס מיצירת חייץ בין שתי המדינות
אם לא להשען על השמאל הציוני,על מי כן להשען? האם על המתנחלים,עם על הכהניסטים האם על הליכוד ושינוי שמדרדרים את המדינה לאבדון או על השמאל האנטי ציוני שהוא מיעוט שבמיעוט נותר לנו כמפלט——-השמאל הציוני בלבד!
אלו שהקימו את המדינה,לחמו למענה ושומרים עליה גם כיום הם אנשי המרכז שנמצאים בימין הציוני המתון ובשמאל הציוני.רק גוש מרכזי של אנשי חשיבה ומעש יביא לסדר חדש במדינת ישראל ובשכנותיה.רואים את האור בקצה המנהרה :אנו היהודים משלימים עם המציאות ועם הצורך לצאת מרוב השטחים ששוחררו על ידי גיבורי צה"ל במלחמת ששת הימים ולאפשר ובמיוחד ל ע ז ו ר להקמתה של מדינה פלסטינית ידידותית בסמוך לנו.לנוכחות הצבא האמריקאי ולמצביאם הדגול נשיא ארה"ב ג’ורג’ בוש יש חשיבות ראשונה במעלה לבואו של סדר איזורי חדש וטוב.בני דודנו הקרובים והרחוקים מבינים שיש להכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ועומדים (בעזרת ארה"ב) להגיע עמנו להסדרים.
דעת הקהל באירופה נוטה לצד ישראל בנושא חומת ההפרדה. לאחר שעיתוני אירופה פרסמו בעמודיהם הראשונים תמונות מאתר משרד החוץ הישראלי. התמונות על הפיגוע האחרון בירושלים הביאו לדעת הקהל הנאור את סבלם של תושבי ישראל ואת החשיבות העצומה בהפרדה מוחלטת בין 2 העמים. כמו תמיד את המחיר משלמים האזרחים התמימים והבלתי מזיקים מ-2 העמים ושלטונות ישראל מחויבים בפרוש למנוע סבל מהתושבים שעלולים להפגע מהגדר ואם אי אפשר הרי חייבים לפצותם בצורה נאותה והולמת!
רציתי להוסיף שאני מכיר את יגאל, הייתי שנה שעברה בקורס שלו והבן אדם פשוט תותח על, סרבן אמיץ ובעל רמת מוסר שלא הייתה מביישת את מהטמה גנדהי. חולה עליך כן יירבו כמוך!!!! תחזור כבר מהשבתון, מתגעגעים…
הבעיה המהותית איננה בסדר הפוליטי החדש
במזרח – התיכון, החשוב כשלעצמו.
גם אם ייחתמו הסכמים עם כל מדינות ערב
ישראל תישאר חבית של חומר נפץ בגלל הציונות.
הציונות היא תנועה גזענית הפועלת לקידום
האינטרסים של היהודים על חשבון הערבים.
מדינת ישראל אינה מדינת כל אזרחיה אלא מדינה
ציונית. בבתי – הספר שלה מחנכים את ילדי
היהודים כי המדינה היא כלי שרת של הציבור
היהודי וכי הערבים כמיעוט אינם אלא עלה תאנה
לדמוקרטיה שהיא ליהודים בלבד ("מדינה יהודית ודמוקרטית").
כך למשל הציונות מעוניינת בשטחים הכבושים, אבל במצב הנוכחי יש שם רוב ערבי ברור. סיפוח יהפוך את הערבים לציבור בעל משקל פרלמנטרי. לכן המזימה היא להתנחל בשטחים להביא להתלקחות ולגרש את הערבים, ואז יהיה ניתן לבצע סיפוח.
בתוך תחומי ישראל לעומת זאת הערבים הם מיעוט
ברור. ניתן לפיכך להשתמש בהם כעלה תאנה
לדמוקרטיה שיש ליהודים. אבל אם יעלה מספרם
באחוזים הציונות תהיה חייבת או להוציא אותם מחוץ למשחק או לטרנספר אותם.
כיוון שהציונות נואשה מהניסיון לבצע סיפוח
טריטוריאלי של השטחים- עקב ההתנגדות הפלסטינית מאז 87′, היא מנסה כעת "לצמצם נזקים", ולהרוויח שיירים מן הנתח שנפל בחלקה
ב67′. אבל גם כאשר היא תיוואש מנסיונה זה,
עדיין תהיה שאלת אופיה של המדינה השאלה הקריטית.
לסיכום, לא יוכלו לחיות זאב עם כבש-
אי אפשר לשמר את האפרטהייד הציוני יחד עם
‘דמוקרטיה’ כזאת או אחרת. אחד מהם יהיה חייב
להיעלם, ובידינו הבחירה.
ט"ו בשבט שמח.
עיתוני אירופה,הרדיו והטלביזיה ביבשת מבקרים בחריפות רבה את החומה ("גדר").ה"טריביון" בבעלות הניו יורק טיימס פרסם בשבוע שעבר את מאמרו של תומס פרידמן שכתב על שני מנהיגים המצויים במעצר בית בפקודת שרון:עראפאת ובוש. הוא הוסיף וכתב על סגן הנשיא צ’ייני שהוא שפוט של הלובי היהודי האמריקאי והנוצרים הפונדמליסטים. ההפגנה באבו-דיס והמחאה הישראלית פלסטינית נגד החומה-זכו לכיסוי נרחב במוצאי שבת וביום ראשון.
זכותם של הישראלים לחיים קודמת לזכות הפלסטינאים לחופש תנועה
אבל את הגד יש להקים בגבולות הקו הירוק
מעניין אם זכותם של הפלסטינים לחיים גם קודמת לזכות הישראלים לחופש תנועה ואיפה עפ"י "ההיררכיה" של מר אלי נמצאת זכותם של הפלסטינים להשתחרר מהכיבוש?