אני מקווה שהקוראים היותר צעירים יסלחו לי על הכותרת, ששאבה את השראתה ממאמרו הקלאסי של ברל כצנלסון, "בזכות המבוכה ובגנות הטיח", שעניינו ויכוח נגד המרקסיזם ובעד הסוציאליזם ה"קונסטרוקטיבי". קשה יותר ויותר לגשר על פני פער הדורות, והבורות איננה תמיד חד סטרית. השבוע אילץ אותי בני, תלמיד כיתה ח’, לצפות בקלטת אחרי שלא ידעתי מי זאת "לובה", ואפילו שיבשתי את שמה ל"לוֹבה" בחולם וב’ רפויה, על שם ידידי הוותיק לובה אליאב. למען האמת, החזקתי לו טובה על כך, כאשר שמעתי את יוסי בניון מדבר בתוכנית ספורט על "משלוחה", והרגשתי שאני בעניינים. כל זה לא משנה את העובדה שערוץ 2 לא נמצא עוד בתוכניותי, מאז שערוץ 10 הנפלא כבש את לבי, בעיקר בזכותו של רינו צרור.
הסטייה מהנושא בפתיחה אינה מקרית. העיסוק בפרשת מרדכי ואנונו אינו פשוט כלל ועיקר, ומאיר שניצר ממעריב, שכתב רשימה זהירה (וטובה) להגנתו ביום שלישי השבוע, כתב גם ש"עבור הישראלים, כמעט מאה אחוזים מתוכם, עצם הסמכת המושגים ואנונו ופרס נובל היא בבחינת כפירה בעיקר". אני חושב שטענתו של שניצר היא נכונה, אבל בכל זאת משתייך לחצי האחוז שדרש ודורש יחס אחר לוואנונו, מאז שהפרשה התגלתה בשנת 1986. זה לא כבוד גדול להשתייך לקונסנזוס במדינה שבחרה מרצונה הטוב באריאל שרון לראש ממשלתה. גם בנושא הפלישות האמריקאיות לעיראק, בשנת 1991 ובשנה שעברה, היינו במיעוט לא גדול, אבל כל טענותינו נגד המלחמות האלה מתגלות בהדרגה כמוצדקות בהחלט.
צריך להפריד בין עניין הפרס, לבין מסע ההסתה המתוזמן היטב נגד ואנונו בתקשורת הישראלית הממוסדת והמכורה. אני לא מתלהב במיוחד מפרס נובל לשלום, כיוון שדווקא אחרי קבלת הפרס יוצאים רבים מהזוכים מן הארון, וחושפים שיניים לא בהכרח צמחוניות ושלומניקיות. שתי דוגמאות ישראליות מדגימות היטב את הטענה הזאת: מנחם בגין זכה בפרס (בצדק) אחרי הסכם השלום עם מצרים, אבל מאוחר יותר יזם מלחמת שולל תוקפנית נגד לבנון (1982) שהיתה ממש פשע מלחמה נגד העם הלבנוני ונגד הפליטים הפלסטינים. הטיעון שאריאל שרון הונה אותו אינו מדויק. גם לבגין יש אחריות היסטורית כבדה בעטייה של לבנון. כיוון שהוא היה איש בעל מצפון, בניגוד מוחלט לשרון האטום, המחיר הנפשי היה כבד וממש ללא נשוא. שרון לא צפוי כמובן למחלת נפש, גם בשל העובדה הפשוטה שאין לו נפש.
שמעון פרס לא היה ראוי כלל לפרס נובל לשלום בזכות הסכמי אוסלו. האדריכל האמיתי היה יוסי ביילין. אבל גם אם נסכים שהיתה לפרס אחריות מיניסטריאלית להסכם (מקורבים לא מעטים של ביילין אמרו לי במשך השנים שפרס נגרר לאוסלו בעל כורחו, כדי לא להחמיץ את היוקרה הבינלאומית האהובה עליו כל כך. כבן גוריוניסט מובהק הוא לא רצה להציע לפלסטינים הסכם שהם יכולים לקבל), יש לראות בחומרה רבה את התנהגותו הפוליטית אחרי קבלת פרס נובל. פרס היה אחראי ישיר להפצצת כפר כנא בלבנון בשנת 1996, שגרמה ליותר ממאה הרוגים חפים מפשע, ומאוחר יותר הוסיף חטא על פשע, חבר לממשלתו הפושעת של שרון והאציל עליה יוקרה בינלאומית. גם יאסר עראפת ומשטרו המושחת לא הוסיפו כבוד גדול לרשימת מקבלי הפרס.
