בסוף ינואר נערך במועדון "הגדה השמאלית" שבתל-אביב ערב עיון על משנתו של מייסד המפלגה הקומוניסטית האיטלקית אנטוניו גרמשי. הרב-שיח נערך לרגל הפרסום בעברית (לראשונה!) של אסופת מאמרים מאת גרשמי בתרגומו של אלון אלטרס תחת הכותרת "על ההגמוניה" (הוצאת רסלינג). הספר מתורגם היטב, אך במבוא לספר מצטרף אלטרס למגמת הדה-פוליטיזציה הקיימת בחוגים אינטלקטואלים מסויימים במערב סביב דמותו של גרמשי ופועלו. אין כאן המקום לעמוד על אי-הדיוקים וההשמטות בביוגרפיה של המרקסיסט האיטלקי כפי שבאים לידי ביטוי בהקדמה "האיים של אנטוניו גרמשי" שבאסופה. אבל מן הראוי לציין את הניגוד הקוטבי בין התרגום המעולה לבין הביוגרפיה הרשלנית.
כצפוי בערב על גרמשי, הדוברים הרבו לשוחח על "הגמוניה", "חברה אזרחית" ותרומתו של המחבר להבנת התרבות והחברה. בערב זה אני עסקתי בשאלה אחרת: ניתוח מושג המשבר אצל גרמשי. וזאת משני טעמים. ראשית, גרמשי היה מהפכן ודאגתו העיקרית היתה הבנת הדינמיקה של השינוי החברתי. שנית, גרמשי היה גם מרקסיסט ולכן הוא לא הסתפק בתיאור הדינמיקה לשינוי חברתי. הוא גם ניסה לממש ניתוחים אלה, ועל כך שילם מחיר אישי כבד. גרמשי ישב שנים ארוכות בכלא הפשיסטי ושוחרר ממנו מספר ימים לפני מותו ב-1937.
אנטוניו גרמשי הוא ממשיך דרכו של לנין בעת שהתמודד עם הגישה הדוגמטית לפיה המשבר הקפיטליסטי אמור להוביל בהכרח לסוציאליזם. לפיכך, גרמשי סבר שהמאבק על ההגמוניה הוא מרכזי ונתן לכך ביטוי נרחב בכתביו. תרומה נוספת בהגות גרמשי היא הרצון להתגבר על ניתוחים פשטניים ולחבר בין המרקסיזם לבין מצבים קונקרטיים, חיבור שהוא פוליטי ומהפכני. על שילוב זה למד גרמשי מלנין ומניסיונם של הבולשביקים.
לדעת גרשמי, החברה המעמדית מתבססת על יחסים חברתיים וביסודם הניצול. כדי לבטל את החברה המעמדית, טען, על המעמד המנוצל לשאת את השינוי ולהנהיגו במטרה לנצח את הבורגנות. בתום תהליך רצוף תחנות ומעברים (ולא סתם מעברים, אלה ניתוקים!) המעמד המנוצל אמור לבטל את החברה המעמדית לטובת החברה השוויונית, החברה הקומוניסטית.
תיאוריית המדינה על פי גרמשי
סוגייה נוספת בהגות גרמשי היא המדינה. גרמשי לא התייחס למדינה בצורה מצמצמת (על פי המסורת הליברלית, קיימת חלוקה בין הזרוע המחוקקת, הזרוע המבצעת והזרוע השיפוטית), אלא פיתח את הניתוח המרקסיסטי של המדינה והעניק לו ממד המשלב כלכלה, פוליטיקה ואידיאולוגיה; את המבנה (הכלכלי-חברתי) הוא קשר בקשר דיאלקטי עם מבנה העל.
לפי גרמשי, המדינה מורכבת מחברה פוליטית (הממשלה, המשטרה, הצבא, המנגנון האדמיניסטרטיבי) ומחברה אזרחית (האיגודים המקצועיים, הכנסייה, התאגידים, המפעלים – המקום בו מתנהל הניצול, אמצעי התקשורת, אנשי רוח ועוד). למדינה שמור תפקיד שיעתוק חברת הניצול באמצעות הדיכוי (כולל הפעלת אלימות לשם העמקת הניצול ועד לדיקטטורה גלויה) וקידום הקונסנזוס החברתי (או במלותיו של גרשמי: ההגמוניה).
