רוב חברי וידידי נבעתו השבוע מהידיעות והתמונות ממשכן הכנסת, ולא בכדי. כולם אמונים על ערכים דמוקרטיים וההתקפה על הכנסת, כך לפחות הצטיירו הדברים בתקשורת ביום שלישי השבוע, הדאיגה אותם באמת. אנשי מרכז הליכוד, בניצוחו של סגן ראש עיריית רעננה עוזי כהן, נבלמו על ידי אנשי משמר הכנסת, לבקשתם של ח"כי שינוי, רשף חן ורוני בריזון, וכהן הגיב, כדרכו, בסגנון מצמרר ומבחיל.

העסקן החשוך הזה שלח אפילו איום מקומם ודוחה לכיוונו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין, והודיע ש"מי שהולך נגד הליכוד – מזמין לעצמו תעודת פטירה". ריבלין הגיב בבוז, כראוי לעוזי כהן והסגנונות. המלים "תעודת פטירה" עוררו חלחלה בליבו של כל אדם הגון.

כל זה איפשר לאליטות, למשכילים, לעשירים, לאמידים, למעמד הבינוני, להרגיש נהדר עם עצמם. אפילו "מעריב", שאינו חשוד בשנאה לליכוד ומנסה לטפח תודעה אנטי אליטיסטית במחיר כבד ולעתים מביש, ציטט את אנשי שינוי שכינו את חברי מרכז הליכוד המגיעים לישיבות ועדות הכנסת בכינוי המעליב "ביריונים". השורות נסגרו, ובעצם הכל בסדר. הטובים והרעים מתייצבים משני צדי המתרס, קל מאוד לתעב את כהן ולתמוך בנציגי ציבור נקיים ואנינים כמו בריזון וחן. ריבלין שומר לא רק על כבודו, אלא גם על כבוד הכנסת ועל הדמוקרטיה הישראלית. הרביזיוניסט הוותיק, נציג מובהק של ההדר הבית"רי, ריסן בעזרת שותפיו הטבעיים מהבורגנות האשכנזית בשינוי את האספסוף המאיים על הסדר הטוב בוועדות הכנסת.

התפקיד העיקרי, ואולי הקשה ביותר של הטור הזה, הוא להתבונן אל מעבר לציקצוקי הלשון של הבורגנים, ולנבור גם במהותם של הדברים. לא ניתן, וגם לא צריך להגן על עוזי כהן שגם איתו נתחשבן בהמשך, ולא רק בגלל סגנונו המחפיר. אבל מדוע התגייסו אנשי שינוי וריבלין הליכודניק למערכה בלהט כזה? על מה בדיוק יצא הקצף, ולאיזו תכלית הגיעו ה"ביריונים" לדיון של ועדת הכספים? נו טוף, כפי שיצחק שמיר נהג לומר, כאן העלילה קצת מסתבכת.

מסתבר שאנשי שינוי רצו בכל מאודם למנוע מעובדי המפעל עשות אשקלון למחות נגד הפרטת מפעלם ונגד "ההתייעלות", שבשנת 2004 כולם כבר יודעים שזהו שם קוד לפיטורים. ח"כי הליכוד בוועדה מודים שרוב חברי המרכז מתנהגים למופת בדיונים, אבל לא נוח להם גם עם "המבטים" שהם נועצים כמדווח, במי שאמורים לייצג אותם. כך אנחנו דורשים בעצם מאנשים שעומדים לאבד את מקור מחייתם, את כבודם, את השגרה הברוכה של אורח חייהם, את מעמדם בקהילה ואת יוקרתם במשפחה, לשמור על השקט ועל הסדר, ולהמשיך לבטוח באנשי סיעת הליכוד בכנסת, שבוגדים בהם יום-יום, שעה-שעה. בהשראת ביבי נתניהו משליכה סיעת הליכוד את בוחריה לפח אשפה ענקי, קולקטיבי, ודורשת מהם לקבל את המעילה התהומית הזאת באמונם בקור רוח, בנימוס – שחנה בבלי לא היתה מתביישת בו. עובדי עשות אשקלון, "שרבים מהם חברים במרכז הליכוד", באו כדי לדרוש מאנשיהם בכנסת לויאליות, אכפתיות, אפילו הקרבה למענם. הם עדיין מסרבים להפנים את העובדה הפשוטה, שדווקא בסיעתם פועלים האויבים המעמדיים הקשים שלהם, אלה שהורסים את חייהם.