אני מקווה שוואנונו יקבל את הפרס, בשל אומץ לבו ונכונותו לשלם מחיר כבד עבור העזתו יוצאת הדופן. אבל הממסד הישראלי, שרדף אותו באכזריות בהשראת שמעון פרס ובעזרת ידידו של פרס, הגנב רוברט מאקסוול, ממשיך במסע של דיסאינפורמציה גם היום, אחרי שהאיש ריצה 18 שנות מאסר בתנאים קשים במיוחד. השבוע הפיץ ידיעות אחרונות ידיעה שריחה השב"כניקי עולה למרחוק. איזה פושע פלילי שטוען שהכיר את ואנונו, ידע לספר שאסיר המצפון חגג את הפיגועים נגד אזרחים ישראליים, ושיבח את המבצעים. אני לא מאמין בסיפור הזה, הנוגד את השקפת עולמו של האיש. ייתכן שהוא התבטא בעניין הזה בצורה לא מוצלחת, בשל ההתמרמרות העצומה על דרך לכידתו ומאסרו הממושך והאכזרי. מכל מקום, כל איש שמאל, וגם בני משפחתו של ואנונו, הם קורבנות פוטנציאליים לפיגועים. כל חיינו מוקדשים להצלת חיי אדם, ותמיכה בפיגועים איננה אלא טירוף מוחלט. ההלשנה הזאת, מפיו של פושע מורשע, נשמעת כמו חלק ממסע שתוכנן במנגנוני החושך של המדינה.
באותו גיליון של מעריב כתב גם דן מרגלית, בסגנון היסטרי, כדרכו. עם זאת, היו לו גם נימוקים שיש להתמודד איתם, דבר דבור על אופניו. מרגלית כותב שוואנונו הוא "בוגד", אבל אני כופר בהגדרה הזאת. הוא לא מסר מידע למדינה זרה ועוינת, אלא ביצע מחווה של פרסום בעיתון מכובד במדינה ידידותית לישראל. הוא התריע בשער נגד פיתוח פצצה גרעינית, וסבר שהיא מאיימת הן על ישראל והן על שלום האזור ושלום העולם. ניתן להתווכח על טענה זאת, אבל לדעתי אין בכך מעשה של בגידה אלא אולי עבירה על חוק הסודות הרשמיים, ומרדכי ואנונו נענש דיו על עבירה קלה יחסית כזאת.
מרגלית טוען שוואנונו פגע בישראל כי "חשף את הכמוס בסודותיה". מי כמוהו יודע, שהסוד הזה היה גלוי לכל העולם מזה שנים רבות, כולל הידיעה המרעישה והנכונה על הניסוי הגרעיני המשותף של ישראל ודרום אפריקה (בימי האפרטהייד) שנערך בשנת 1978, וזכה לסיקור נרחב בתקשורת העולמית.
מרגלית, תומך ותיק של הפצצה הגרעינית, טוען תמיד שהיא מעצימה את כוח ההרתעה של ישראל. אם כך, ההדלפות של ואנונו רק חיזקו את כוח ההרתעה הזה. בעצם, הטיעון של מרגלית הוא פוליטי, ולא משפטי. הוא סבור שוואנונו פגע ב"עמימות", ולכן זה עלול לגרור לחץ על ישראל לפרק את הארסנל הגרעיני שלה. לכן מדובר בנושא פוליטי שנוי במחלוקת. אני למשל, סבור שהפצצה מזיקה לישראל, חושפת אותה לסכנות בטיחותיות וביטחוניות איומות. הפצצה הגרעינית היא בלתי מוסרית ומסכנת את שלום העולם. קברניטים ישראלים היסטריים עלולים להשתמש בה בשעות מצוקה, ולראייה שר הביטחון משה דיין, שביקש להפעיל נשק הרתעה גרעיני בשנת 1973, אחרי החדירה הסורית לרמת הגולן.
