ההיסטוריון ואיש השמאל אילן פפה שולל את הסכמי ז’נבה בתכלית השלילה וקובע במאמרו שמדובר ביוזמת נפל ("בועה"). פפה מסתבר, מתנגד נחרצות לכל מו"מ לשלום שאינו מבוסס על הבעת חרטה כנה מצד ישראל על אחריותה ללידת הסכסוך והחרפתו. בדרישה זו, היפה והתמימה כשלעצמה, הוא מסכל כל סיכוי, בעידן שלנו, לפתרון של פשרה במסגרת קיום שתי מדינות ריבוניות. בהינף יד וקולמוס דוחה אילן פפה את המערכה על השלום לימות המשיח. בינתיים הוא טרוד להוכיח שאין סיכוי לשלום בין ישראל לבין הפלסטינים, ומעולם גם לא היה: תוכנית החלוקה של 1947; אוסלו; מפת הדרכים; יוזמת ז’נבה – כל אלה אינם אלא פיתיונות לשכנע את העם הפלסטיני לוותר על זכויותיו. כהיסטוריון אין לו קושי מיוחד לרקום נרטיב המתאים לטענותיו המרכזיות.

הגישה למסמכים

קשה מאוד להתווכח עם פפה, שאינו מהסס להתעלם מהנאמר במסמכים חשובים, ומציג את פרשנותו שלו לטקסט. הדבר נעשה מבלי להתייחס כלל לטקסט עצמו. הוא אינו טורח לגלות לקורא כי הוא מציג את מסקנתו בלבד ואינו מתייחס לדברים עצמם כפי שהם באמת.

הנה דוגמה אחת, אך אופיינית: כשהוא "מסביר" את התנגדותו למפת הדרכים, הוא קובע שהיא אינה אלא אחת מהיוזמות הישראליות שנולדו לאחר שלוש שנות אינתיפאדה, שפונות בראש ובראשונה לדעת הקהל הישראלית וזקוקה לתמיכה אמריקאית במסווה של מתווך הוגן". הרקע לפי פפה ברור, ומה לגבי התוכן? מה אומרת אותה מפת דרכים? הוא מבהיר: "בסופה של המפה: 10% מפלסטין תחולק לשני מחנות מאסר עצומים – ברצועת עזה ובבגדה – ללא פתרון בעיית הפליטים ועם שלטון ישראלי מלא בירושלים". המותר לנו עדיין, לאחר שהבהיר לנו את תוכן מפת הדרכים, לקרוא את הטקסט של התוכנית? הרי שם כתוב (בתרגום חופשי): "בשלב השלישי משיגים הצדדים הסכם קבוע סופי ומקיף (…) המתבסס על החלטות מועצת הביטחון 242, 338 ו-1397 – הסכם השם קץ לכיבוש שהתחיל ב-1967, הסכם אשר כולל פיתרון מוסכם, צודק, הגון, וריאליסטי לשאלת הפליטים, והסכם [שיהיה] פרי מו"מ לגבי מעמדה של ירושלים שמביא בחשבון את האינטרסים הפוליטיים והדתיים של שני הצדדים (…) וממלא אחר החזון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, שכל אחת מהן ריבונית עצמאית, דמוקרטית ובר וקיימה, והן שוכנות זו לצד זו בתנאי שלום וביטחון".

מה מסתבר? מפת הדרכים לפי הפירוש של אילן פפה היא אומנם גרסה מסוימת של תוכנית שרון, אך הוא אינו טורח לספר לנו שמדובר בפרשנותו שלו, פירוש הנוגד את הטקסט, ואינו טורח להסביר כיצד הגיע לפירוש זה.

פפה זכאי לפרש את משמעות מפת הדרכים בדרכו שלו. אך מדוע להציג את פרשנותו כאילו אין פער בינה לבין הנאמר בטקסט המקורי. לפי פפה, במפת הדרכים נקבע תוכן הסכם הקבע. אך ברור שפירושו מוטעה. מספיק לקרוא את הטקסט. אפשר גם להיזכר שהביקורת על מפת הדרכים, בניגוד ליוזמת ז’נבה, התמקדה בכך שלא נקבע בה תוכנו של הסדר הקבע אלא רק הנושאים שיעמדו להכרעה.

