פעם זה היה אחד ממופעי הרחוב הכי פופולריים: אדם מרקיד דוב, להנאת העוברים ושבים, הזורקים מטבעות לקופסתו. הדוב גדול ומפחיד, אך תנועותיו המגושמות מעוררות גלי צחוק. הדוב הרבה יותר חזק מאדונו, המחזיק אותו בשרשרת, אבל הוא נכנע לו לחלוטין. ממש מפליא.
הסמל הלאומי של ארצות הברית אינו דוב, אלא עיט. הדוב הוא כידוע, סמלה של רוסיה דווקא. אבל מי שמסתכל ביחסי שרון-בוש אינו יכול להימנע מהרושם שזוהי מהדורה חדשה של אותו מופע רחוב ישן. אריאל שרון משתעשע עם הדוב האמריקאי, מרקיד אותו, מקפיץ אותו, מצווה עליו לשכב, לקום, להסתובב ולהתגלגל, והציבור הישראלי נהנה מהמחזה המשעשע.
כל כמה חודשים ממציא שרון תעלול חדש. הדוב מוחא כפיים, עושה כל מה שנדרש ממנו, עד שהמופע מאבד את העניין שבו ואז ממציא המפעיל מופע חדש. זה מה שקרה למופע שנקרא בשם "מפת הדרכים". למען הדיוק, לא היתה זו המצאה של שרון, הדוב עצמו המציא את הריקוד. לבוש היה "חזון". ממש הארה. "שתי מדינות לשני עמים". משהו חדש ומהפכני, שאמנם נאמר כבר בהחלטת האו"ם משנת 1947, החלטה שהביאה להקמת ישראל – פעילי שלום ישראליים ופלסטיניים מטיפים לרעיון זה כבר עשרות שנים. אך מוחו של הדוב עובד לאט, ומוטב מאוחר מאשר בכלל לא.
החזון הזה הצמיח את מפת הדרכים – מפה מסובכת ומורכבת. אילו היה נהג פשוט צריך למצוא את דרכו על מפה שכזאת, לא היה מגיע לעולם ליעדו. אבל המפה נשאה את חותמו האישי של נשיא ארצות הברית, וגם את החתימות של אירופה, רוסיה והאו"ם. אז מי היה יכול להטיל בה ספק?
המופע נפתח בעקבה. ג’ורג’ דאבל-יו אוהב להצטלם על רקע מרשים. נראה שהוא מקדיש חלק ניכר מזמנו וממרצו לבחירת הרקע לתצלום הבא – נושאת מטוסים, אוגדה במסדר, חיילים בשדה התעופה בבגדאד… גם הפעם מצא רקע מרשים: חוף טרופי, ים כחול, תמרים מתנשאים, נוף אקזוטי. שרון ואבו-מאזן שימשו כסטטיסטים בהצגה. הם קיבלו בטקס חגיגי את מפת הדרכים, כמו משה רבנו שקיבל, לא רחוק משם, את לוחות-הברית.
אבל, תצלומים יכולים לשקר, וגם התצלום הזה היה מטעה. לא בוש היה המפעיל, אלא שרון. לא הדוב הרקיד את אדונו, אלא להפך. המופע היה ריק מתוכן. מפת הדרכים מתה עוד לפני שנולדה, כי שרון לא חלם כלל לנהוג על פיה. יש לו מפה אחרת, דרכים אחרות ויעדים אחרים. לכאורה, התשובה של שרון היתה "כן, אבל…" הוא צירף להסכמתו 14 תנאים, שרוקנו את המסמך מכל תוכן. נקבע בהם, שממשלת-שרון תיגש לביצוע חלקה בעסקה רק אחרי שהפלסטינים יעשו שורה של דברים בלתי-אפשריים. מובן שהפלסטינים לא יכלו לעשות זאת, והתוצאה היתה שאבו-מאזן נעלם מהנוף. ושרון? הוא שיחק את המשחק עד הסוף. שלח שליחים לוואשינגטון, ניהל שיחות, קיבל נציגים אמריקאיים, ביקר בבית הלבן ונשבע בכל הזדמנות שאין לו מטרה קדושה יותר מאשר להגשים את חזונו של בוש. הנשיא האמריקאי ממש התמוגג מהצהרותיו של "איש השלום" הזה.