באמצעות המנגנונים האידיאולוגיים, המעמד השליט מבטיח את המשך שליטתו. מנגנונים אלה פועלים לחיזוק התמיכה החברתית הנרחבת בהגמוניה – הבורגנות. האידיאולוגיה של המעמד השליט, השקפת עולמו, מתורגמת לשפת המעשה בכל פעילות אנושית, קבוצתית או פרטית. מול הגמוניה אידיאולוגית זו, המדינה הופכת לכאורה לגורם נייטרלי (היא אינה מוכנה לחשוף את חותמה המעמדי) ופועלת כגורם מווסת או מתווך (המסוגל לתווך באי-אלו מחלקות פנימיות בקרב השכבה השלטת ולווסת את יחסיה המעורערים של השכבה השלטת עם המעמדות הכפופים). המדינה היא מכלול הפעילות המעשית והתיאורטית של המעמד השליט, הנחוצה על מנת להבטיח את המשך השליטה אך גם הכרחי ליצירת הקונסנזוס בקרב הנשלטים.
איך יכולה הבורגנות להבטיח את שליטתה על החברה ולהשיג את הפנמת השליטה על ידי המעמדות הכפופים? על כך השיב גרמשי ש"אין שלטון ללא הגמוניה". בגלל הבסיס החברתי המצומצם של הבורגנות, היא חייבת לעקיף את עצמה בשכבות רחבות של הציבור המקבלות את עקרונותיה הפוליטיים ואף להפוך את האלימות הקשורה באופן הייצור הקפיטליסטי לחלק מכללי המשחק המקובלים על שכבות רחבות של החברה. מעמד הופך להגמוני ברגע שהוא מצליח ללכד את החברה סביב האינטרסים שלו.
על משמעות המשבר
עד כאן כמה מלים על מושב ההגמוניה אצל גרמשי. אמנם רבים שבים אל המושג הזה ומציינים את ההגמוניה כתרומה התיאורטית המרכזית של גרמשי (ושוכחים שהמהפכן הרוסי פלכאנוב כבר כתב על ההגמוניה עשרות שנים לפניו…). אבל קיימת סוגייה תיאורטית מרכזית נוספת שגרשמי התמודד עמה: המשבר. זאת, על רקע עליית הפשיזם בארצו בתחילת שנות העשרים והמשבר הכלכלי הכלל-עולמי בסוף אותו עשור. עבור גרמשי המשבר מהווה חלק בלתי נפרד מההתפתחות הקפיטליסטית. עם זאת המשבר אינו רק חלק בלתי נפרד מההתפתחות הקפיטליסטית, זהו גם אירוע. גרמשי התייחס בכתביו לשורה ארוכה של משברים: המשבר האורגני (או משבר יסודי), המשבר המחזורי, המשברים ההיסטוריים היסודיים, המשברים הכלכליים הגדולים, המשבר המבני, המשבר הרדיקלי של המשטר הקפיטליסטי, וכד’. זאת, אם נתעלם מהמשברים הפוליטיים, האידיאולוגיים והצבאים אודותיהם כתב גרשמי ארוכות.
לפי גרמשי, משבר כלכלי יכול להפוך למשבר היסטורי או משבר יסודי (או כדבריו: "משבר אורגני") רק אם הוא מקיף את מכלול המדינה, קרי את החברה הפוליטית ואת החברה האזרחית. גרמשי היה פעיל מאוד בניסיון המהפכני של מועצות העובדים שהוקמו במפעלי המתכת והרכב בעיר טורינו לאחר מהפכת אוקטובר. הוא גם התייחס אל מפלת מועצות העובדים ואל עליית הפשיזם כאל מוצא למשבר. לדבריו המשבר באיטליה היה למשבר יסודי שלא הוביל למשבר מהפכני אלא להתנוונות.
על פי גרמשי ובאופן דיאלקטי ההגמוניה יוצרת גם את משבר ההגמוניה, ומשבר ההגמוניה מוליד את המשבר היסודי. המשבר היסודי יכול להוביל אל המשבר המהפכני. זאת בתנאי אחד: שיחסי הכוחות בין המעמדות הנצים, בין המעמד השליט לבין המעמדות הכפופים הוא כזה שהמעמדות הכפופים מסוגלים לגבור על הבורגנות (על סוגיית יחסי הכוחות ר’ בהרחבה בעמ’ 88 באסופה "על ההגמוניה" בהוצאת רסלינג). אבל המשבר היסודי יכול להוביל גם לשיקום יחסי הכוחות בתוך המעמד השליט (מעשה שגרשמי כינה "מהפכה שקטה"). בעקבות שיקום יחסי הכוחות בתוך המעמד הבורגני, הוא מסוגל לנהל את המשבר ואף לשקם את מערך הייצור ואת מנגנוני השליטה. במסגרת שיקומו של המעמד השליט יש תפקיד מרכזי לשילובם של האינטלקטואלים והמנהיגים הפוליטיים שמצחו "למטה" לטובת האסטרטגיה שלו. וכך, לפגוע באפשרות צמיחתו של פרויקט אלטרנטיבי.