אילו אני אילן פפה, והייתי סבור שמפת הדרכים היא יוזמה ישראלית בלבד, גם אני הייתי מפרש את הדברים כפי שהוא מפרשם, אך הייתי מדגיש שמדובר בפרשנותי. לעצם העניין, אין ממש בקביעה המוזרה שמפת הדרכים היא פרי יוזמה ישראלית. מי שקובע זאת צריך להוכיח שלא רק ארה"ב אלא גם האו"ם, הקהילה האירופית ורוסיה רוקדות כולן לפי החליל הישראלי. הרי ישראל עושה כל שביכולתה להכשיל את מפת הדרכים. היא הוסיפה 14 הסתייגויות לקבלת המסמך והחלה לחבל בביצועה מיד לאחר קבלתה. עד היום עומדת ישראל על ההבדל שבין מפת הדרכים שנכפתה עליה ובין חזון הנשיא בוש, שהוא לדידה חזון ציוני ממש.

לפי פפה, ישראל מסוגלת להוליך את כל העולם שולל. מול ישראל האדירה, המסובבת את כל העולם סביב האצבע השמנמנה של אריק שרון, ההנהגה הפלסטינית והרשות אינם אלא הסוהרים של העם הפלסטיני. אנשי הרשות אינם אלא משת"פים בזויים.

"בועה" היא בריחה מדיון ענייני

פפה מסווג את הסכמי ז’נבה, ביחד עם מפת הדרכים, לאותה קטגוריה של יוזמות ישראליות! יוזמת ז’נבה היא רק לכאורה יוזמה של אישים מהאופוזיציה לממשלת ישראל. במקום להתווכח עם היוזמה באופן ענייני, הוא בוחר לזלזל ביוזמה כי מדובר אך ורק ב"בועה". הוא מרבה בהתקפות על היוזמה אך אינו מצטט ולו שורה אחת ממנה. אין התייחסות ממשית לטקסט או לניסוח, מכיוון שיש התנגדות מוחלטת ועקרונית לפתרון של שתי מדינות (שהוא כידוע, "יוזמה ישראלית" נוספת). ההסתייגות מיוזמת ז’נבה נובעת מכך שפפה וחבריו לדרך נטשו זה מכבר את המאבק המדיני שנועד להשפיע על תהליכים קיימים. במקום המאבק הפוליטי, שבטעות גמורה נראה להם כאבוד מראש וכחסר סיכוי, מקים פפה זעקה מוסרית על העוולות הנעשות לעם הפלסטיני. בצדק הוא מוקיע בכל מאודו את העוולות האלה ואת המדיניות הפושעת של שרון ופטרונו בוש נגד העם הפלסטיני. הוקעה זו היא במקומה. אך הניתוק בינה ובין הצגתה של אלטרנטיבה מדינית מנטרל לחלוטין את האפקטיביות של זעקה מוסרית זו.

חברי דני פתר, במאמרו שהתפרסם באתר הגדה השמאלית ב-4 בפברואר "בזכות ז’נבה אבל…", עמד על כך שאילן פפה אינו מתייחס כלל לסעיפים החשובים והחיוביים ביוזמת ז’נבה. פתר העיר לפפה כיצד כתב שלפי יוזמת ז’נבה תהיה הבירה הפלסטינית "ליד ירושלים" ולא חלק ממנה. הרי אין סימוכין למושג "ליד ירושלים" בטקסט או במהות של יוזמת ז’נבה. האם שכחנו שאי-חלוקת ירושלים היה אחד מהקווים האדומים של הפוליטיקה הישראלית? מדוע לזלזל בתוכנית בה נקבע כי 220,000 פלסטינים תושבי מזרח ירושלים יעברו לריבונות פלסטינית, ועמם השליטה המעשית בהר הבית? זו בירה הנמצאת "ליד ירושלים"?

אגב אורחה: בהכירי את הידע ואת הכישרון של אילן פפה, בטוח אני שיש בידו ראיות המיועדות לבסס את הטענות הנראות לנו כבלתי נכונות בעליל נגד יוזמת ז’נבה, למשל טענתו שמודבר ב-15% של השטח ולא 22%. אך השיטה הזאת של הצגת עמדה נגדית ללא הסבר אינה מקובלת עלי. יש בשיטה זו, כמדומני, צירוף של היסטוריוגרפיה פוסט-מודרניסטית ומרקסיזם בצורתו הוולגרי ביותר. לפי גישה זו, מספיק לו להיסטוריון למקם את עצמו בצורה פוליטית ומוסרית לצד הסובלים דיכוי ונישול ולכתוב את ההיסטוריה מחדש בשמם. פפה נוטל על עצמו תפקיד חסר תכלית לדידי, תוך רצון נאצל ונכונות הקרבה עצמית לעשות מלאכה שאחרים לא מוכנים לשאת בה. להכיר את האיש משמע להעריך את יושרו ואת מסירותו.