על פי מפת-הדרכים, היה על שרון לפנות את כל ההתנחלויות שקמו מאז הגיע לשלטון בראשית 2001. הוא הרקיד את הדוב ימינה ושמאלה, עד שנתבלבלה דעתה של החיה המסכנה. לא כל ההתנחלויות, אלא רק "מאחזים". ולא כל המאחזים, אלא רק המאחזים "הבלתי-חוקיים" (בלתי-חוקיים על פי החוק של שלטונות הכיבוש הישראליים). ולא כל המאחזים הבלתי-חוקיים, אלא רק אחד או שניים. ולבסוף לא פורק אפילו מאחז אחד. אך הדוב האמריקאי המשיך לרקוד בשמחה, ובינתיים קמו עשרות מאחזים חדשים, כולם "בלתי-חוקיים". ממשלת ישראל חיברה אותם לקווי החשמל והמים וסללה אליהם כבישים. הושקעו בהם סכומי-עתק שנלקחו מתקציבי החינוך, הבריאות והרווחה של אזרחי ישראל. גם ההתנחלויות הקודמות התרחבו בקצב מטורף. נוף הגדה המערבית משתנה במהירות. בכל פינה נפרצו כבישים חדשים למתנחלים. והדוב רקד.
לכל אלה נוספה "גדר ההפרדה". תחילה הוצגה כגדר-ביטחון, וההנחה היתה שתוקם, פחות או יותר, לאורך הקו הירוק. במהרה התברר שהיא פולשת עמוק לתוך הגדה המערבית, מספחת שטחים גדולים ועושה צחוק ממטרתה של מפת-הדרכים: מדינה פלסטינית בת-קיום. הלוויין האמריקאי צילם את הכול אך הדוב האמריקאי המשיך לרקוד. העיקר הוא ששרון ממשיך להלל את מפת הדרכים ואוהב את אמא אמריקה.
לאחרונה, המופע הזה נמאס לשרון, מה גם שהדוב עלול היה להתעייף או להתעצבן. הוא המציא ריקוד חדש: "התנתקות חד-צדדית". עוזבים את רצועת-עזה, מפרקים שם 14 התנחלויות, וגם כמה התנחלויות בגדה המערבית. הכול מתחיל מחדש. שולחים שליחים לאמריקה. מקבלים שליחים מאמריקה. דובי נוסע לקונדוליסיה. אלוף נפגש עם גנרלים. שרון יבקר בבית הלבן. בישראל מקימים למופע תפאורה מתאימה בצורת הפגנות סוערות של מתנחלים, הכרזות של רבנים, איומים בפירוק הקואליציה, עשרות מאמרים של פרשנים מלומדים המבטיחים שהפעם, הפעם הזאת, בפעם ה-101 הוא ממש רציני. הפעם שרון מתכוון למה שהוא אומר.
בוואשינגטון צוהלים. טוב, אז זה לא בדיוק מפת הדרכים, אבל אפשר להעמיד פנים שזה כן. העיקר ששרון מתגלה שוב כ"איש שלום", מוכן לסגת ולפרק התנחלויות. מי היה מאמין. השבוע שלח בוש שלושה שליחים לשרון (ביניהם אליוט אברמס, יהודי טוב שהוא יותר ציוני משרון, אם יש דבר כזה) כדי לשאול בנימוס: מאיפה רוצה שרון לסגת? איזה התנחלויות הוא רוצה לפנות? מתי זה יקרה בדיוק? ואולי, בבקשה, אפשר לראות מפה?
שרון צוחק להם בפנים. אז ככה: מפה אין, מועדים אין, אין כלום. זה רעיון. עובדים על זה. הנה, יש אלוף אמיתי שממש כבר חושב על זה.
בוודאי. יחשבו, יחברו ניירות, יטוסו לוואשינגטון ובחזרה, דובי ייפגש עם קונדוליסיה, שרון ייפגש עם בוש. בינתיים מתבקשים האמריקאים לתת עוד כמה מיליארדים כדי שאפשר יהיה לשלם פיצויים למתנחלים. אחרי שהאמריקאים שילמו מיליארדים כדי לשתול את המתנחלים במקום שהם נמצאים, יהיה זה רק צודק שישלמו עוד כמה מיליארדים כדי לעקור אותם משם.
כך זה יימשך, עד שגם התעלול הזה יימאס על שרון. אז ימציא מופע חדש. העיקר שהדוב ימשיך לרקוד.