לדברי גרמשי ה"פורדיזם" (אופן הייצור של המפעל המודרני סביב פס הייצור הנע – כפי שהונהג במפעלי תאגיד "פורד" בארה"ב) והפשיזם הם דוגמאות לאותה "מהפכה שקטה". הפורדיזם והפשיזם הצליחו לשקם את מערך הייצור על ידי הגדלת פריון העבודה (והעמקת הניצול) ואת מנגנוני השליטה. המטרה הסופית של הפורדיזם והפשיזם היא לא אחרת מהגדלת צבירת ההון והרחבת המשק. בשני המקרים נעשה בו זמנית שימוש בדיכוי והופעל הקונסנזוס החברתי. השוני בין הפורדיזם לפשיזם נעוץ במסגרת הגיאוגרפית השונה (ארה"ב ואירופה) וטיב יחסי הכוחות החברתיים בכל אחת ממסגרות אלה.
טיב המשבר תלוי במעמדות החברתיים הנתונים במדינה מסויימת ויחסי הכוחות בניהם. אין הרס ללא בנייה. לדעת גרמשי לא ניתן להעמיק את המשבר בכיוון המהפכני ללא הצגת מוצא פוליטי-המוני מן המשבר. משבר ההגמוניה של המעמדות השליטים אינו יכול להעמיק ללא מאבק על ההגמוניה מצד המעמדות הכפופים.
הקפיטליזם המפותח חודר אל כל שטחי החברה האזרחית ועל מנת להציג חלופה יש צורך להחליש את ההגמוניה של הבורגנות ולהקים מערך כוחות אלטרנטיבי ("בלוק היסטורי אלטרנטיבי" לדברי גרמשי). גרמשי אף הבחין בין מרד לבין מהפיכה. על פי השקפתו מנגנון המדינה ניזוק חלקית כתוצאה ממרד. במהפיכה, מנגנון המדינה נהרס עד היסוד על ידי השלטון החדש – שלטונם של המעמדות הכפופים.
כמה מלים על המשבר בישראל
המשבר הפוקד את ישראל הוא רב-גוני. זהו משבר כלכלי, משבר חברתי, משבר פוליטי (כולל משבר של מנהיגות של המפלגות הציוניות-בורגניות) ואף משבר של שליטה – משבר הכיבוש של השטחים הפלסטינים. כמו כן, מתגברים המתחים בתוך השכבה השלטת, מתחים שבאים לידי ביטוי בבלבול ובחילוקי הדעות הגוברים בקרב פוליטיקאים ואף במה שקרוי "ראשי המשק" – המגלים עצבנות הולכת וגוברת. האפיון המרכזי של המשבר בישראל הוא ירידת הרווחים (ליתר דיוק שיעור הרווח) של תאגידים וחברות שבבעלות השכבה השלטת. כדי לשמור על שיעור הרווח, השכבה השלטת נוקטת שורה של צעדים מרחיקי לכת – כולל ביטול הגנות על העובדים. הגנות שנבנו במשך שנות מאבק ומו"מ (כגון הסכמים קיבוציים) או שהיו חלק ממדינת הרווחה. במלים אחרות: זהו תהליך מואץ של מיקסום הרווח על ידי שיקום ממד ההרתעה (כלפי הפלסטינים) והעמקת הניצול (כלפי העובדים בישראל).
התשובה החברתית אינה אחידה מול מתקפה זו נגד מעמד העובדים – הכוללת תופעות חדשות בישראל כגון אי-תשלום שכר לרבבות עובדי הרשויות המקומיות. מתקפה שהיא פועל יוצא מהעמקת המשבר. על פי המושגים של גרמשי, המעמדות הכפופים לא הצליחו להקים "בלוק היסטורי אלטרנטיבי" כדי לשנות את יחסי הכוחות החברתיים. אי הקמת "הבלוק ההיסטורי" אף היא מסימני ההיכר של המשבר. יתר על כן, בישראל ההגמוניה הבורגנית רחוקה משבירה; אם כי היא נסדקת.