פפה הגדיל לעשות כשדרש שהצעת שלום ישראלית-פלסטינית תעצב מחדש את היחסים בין ישראל לבין אזרחיה הפלסטיניים. זאת אכן מטרה נעלה. אך אליה וקוץ בה. זאת אינה דרישה המקובלת על רוב ערביי ישראל. העמדה המרכזית של כל המפלגות ומרבית אזרחי ישראל הערבים היא, שהסדר שלום ולו על בסיס יוזמת ז’נבה או יוזמה דומה לה, הסדר שיענה על תביעות המינימום של ההנהגה ושל דעת הקהל הפלסטיניים, יתרום לקידום המאבק של הערבים בישראל לשוויון ולדמוקרטיה. זאת עמדה הגיונית וסבירה. ככל שירד המתח ביחסים שבין הפלסטינים בשטחים ובפזורה ובין מדינת ישראל, ישתפר הסיכוי לשנות את המציאות הישראלית אכולת השוביניזם והפחדים הביטחוניסטיים.

אילן פפה רואה את תבוסת הציונות כתנאי מוקדם למו"מ לשלום. עמדה זו משליכה את יהבה, להלכה ולמעשה, על דחיית תאריך היעד לעשיית שלום – שייחתם לכל המוקדם בעוד שנות דור. התומכים בעמדה הגורסת שרק כשתיפול הציונות יקום השלום, מתכוונים לשלום שישרור במדינה אחת בעתיד רחוק מאוד. כבר ניהלנו ויכוח באתר אינטרנט זה נגד הרוחות האוטופיסטיות של פתרון מדינה "דמוקרטית" אחת. בהקשר של דיון זה אבקש לקבוע ששלום ישראלי-פלטיני שיתקיים למעשה על פי הדגם של ז’נבה, יגרום משבר עמוק ביותר לציונות, בעוד שדיבורים חסרי תכלית (אף שכוונותיהם רצויה) על מדינה אחת, ישרתו יפה את מערכות ההסברה הישראליות הרשמיות, המשתוקקות להוכיח שהכוונה האמיתית מאחורי שאיפת השמאל לשלום היא ביטול מדינת ישראל.

מנגד, התלכדות בחזית רחבה – מקומית, אזורית ובינלאומית – שתחייב את ישראל להסדר הדומה ליוזמת ז’נבה, תחולל מהפכה פוליטית ורעיונית בציבור הישראלי. מהפכה זו לא תיטיב עם האידיאולוגיה הציונית. אידיאולוגיה זו איבדה מזמן יסודות הומניים שביקשו לייחס לה. האמת היא, שמהאידיאולוגיה הציונית הרשמית נשארה רק פקעת של יצרים ופחדים המופנים נגד הערבים "המסרבים לקבל אותנו", וכלפי העולם שכידוע "כולו נגדנו". ישראל שתעלה על הדרך של ריאליזם מדיני יחד עם פשרה שתפיג את ההיסטריה הגלומה במצב הקיום הישראלי, תוכל להתקדם אל התנזרות מהשקפות עולם לאומניות ושוביניסטיות.

התיאור המעליב של הפלסטינים

אין ברצוני להתחיל בוויכוח היסטורי עם אילן פפה אך איני יכול שלא להתייחס לתיאור המעליב של אנשי ציבור פלסטינים לכל אורך הסכסוך. יוזמת ז’נבה יצאה לדרך, לפי פפה לאחר שהצד הישראלי הצליח "להפחיד את הצד הפלסטיני". הפלסטינים, לפי תיאורו, מצטיירים לכל אורך הדרך כחלשי אופי או אף גרוע מכך. לפי השקפתו, הפלסטינים היו כאלה וכך נהגו בכל הצמתים החשובות, כלומר ב-’48-47′; בדיונים על אוסלו ובקמפ-דיוויד. הניתוח הפסיכולוגי הזה אינו תוצאה של הכישורים הדיאגנוסטיים שלו, אלא ביטוי לחילוקי דעות חריפים בינו ובין הזרמים המרכזיים בתנועת השחרור הלאומית הפלסטינית.