במסדרונות הכנסת הם נתקלו בשומרים של ריבלין, שטענתו לעממיות מבוססת בעיקר על עברו כעסקן כדורגל שלו. בין המוחים לבין הח"כים שדנו בגורלם בשאננות מקפיאת דם ניצבו המחסומים, כמעט כמו אלה שחונקים את הפלסטינים בשטחים. אבל אני לא משלה את עצמי שזה ילמד אותם פרק בסולידריות אנושית עם מדוכאים שאינם בני עמנו. עם מורי דרך כמו עוזי כהן הם מתועלים לתודעה כוזבת, ללאומנות כתחליף למאבק חברתי, למנטליות אנטי דמוקרטית.

איני חולק על הצורך לחסום ביריונות מילולית או חלילה פיסית בבית המחוקקים שלנו. צריך לבלום את המיעוט שמשתולל, אם כי שאבתי הנאה רגשית עצומה מתיאור הקללות שהפועלים הטיחו בפני אויבם המעמדי המושבע, מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור יצחקי. אבל גם כאן יש להבחין בין העיקר לטפל: השמאל כולו חייב לתמוך בעובדים, גם אם הם ליכודניקים, נגד הבורגנים שחומסים את מקור פרנסתם באמתלה של קיום שלטון החוק. אם לא נעמוד איתם שכם אחד על הבריקדות, גם כאשר הם אינם מתנהגים לפי אמות מידה של הטרקלינים ההדורים של מצביעי שינוי, אז נפקיר אותם סופית לדמגוגיה הסוציאלית של אנשים נקלים כמו עוזי כהן. אין לכחד שסגן ראש עיריית רעננה מוביל אותם לוועדת הכספים כחלק מתרגיל ההונאה המדהים של הליכוד, ולא כאנטי תזה חברתית להתנהלות הזאת.

תאזינו היטב לטקסט המפחיד של כהן. אחרי שתקף את ריבלין כדי לרצות את חברי המרכז הממורמרים באמת, הוא כמעט ופוטר אותו מאחריות. את ההסבר של עוזי כהן ילמדו בעתיד בחוגים למדעי המדינה, כדוגמה האולטימטיבית לתחכום של עסקן שמשרת את הבורגנות ובו-זמנית מסית את ההמון באמצעות תרגילי הסחה שלא ייאמנו:

"לא ריבלין אישית יזם את הרחקת חברי המרכז מהוועדות אלא חברי כנסת ממפלגות אחרות, יפי נפש המנותקים מן העם. הם ראו שפעילי הליכוד מגיעים לכנסת, והבינו שבכך מגדיל הליכוד את סיכוייו לנצח בבחירות הבאות. כל כוונתם של יפי הנפש הללו היא לנתק את הליכוד מהעם על ידי הרחקת הפעילים מהכנסת. לצערנו, ריבלין שיחק לידיהם ומשתף פעולה איתם במקום לשתף פעולה איתנו – פעילי מרכז הליכוד".

זהו טקסט פאשיסטי קלאסי. כהן תוקף את יפי הנפש, ומטיל על השותפים הזוטרים של מפלגתו את כל האשמה על המדיניות הכלכלית "המנותקת מהעם" שאותה יוזמים ומבצעים ראשי הליכוד! אנשים עם הלוך רוח כזה הובילו את המשורר לורקה לגיא ההריגה בספרד של פרנסיסקו פרנקו, 1936. הרי כהן וחבריו ימשיכו לתמוך בנתניהו או באריאל שרון, ששניהם הורסים בכוונת מכוון את חברת הרווחה, בנאמנות אדוקה מאין כמוה לערכים הניאו ליברלים ובשירות ההון הגדול, המקומי והבינלאומי. את הלחם מייקר אהוד אולמרט (ליכוד); את הגזירות ממיט עלינו נתניהו (ליכוד); הן עוברות בכנסת בתמיכה מאסיבית של ח"כים מהליכוד. כמעט כל חברי סיעת הליכוד תומכים בהפרטות, ולכן גם במצוקה הקשה שפוקדת את הפועלים בערי הפיתוח ובכל המעוזים המסורתיים של הליכוד. הקואליציה החברתית-כלכלית בין הליכוד ושינוי פועלת בהרמוניה מוחלטת. לכן צודקת ההתקוממות של עובדי עשות אשקלון, כפי שכוזבת מעורבותו של עוזי כהן במחאה של "הפעילים".