מאד מעניין. תמשיכו לעשות כאלו ערבים בגדה.
רציתי לשאול אותך אפרים, איך מתייחס גרמשי לאתניות בכלל ןלקשר ההדוק בין לאומיות אתניות ודת בפרט ? כפי שהציג אותו מתרחש בארץ פרופ’ שנהב בספרו המצויין "היהודים-הערבים" ?
נדמה לי שהטקגוריות כפי שבאות לידי ביטוי בספרו של יהודה שנהב זרות למחשבה הגרמשיאנית. גרמשי היה מרקסיסט וככזה ניתוחו של התופעות הדתיות והלאומיות נעשו בפרדיגמה של המטריאליזם ההיסטורי. יחד עם זאת, בגלל משקל הדת (במקרה שלנו: הדת הקתולית) בחברה האילטקית הוא הקדיש מאמרים ארוכים לסוגייה. כגון מאמר על הקשר בין פילוסופיה לדת שהוא כתב בתחילת שנות השלושים. המאמר, יחד עם המאמרים הנוספים בשאלת הדת והכנסייה לא ראו אור במהדורה בשפה העברית, ואינני יודע האם תורגמו לאנגלית. בכל מקרה הם מופיעים בגרסה המקורית של "מחברות הכלא". גרמשי הרבה גם לכתוב על הדרום מול הצפון, בהקשר האיטלקי ולמיטב ידיעתי אין בכתבתיו כל התייחסות לשאלה ה"עדתית". ועל כך אפשר לקרוא במאמר "המעמד השונה של האיטלקטואלים העירוניים ושל האינטלקטואליים הכפריים" שהתפרסם בתרגום בשפה העברית (עמ’ 42).
אשמח אם תשלח לי חומר שכזה באנגלית ל – matityaho@walla.co.il
ואני שמח על התשובה המהירה.
אבל אני חייב לומר שהכינוי העדתי הינו כינוי הגמוני שכן ההגמוניה האשכנזית בשנות החמישים
ביקשה לעשות את הערבים היהודים {קרי המיזרחי}
לעדות, כדי לפרד אותם ולהכליל אותם כמופרדים בחברה הישראלית ובכך להחליש את כוחם.וכמובן ידוע לך שעד לפני שנות התשעים היה כבר רוב מזרחי בארץ שלהם ביחד עם הפלסטינים הישראלים ואפילו רוב של כמעט תשעים אחוז ביחד עם הפלסטינים תושבי השטחים הכבושים.
אני רוצה לטעון שהשיח העדתי אינו שיח עדתי אם כי הוא שיח של עולם שלישי – עולם ראשון מובהק שכן המיזרחים באו ממדינות עולם שלישי ונדחקו בצורה כלכלית חברתית ופוליטית למעמדות הנמוכים ביחד עם הפלסטינים.
כך שהם הקהל שמפלגות ושיח קומניסטי צריכים לפנות. והשיח המיזרחי אם כך הוא הנגזר מדבריו של גרמשי על ההגמוניה האלטרנטיבית שצריכה לקום.
והבקשה שלי היא שתנסה להראות כיצד אני כשיך לזהות שחיה ביחסי דיכוי עם הממשלה הציונית אשכנזית יכול להשתמש במחשבות גרמשי לניסוח הבנותיי ?
גרמשי דחה את המטריאליזם הוולגרי, שהטיף לדטרמינזם כלכלי, כאילו ומשבר של השיטה יכול להביא באופן אוטמטי למהפכה סוציאליסטית. אולם התיאוריה שלו בדבר ההגמוניה התרבותית, הוליכה למעשה לחיסול הבולשביזם.
ב1922 מסיבות של בריאות כושלת גרמשי נסע לברית המועצות שם שיתף פעולה עם סטלין והוא תמך בקו של סטלין-בוכרין לאחר 1924 של הפיכתה המפלגה הקומוניסטית ממפלגת האוונגרד של מעמד הפועלים למפלגת פועלים-איכרים..
קו זה הוא המשיך לפתח בכתיבתו בשנים של בידודו בכלא הפשיסטי.