מרגלית טוען שוואנונו פגע "ביסודות הקיום היהודי" ושולף כלפי תומכיו ברחבי העולם את הנשק החלוד של "אנטישמיות". אני טוען, לעומתו, שדווקא הפעילות בכור בדימונה פוגעת ביסודות הקיום הישראלי. למרגלית יש כוח רב בתקשורת האלקטרונית והכתובה, והשתן עלה לו לראש. נדמה לי שהוא סבור, אולי בתת-תודעתו, שמי שלא חושב כמוהו איננו אלא בוגד. ייתכן שזה לא מקרי שהוא כותב על "הקיום היהודי", כאילו אין אזרחים ערבים במדינה, שעלולים גם הם להיפגע מאסון אקולוגי או מפעולת תגמול זרה, שהכור בדימונה עלול להמיט עלינו.
שיא הנבזות
קרוב רחוק של חברת הכנסת ענבל גבריאלי מהליכוד נעצר השבוע, בחשד שהפעיל ספינות קזינו באילת. האיש, יורם גבריאלי, טרם הורשע, ויש להתייחס אליו בשלב הזה כחשוד בלבד.
ח"כ גבריאלי מודעת היטב לעובדה, שכל פרשיה כזאת מזיקה לה ולקריירה הפרלמנטרית שלה. נסיבות בחירתה לרשימת הליכוד במרכז המפלגה עוררו תגובות ביקורתיות ברוב כלי התקשורת, והיא מצאה את עצמה מותקפת מהרגע הראשון שלה במשכן. לכן הגיבה מיד, ולדעתי בצורה מכובדת ונאותה. גבריאלי שיבחה את המשטרה על מלחמתה בהימורים בלתי חוקיים ואף אמרה: "אם בן משפחה רחוק שלי עבר על החוק יש להענישו".
אני לא תמים במיוחד, קראתי את חומר הרקע על משפחת גבריאלי, ואין צורך לומר שאין בלבי חיבה ייתרה לח"כית הלאומנית הזאת. עם זאת, אין להתכחש לעובדה שהיא פעלה היטב. כיוון שאין לאיש טענות מבוססות כלפיה בתחום הפלילי, אין שום טעם להתגולל עליה בכל פעם שבן דוד שני או שלישי שלה מעורב בהימורים בלתי חוקיים. הוויכוחים איתה חייבים להיות ענייניים והוגנים.
לכן התאכזבתי מאוד מתגובתו המכוערת של ח"כ אבשלום וילן ממרצ. האיש הביע תקווה, שנשמעה בלתי כנה בעליל, ש"משפחת גבריאלי איננה מסובכת שוב בענייניים פליליים" והביע חשש מפני "מעידה נוספת" של "מישהו ממשפחת גבריאלי". וילן היה מיטיב לעשות אילו הביע אמפטיה כלפי הח"כית, משבח את תגובתה ועובר לסדר היום. הוא העדיף לעסוק בהתחשבנות קטנונית, וחבל.
בעת הזאת מרבים לעסוק במרצ בהתמודדות בין יוסי ביילין לבין ח"כ רן כהן על מנהיגות המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה "יחד", ואף בהשלכות של בחירה אפשרית של כהן "החברתי" על סיכוייה של "יחד" בעיירות הפיתוח ובשכונות. אני מקווה שבמרצ מבינים, שאנשים כמו וילן פוגעים מאוד בתדמיתה של מפלגתם. ההתבטאות של וילן מפיצה ניחוחות של התנשאות עדתית, על אף שאני משוכנע שהוא לא התכוון לכך. הוא תקף ח"כית צעירה מסיבות לא נכונות, ממניעים לא טהורים ויצר למענה סביבה אוהדת, שלא בטובתו. כדאי אולי שרן כהן יקרא אותו לסדר.
ככל הזכור הניסוי הגרעיני בדרא"פ היה ב-1976 ולא 1978
הניסוי נערך בחודש ספטמבר 1978, כאשר עזר וייצמן היה שר הביטחון. כך, למיצער, דיווחו ברשתות התקשורת העיקריות בעולם. הצנזורה לא אישרה פירסום או דיון ישיר על כך בארץ, והעיתונאים הקונפורמיסטיים לא מחו. עם זאת, היא לא יכלה לפסול ציטוטים ממקורות חוץ. בעבר דנתי בפרשה בהרחבה רבה ולעתים תכופות במדורי "עולם קטן" בשבועון העולם הזה, בשנים 1979-1985.