עדו צודק כמובן שהממשל האמריקאי יודע לאן הוא רוצה וצריך להגיע אך,הוא אינו מודה בכך, או שאינו מודע לכך, שהממשלים האמריקאים לדורותיהם, מאז נשיאותו הקצרה של קנדי -אינם יודעים להגיע למטרתם.הם מאבדים אןתה בדרך למטרה שהציבו לעצמם. כך היה בוויטנאם שלוחמי החופש שלה ניצחו את מעצמת העל וכך הוא המצב באפגניסטאן ובעירק."מפת הדרכים" הייתה יכולה להביא את האמריקאים,הישראלים והפלסתינים להסדר זמני לקראת הסדר-קבע אלא, ששרון-לפיד-איתם חיבלו בה ב"14 ההסתיגויות’ כשם ששרון וממשלת "האחדות" שלו עם בן אליעזר ופרס, חיבלו בכל היוזמות שקדמו למפת הדרכים. לא הפלסתינים הם "האשמים" אלא,שרונבוש,
לאלדר. נכון שהאמריקאים נכשלו בויטנאם, אבל כדאי להסתכל גם למקומות אחרים. במקום לפרט כדאי שתענה על השאלה מי מנהל היום את העולם. אם התשובה היא ארה"ב,וזו אמנם התשובה, הרי אין צורך להמשיך להוכיח משום שברור גם לך שלא מגיעים למעמד כזה אם לא רוצים בכך מאד ולא פועלים בנחישות גדולה כדי להשיג זאת.
ולהופמן, הם רוצים שקט משני הטמבלים שמתקוטטים במזה"ת ומפריעים להם לעשות כסף. בשלב זה וכנראה כל הזמן הפתרון שלהם הוא מדינה פלשתינית. לצערם של חלק מהכותבים לא בין הירדן לים אלא כנראה קטנה יותר, אבל יש לשער שבענין הזה אף אחד לא יגיע לסיפוקו המלא.
עדו כותב שארה"ב מנהלת את העולם – כך זה נראה
על פי התוצאות שאפילו אזרחיה,אינם מרוצים מההנהלה וההתנהלות האמריקאית.הוא מודה במפלה בוויטנאם (ובלאוס,קמבודיה?) ומתעלם מהכשלונות הנוכחיים בעירק ואפגניסטן-וכמובן,
בישראל ופלסתין.
ל
ובכן, עדו, לאן הם רוצים להגיע? מעניין אותי מאד לשמוע.
אבנרי טועה בהכרת האמריקאים. הם נראים בוקים גמורים אבל הם יודעים בדיוק לאן הם רוצים להגיע ומדינת ישראל תגיע לשם בין בצעדי רקוד ובין שתגרר בעל כורחה. זה יכול להגיע בעוד שנה או בעוד 10 שנים אבל זה יגיע והיחידים שיכולים לקלקל את זה כמו שכבר עשו יותר מפעם אחת הם שותפינו הלא יקרים הפלשתינאים
לאורי אבנרי-כמו גם לחבריו בשמאל-יש נטייה תמידית לשכוח את ההיסטוריה,הם שוכחים שההווה הינו תמיד תוצאה של העבר,ההיסטוריה,האם מלחמת העצמאות שלנו הייתה כורח המציאות ?! האם החלטת האו"מ מ-47′ על חלוקת הארץ לא הייתה נסיון ליישב את המחלוקת בין שני העמים בדרך של שלום ?! אורי אבנרי-כמי שהשתתף במלחמת העצמאות-בוודאי זוכר שהפלשתינאים-בסרבם לקבל את החלטת האו"מ-היו הגורם למלחמה,הם לא רצו שלום,הם רצו את כל הארץ,הם לא רצו אותנו באיזור הזה,ואולי בכלל באף מקום,הסכסוך בינינו הביא מלחמות נוספות,המצב הנוכחי הקשה אינו "התחלה" אלא תוצאה של העבר,כלומר,סירובם של הפלשתינאים להחלטת האו"מ של 47′,נסיונותיהם של הפלשתינאים להציג את מסכנותם מזכירה את הספור עם האיש שרצח את אביו וביקש את רחמי השופט בגין היותו יתום,יש גבול לכל דבר, גם הצגת השמאל הישראלי כמי שהטיף תמיד לשלום נשמעת מנותקת מן המציאות,בעצם התעלמותם מגורמי הסכסוך,הם מהווים להם-לפלשתינאים- משענת בהסברה בארץ ובעולם,לגבי שרון,הרי כולנו ראינו אותו בעשייתו-פירוק ההתנחלויות בסיני-כשהיה סיכום/הסכם לשלום,לכל הדעות זו לא חוויה ש"זכו" לעשות ממשלות העבודה/שמאל בכל השנים מאז 67′,ובכלל,לבוא ןלטעון כלפי הימין על התנחלויות וכיבוש זה מצחיק,את ה"כיבוש" עשתה ממשלת העבודה ב-67′,והייתה בשלטון עוד 10 שנים לאחר מכן בהן יכלה-אם רק רצתה-לפנות את ה"שטחים",והפלא ופלא,שלא רק זאת אלא גם התחילה בבניית ה"התנחלויות" שם,במבחן התוצאה,הפלשתינאים שגרמו לסיכסוך טוענים נגד ישראל,השמאל/עבודה -"מחוללי" ה"כיבוש" וההתנחלויות טוענים נגד הימין על כך,לשניהם נראה שההיסטוריה אינה קיימת,קצת הכאה על חטא לא תזיק,לשניהם.{כל שכתבתי אינו בא לפגוע באף אדם}
הכותב שכח להזכיר במאמרו שלפני שניתנת לדב "הזכות" להופיע בפני בני האדם, עוקרים את כל צפרניו באכזריות שאין כדוגמתה.