לפני גרמשי הייתה הבעיה כיצד ליצור בלוק עם האיכרות הענייה. הייתה זו שאלה דומה לשאלה שהבולשביקים ניצבו בפניה ברוסיה ששם ללא ברית עם האכרות, לא ניתן היה לעשות מהפכה. אולם בכל ברית עולה השאלה איזה מעמד ינהיג אותה. עבור לנין ב1917 וטרוצקי עוד מ1906,( "תיאורית המהפכה המתמדת) היה זה מעמד הפועלים שחייב להנהיג אותה. דהינו כי למעמד הפועלים חייבת להיות הגמוניה. לא כן עבור גרמשי. עבורו כדי לזכות בברית עם האיכרים היה צורך לזכות באינטלקטואלים שמוצאם בזעיר הבורגנות הרדיקלית בדרום, להם הייתה השפעה ניכרת על האיכרים. לשם כך היה צורך לשבור את ההגמוניה האידיאולוגית של האריסטוקרטיה, עליהם הוא מנה את גיאוסטינו פורטנאטו ובנדיטו קרוצה. ..
בו זמנית גרמשי הלל את פיארו גוביטי כמודל לאינטלקטואלים דמוקרטים בהם ניתן לזכות כבני ברית למעמד הפועלים. גובטי ראה את מעמד הפועלים ככוח אשר יכול לחדש את החיים באיטליה כמדינה מודרנית מפותחת, כאשר הוא אינו תומך במהפכה סוציאליסטית של מעמד הפועלים.
בנגוד לזרמים במפלגה הקומוניסטית, כאשר בראשם בורדיגה, שהיה מנהיג המפלגה עד אשר הובס על ידי גרמשי בתמיכת סטלין, אשר התנגדו לברית זו עם אינטלקטואלים אלו וראו בברית כזו מכשול על דרכה של המהפכה הסוציאליסטית, גרמשי דחף בכל כוחו לברית זו, בכך הוא הקדים את דמיטרוב.
המסקנה הפרוגראטית של :גרמשי היא ברורה, מהפכה בשני שלבים, כאשר השלב הראשון מהפכה אידאית מודרנית ורק בשלב השני מהפכה סוציאליסטית. יד ביד עם גישה זו הוא ביקש לחסל את המפלגה הקומוניסטית כמפלגת אוונגרד מעמד הפועלים ולהפכה למפלגה פופוליסטית.
.( מלוא המאמר באתר בנק"י)
הבעיה שמה שכתב י"ש בקטע הקודם היא… שאין. במילים אחרות, ניסיתי למצוא סימוכין בכתבתיו של גרמשי (או במעשיו) על האשמות הכבדות… ולא מצאתי. למשל בסוגיית פיירו גובטי, איש רוח איטלקי מן הדרום שהותקף קשות על ידי גרמשי על כך "שבאמצעות עמדותיו דגל תמיד הסוגייה של הדרום לא תחרוג מגבולות מסויימים, שלא תהפוך לסוגייה מהפכנית". (מתוך "כמה שאלות סביב הסוגייה הדרומית", 1926). גרמשי הוקיר את תרומתו של טרצוקי למהפכת אוקטובר, אבל לא כל כך העריך את פועלו לאחר המהפכה. כבר ב- 1926 הוא כתב מכתב אל המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ בו הוא דורש מטרוצקי ואחרים לחדול מהניסיון לפלג את הכוחות המהפכניים. ב- 1929 כתב גרמשי, כבר בכלא הפשיטסי, מאמר ארוך המוקדש לטרוצקי ובאמצעותו הוא מתפלמס עם כמה מהנחות היסוד (השגויות!) של טרוצקי. הפולמוס עם טרוצקי שב לאורך השנים, במספר מכתבי גרמשי עד למותו. לגבי בורדיגה אין להרבות במילים. בורדיגה לא הוצא מהמפלגה על ידי גרמשי, אלא על ידי רוב חבריה. בעת הוצאת בורדיגה מהמפלגה, לסטלין לא היה כל השפעה על הנעשה באיטליה. פרשת בורדיגה היא סוגייה פוליטית של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית בשנותיה הראשונות ואין לה קשר לנעשה במוסקבה.
מהי האמת בטענתו של דוידי? …
כבר על פניה מבלי להעמיק ידע ביחס לגרמשי ברור מדבריו של דוידי שגרמשי היה מתומכי סטלין. ב1926, שנתיים לאחר שסטלין עולה לשלטון והוא פועל לדיכוי ולסילוק הלניניסטים מהמפלגה, לפי עדותו של דוידי "ב- 1926 הוא כתב מכתב אל המפלגה הקומוניסטית של ברה"מ בו הוא דורש מטרוצקי ואחרים לחדול מהניסיון לפלג את הכוחות המהפכניים. אולם ב1926 סטלין אינו מבטא כוח מהפכני, אלא צנטריזם בירוקרטי שעושה את הזיג הימני שלו. זיג אשר הביא למפלת השביתה הכללית באנגליה ולמפלה הנוראה שנה לאחר מכן בסין. בתקופה זו מוגלה טרוצקי לאלמא אלטה ולאחר מכן אל מחוץ לברית המועצות.