בהעדר סוציאל-דמוקרטיה פעילה בזירה הפוליטית שלנו, מנווטים פאשיסטים את המחאה החברתית. את המחיר הנורא נשלם כולנו, וזה כולל גם את הניאו-ליברלים האנטי פאשיסטים, שמשתפים פעולה עם השטן בגלל האינטרס הכלכלי שלהם. בפעם הבאה שפרשנים כלכליים אנטי פאשיסטים (כמו נחמיה שטרסלר, למשל) יאדירו את שמו של נתניהו, כדאי להם לזכור שמאחורי גלימתו הרחבה של שר האוצר מסתתרים המוני עוזי כהן ואביגדור ליברמן, קטנים אבל מאוד מסוכנים.

לה-קארה חזר מן הכפור

בלעתי השבוע את ספרו של ג’ון לה-קארה Absolute Friends, ואני מבין שגם תרגומו לעברית נמצא עתה בחנויות הספרים. זוהי בשורה טובה. נכון שהפרוזה האנגלית הנפלאה שלו היא מושכת לב במיוחד, אבל את התכנים הטראומטיים של הספר הזה אני מציע לכל ישראלי להפנים עד תום.

לכאורה, מדובר בספר קלאסי של לה-קארה, וכמה מוטיבים חוזרים על עצמם, בעיקר הדמות הבעייתית של האב, שהפציעה בכל עוצמתה בספר "מרגל מושלם", וזוכה כאן לטיפול כפול. שני הגיבורים, סאשה הגרמני ומונדי האנגלי לא היו פוגשים את מותם הטראגי מאש אמריקאית, בלי הנוכחות המאיימת של האב. אפילו סמיילי, רב המרגלים האנגלי, המשופע כולו בחולשות אנושיות, קורם שוב עור וגידים בדמותו של איש ה-MI6 הבריטי, ארנולד. לה קארה גיוון, כמובן, ואין שום דימיון בתכונות האופי של השניים, אבל השקפות העולם הן כמעט זהות, בהתחשב בשינויים של השטח ושל הזמן. ארנולד מבועת מההגמוניה האמריקאית, בדמות אנשי הצללים הרצחניים שאותם מממנים אילי הנפט, ייצרני הנשק וראשי הימין הפונדמנטליסטי האמריקאי, ואינו בוחל באמצעים כדי לחשוף את האמת.

לה-קארה סיים את הכתיבה ביולי 2003, והוא מעודכן עד תום, כולל במלחמת עיראק השנייה, ובהתמסרות מרצון של ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, לוואשינגטון האולטרה ימנית של ג’ורג’ בוש ולאנשים המפחידים שניצבים מאחוריו.

בעבר התקשיתי להזדהות עם לה-קארה, חרף אהבתי הרבה לספריו, ואז החלטתי להתעלם מהדוקטרינה של המלחמה הקרה למען ההנאה הספרותית. אבל לצורך כתיבת הספר הזה שימש העיתונאי האנגלי ג’ון פילג’ר, שהשפיע מאוד גם עלי, כמנחה האידיאולוגי של הסופר. כך נרקם כאן סיפור דימיוני על רקע מציאותי מאין כמוהו, שבו הנבלים מגיעים מוואשינגטון, ממש כפי שצריך. כמו המרגל הבלתי נשכח שלו, שחזר מן הכפור (ריצ’ארד בארטון בגרסה הקולנועית), גם לה-קארה מנער מעליו את המיתוסים הישנים, מבלי שהתחרט על סלידתו העתיקה מהסטליניזם הדכאני. חבל שסופר כזה לא עמד לרשותו של השמאל ההומניסטי, האלטרנטיבי, בימים השחורים שבהם השמידה ארצות הברית את המשטר הדמוקרטי והסוציאליסטי בצ’ילה (1973). גם עכשיו אנחנו זקוקים ללה-קארה. האידיאולוגיה לא תמנע מקוראים, שאינם דווקא אנשי שמאל, לשאוב הנאה רבה מהסיפור המרתק.

Share on Facebook