אחר העקירה נותר הדוב בכלובו בודד עם ייסוריו עד שהוא מחלים מטראומת העקירה או שזיהום מביא עליו את מותו.
נותר רק לכותב להאיר עיננו בנוגע למקבילה של עקירת ציפרני הדוב וסכנת הזיהום המרחפת עליו והמעצמה הגדולה\קטנה המרקדת לחלילו של שרון ללא ציפרניים ובסכנת זיהום…
התיאור של אורי אבנרי נכון רק למראית עין.
שרון לא משחק בבוש. שרון הוא מושל של קולוניה אמריקנית עלובה, שחסותה מעניקה לו כוח יחסי לעומת שכניו, בדומה להורדוס בזמנו.
התמיכה בשגיונות הימין הישראלי תואמת את השקפותיו של הנשיא הימני קיצוני, ותמורתם נענית ממשלת הבובות בירושלים לכל תכתיב בתחום הכלכלי חברתי. האזינו טוב לנתניהו. הוא רומז שוב ושוב שחיסול המגזר הציבורי בישראל, ההפרטה החולנית והגברת העוני והאבטלה אינם אלא נתכי בשר שנועדו לרצות את הדוב בוושינגטון.
יובל הלפרין סבור שממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות היא "ממשלת בובות"? -התבטאות כזו,בנוסח של כרוז אנרכסיטי לנוער, היא שיוצרת אי אימןן בשמאל הישראלי ודובריו.
מדינת ישראל היא אמנם שלוחה אמריקאית אך,איננה מושבה.תושבי המושבות האמריקאיות:
פורטו-ריקו,גואם,איי הבתולה ועוד,אינם נדרשים לאשרת-כניסה לארה"ב,גם לא למתן טביעת-אצבעות.תיאורו של אבנרי את בוש כ"דוב" ושרון,כמאלפו – נכונה ומדוייקת.זה הוא מצב מיוחד במינו בהיסטוריה של הקולוניאליזם הקלסי:השלוחה ("מושבה") שןלטת באדונה.
אם כך, מדוע ארה"ב מוסרת למשרד האוצר הישראלי תכתיבים שידוע מה ההשלכות החברתיות שלהם (יותר עוני, יותר אבטלה, פחות "נטל מסים" לבעלי עסקים גדולים, יותר חשיפה לייבוא – הכול לשם תנאים נוחים יותר למשקיעים בינלאומיים, אמריקנים בחלקם הגדול).
מדי שנה מגיע לישראל מארה"ב "סיוע" בסך שלושה מיליארד דולר, אך חוזר לארה"ב סכום של ארבעה מיליארד דולר במסגרת החזר חובות. בנוסף, את כל סכומי הסיוע יש להוציא בארה"ב. כך נסגרו מפעלים רבים בישראל (כמו "כיתן"), כי הרכש הממשלתי נאלץ לעבור מתוצרת ישראלית לתוצרת אמריקנית.
גם מדיניות החוץ הישראלית נקבעת רובה ככולה בוושינגנון. מדי שנה מתקיימת בעצרת האו"ם הצבעה נגד המצור הנואל שמטילה ארה"ב על קובה. רק ארה"ב, ישראל ולעתים מדינה נוספת מצביעות נגד גינוי החרם.
תמורת אלה ורבים נוספים מעניקה ארה"ב חסות אוטומטית לכיבוש הישראלי. גם מזה אנחנו מפסידים, והם בעיקר מרוויחים (למשל, בתעשיית הנשק החזקה).
הדימוי המוצלח יותר ליחסים אלה הוא "האדון והכלב". הכלב פוסע לפני האדון ברחוב, אך מדי פעם מפנה ראשו לראות לאן עומד לפנות אדונו.
הסיפור על הדוב מתאים לסיטואציה אך לי נראה שהדוב הוא דוקא שרו. גם הדוב הוא בעל כישרון משלו – הכשרון לרקוד ואולי אפילו יש מי שימחא לו כפיים. אך בסופו של דבר הוא קשור בחבל ויש ומי שמחזיק בחבל מכתיב לו בסופו של דבר את המגבלות על תנועותיו.
ותחשבו על זה