פפה מתנגד לכל ויתור על זכויות פלסטיניות. לעומתו, הבינה ההנהגה הפלסטינית, לאחר לבטים קשים ביותר, שעליה לחתור לפשרה כואבת וכי הסרבנות עוזרת רק לישראל ולאויביו של העם הפלסטיני. לכן זוכה ההנהגה הפלסטינית לקיטונות של בוז. על בעיה קשה ומורכבת זו הוא אומר, וחוזר שוב ושוב, שהנהגת אש"ף וערפאת בראשה בוגדים בעניין הפלסטיני. ההנהגה הפלסטינית אינה יודעת מה שפפה יודע, כלומר שאין סיכוי לקבלת המדינה היהודית על ידי הפלסטינים או העולם הערבי "בלי הכרה בשורש הסכסוך", ובלי שישראל תודה "באחריותה למה שעשתה בשנת 1948″. המסקנה: מאחר שאין בנמצא שום סימן שאפשר להשיג את התנאים המוקדמים האלה לפתרון של שלום, אסור לנהל מו"מ לשלום.

יש, כמובן, בעולם הערבי ובקרב הפלסטינים גורמים מסוימים המסכימים לדעתו של פפה שתנאי מוקדם לשלום הוא יחסי כוחות שיאלצו את ישראל להודות שהיא יצרה את הסכסוך והיא אחראית לו. אך הוא מגזים בכוחו של מחנה הסירוב הערבי והפלסטיני. ההנהגה הפלסטינית על רוב מרכיביה למדה כי יש לאלה המופעים כנאמנים ‘עד הסוף’ לעניין הפלסטיני מניעים משלהם שאינם קשורים למאבק הפלסטיני. כאלה הם המניעים של מחנה האסלאם הלוחמני, כאלה המניעים של גורמים המבקשים לנצל את הקלף הפלסטיני במאבקים פנים ערביים. בציבור הפלסטיני החילוני הדמוקרטי, אלה המתנגדים עקרונית לפתרון על יסוד שתי מדינות ידם על התחתונה.
 
יוזמה שלא יורדת מסדר היום

הסיכויים של יוזמה כמו יוזמת ז’נבה תלויים במעמדם ובחולשתם של שרון, בלייר ובוש. אכן, מצב השלישייה אינו שפיר ביותר. בוש ובלייר ניצבים באש צולבת של התקשורת הבינלאומית שבידה הוכחות למכביר שהדרך למלחמה בעיראק נסללה בשקרים ובהטיות. בוש אינו בטוח כלל כי יזכה בכהונה נוספת. בלייר מכבה שריפה אחת ונאלץ להתמודד עם שריפה חדשה. שרון, החייב כנראה "לקצר את קווי השליטה" של צה"ל, מסתבך באופן פרלמנטרי, שלא לדבר על הסתבכויות בתחום הפלילי.

וראה זה פלא: מהרגע שדנים בנסיגה החד-צדדית הווירטואלית של שרון, מדברים שוב על פתרון קבע עם הפלסטינים, ומדברים על יוזמת ז’נבה. שרון ויועציו מסבירים שהנסיגה החד צדדית נועדה למנוע חלל ריק פוליטי שיתמלא ביוזמת ז’נבה. המשבר של המדיניות האמריקאית מעמיק לנוכח ההתנגדות העממית, הפוליטית והחמושה בעיראק, ובעקבות חשיפה מתרחבת של מסכת השקרים ששימשה עילה למלחמה.

בימים אלה ממש התבשרנו כי המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית אימצה את יוזמת ז’נבה ומיד אח"כ נודע שהבונדסטאג הגרמני על כל מפלגותיו הצהיר אף הוא על התמיכה בהסכמי ז’נבה.

הייאוש של אילן פפה מבוסס על תחושת נחיתות כלפי עוצמת בוש ושרון וראיית הפלסטינים אך ורק כקורבן חסר אונים. אך השמאל, בנוסף לזעקה המוסרית המוצדקת והמחאה החיונית לנוכח פשעי הדיכוי, הסיפוח והנישול של ממשלת ישראל, חייב להציג אלטרנטיבה פוליטית שיש בידיה לבודד את שרון ומדיניותו. אלטרנטיבה זאת מצויה בידינו.

Share on Facebook