ודוידי ממשיך:
"ב- 1929 כתב גרמשי, כבר בכלא הפשיסטי, מאמר ארוך המוקדש לטרוצקי ובאמצעותו הוא מתפלמס עם כמה מהנחות היסוד (השגויות!) של טרוצקי. הפולמוס עם טרוצקי שב לאורך השנים, במספר מכתבי גרמשי עד למותו".
אולם ב1929 הסטלניזם עושה את הזג, האולטרה שמאלני שיביא לנצחון היטלר בגרמניה. לא לטרוצקי היו הנחות שגויות, אלא לסטלין, לגרמשי ולדוידי.
מהי האמת ביחס לבורדיגה?
בורדיגה היה אולטרה שמאלני, שדחה את הטקטיקה של החזית המאוחדת באיגודים המקצועיים ועם הסוציאל דמוקרטיה. כבר לנין ביקר אותו ב1920 על עמדותיו השגויות. אולם, בזמן לנין לא היו מסלקים מהמפלגה אולטרא שמאלנים, לעומת זאת כאשר סטלין בברית עם זינוביב עלו לשלטון ושלטו על האינטרנציונל, כל מי שלא הסכים עם סטלין סולק, ולאחר מכן אף חוסל בדרך כלל.
לפני עליית סטלין לשלטון, גרמשי תמך באולטרה שמאלנות של בורדיגה, אולם לאחר שבורדיגה ב1926 אמר לסטלין את מה שהוא חשוב על הפוליטיקה האופורטוניסטית שלו בפניו, הוא סולק מהמהמפלגה וגרמשי החליפו, כאשר הוא תומך במדיניות של סטלין של "הבולשביזציה", דהינו החלפת סניפים נרחבים בהם חברים יכלו לדעת מה קורה, בתאים קטנים שבידדו את החברים, סטלין היה זקוק לצעד זה, כדי לסלק ביתר קלות את הלניניסטים מהמפלגות הקומוניסטיות שעברו למעשה לא "בולשביזציה", אלא סטלינזציה. את הצדקתו את המדיניות הזאת של סטלין, ניתן למצוא ב:
The party’s first five years Unsigned, L’Unita, 24 February 1926
ובאותה מידה, אין דוידי, מסוגל להבין את עמדת גרמשי לגבי פיירו גוביטי והוא כותב: "ניסיתי למצוא סימוכין בכתבתיו של גרמשי (או במעשיו) על האשמות הכבדות… ולא מצאתי. למשל בסוגיית פיירו גובטי, איש רוח איטלקי מן הדרום שהותקף קשות על ידי גרמשי על כך "שבאמצעות עמדותיו דגל תמיד הסוגייה של הדרום לא תחרוג מגבולות מסויימים, שלא תהפוך לסוגייה מהפכנית". (מתוך "כמה שאלות סביב הסוגייה הדרומית", 1926). גרמשי מעולם לא חשב שגוביטי הוא מהפכן, אלא שהוא פרטנר חשוב לשלב הראשון של התיאוריה שלו של שני השלבים, להגמוניה התרבותית.
אולם מדוע להסתמך על מה שאני כותב. ניתן למצוא את האמת לסוגיה זו למשל במאמר חשוב שאינו דווקא ממקור טרוצקיסטי:
1.
2. PNoverv
OVERVIEW OF THE PRISON NOTEBOOKS "The proletarian revolution cannot but be a total revolution. … When Antonio Gramsci, the head of the Italian Communist … to a political understanding of Gramsci’s Prison Notebooks. … extremely usurious rates and as Gramsci put it: "manipulate
http://www.charm.net/~vacirca/PNoverv.html
על ספרו של גרמשי -תמצאו במאמרו של יצחק לאור
הארץ "תרבות וספרות" יום ששי ה13 בפברואר.
נתקלתי במאמר הזה בטעות, ואני רוצה לומר:
א) הוא ממש מעניין, ודוידי כותב נפלא.
ב) חבל שלא עושים עוד ארועים כאלה בגדה השמאלית ובכלל במוסדות חד"ש.