לאה: סוף סוף, חיכיתי לְךָ … הייתי כל כך זקוקה לך … חבק אותי… אלוהים, כמה שאתה יפה … כל יום יפה יותר. ובמדים – הכי יפה… בנעלי הצנחנים וריח החייל… תמיד חלמתי שיהיה לי בן כמוך … כל כך גבוה וחזק ויפה … שחרחר ויפה. אתה דומה לאבא שלי, סבא שלך. הוא כל כך אהב אותך, כי אתה הזכרת לו את עצמו. סבא, סבא שלך, הוא ידע מה הוא רצה. הציוני של המשפחה… האמין בחזרתו של העם היהודי לארץ האבות. לא שבא בעצמו לחיות בארץ האבות, אבל לבקר היה בא… ותמיד חזר לארגנטינה כל כך מאושר. השיא היה כשבתו עלתה לארץ ונעשתה ישראלית שמדברת, וכותבת וחולמת בעברית. ואפילו מבינה עברית. הוא ידע רק לקרוא בבית הכנסת, מתוך הסידור. כמו בטקס עתיק ומסתורי, בלי להבין אף מלה. היה כל כך גאה בי. הוא ניצח את האנטישמיות דרכי. מה הוא היה אומר עכשיו, לו היה יודע?…לו.. למה אתה לא מדבר איתי, אהובי? תענה לי, ילד שלי, מתוק שלי… תינוק שלי… תסתכל עלי.
בן: הקשבתי לך, אמא … חשבתי על סבא. אהבתי אותו, אמא. איש אמיתי, ישר, איש של אידיאלים. גם לי יש אידיאלים, אמא… את זוכרת כמה שמחתי כשהתקבלתי ליחידה מובחרת? כמה נלחמתי על זה?
לאה: נלחמת … כן… מה רצית? רצית לשחק בחייל? להרוג? להיהרג? לזרוק פצצות? זה מה שרצית? זה..???
בן: רציתי להיות חייל טוב, אמא. אין ברירה. הם רוצים להרוג אותנו. רוצים לזרוק אותנו לים. הערבים שונאים אותנו. תמיד שנאו אותנו. כמו עמים אחרים לפניהם. האשורים, הרומאים, היוונים והרוסים והגרמנים והפולנים, בעצם מי לא? גם האמריקאים… כולם… זה בגלל שאנחנו שונים… תמיד נהיה שונים… לא רוצים להתערבב עם עמים אחרים… וכאן, בארץ ישראל, עשינו היסטוריה. כאן אנחנו יכולים וחייבים להגן על עצמנו. להיות אנחנו עצמנו. לא נלך כצאן לטבח. לא עוד. סבא צדק. בסוף הצודקים ינצחו, והצדק עימנו. אמא, תחשבי… אנחנו לקחנו אלינו את כל מי שרצה להגיע. בלי שאלות. גם העלובים ביותר. כל יהודי יכול להיות ישראלי אם הוא רק רוצה. ולכולם נתנו דגל, כבוד, שפה ודרכון.
העם הערבי הוא עם גדול ועשיר. מה, מאה מיליון ערבים לא יכולים לעזור לשלושה מיליון אחיהם הפלשתינים?
קצת צדק… אני גאה במה שאני, אמא. גאה להיות חייל של צה"ל. צבא ההגנה לישראל. הצבא הטוב בעולם.
לאה: גאה ומת. אתה חייל גאה ומת ועטוף בדגל. חייל מתחת לאדמה. יותר טוב לחשוב שלא היית קיים אף פעם. אני לא מעוניינת בבנים מתים.
בן: למה את מדברת ככה, אמא. מה קורה לך.. מה את עושה?
לאה: מה אני עושה? הרבה דברים… אומרים שאי אפשר להבחין שהבן שלי נהרג לא מזמן… שאני מאופרת כל כך טוב ולבושה יפה ומסודרת. צוחקת יותר מדי. מבלה, לפעמים מתבדחת… יש אפילו כאלה שאומרים שמהמוות שלך עשיתי קריירה לעצמי. שכל מה שאני עושה זה רק למען פרסומי האישי.
בן: אמא, תפסיקי כבר, עזבי את הציניות, חוץ מזה מה אכפת לך מה אומרים עליך? אמא… אני יודע שלא היית רוצה בן שונה. שלא היית רוצה בן מוג לב. אני הראי שלך, אמא… ואת אוהבת אותי בגלל זה. ואני יודע שאני חסר לך. ושאת גאה בי.
לאה: איכפת לי. הם לא יודעים כמה אתה חסר לי. הפכת להיות מרכז חיינו מאז שעזבת אותנו. ואסור לי לדבר איתך ביום, כי כשאני מדברת איתך במשך היום, אתה שב אלי בלילה, כילד. תמיד קטן, ללא הגנה.
ואתה הולך לי לאיבוד. פעם בתוך מבוך, פעם בתור אצל מוכר הגלידה הערבי. פעם על חוף הים. ואני צורחת. כמו ביום שנולדת, כמו ביום שמתת. אני נועצת את הציפורניים בבשרי, עד זוב דם, כדי להשיל את העור מעלי. בלילות הראשונים הייתי מתעוררת מייאוש, חובטת את הראש בקיר כדי לזכור שאני חיה. אבל לא עוד. עכשיו גם בחלום התרגלתי.
סלח לי, אהובי. סליחה על שלא שמרתי עליך מספיק.
אבל לא הרשיתי לך למות! זה לא! לא! לא הרשיתי לך להרוג. לא ידעתי. לא הבנתי. אולי לא רציתי להבין. ואולי הייתי יכולה להציל אותך. הייתי חייבת להציל אותך.
אתה זוכר את הלילה האחרון לפני שעזבת? כאשר כאב לי הגב ורציתי ללכת לישון מוקדם?
בן: לקחתי אותך אנגז’ה, אמא, ואמרתי לך: הולכים למסעדה סינית, אני רעב. ואכלנו…
לאה: עוף סצ’ואן ואורז, ובננה מטוגנת עם גלידה.
בן: בטח, אני זוכר. וכאב הגב עבר לך. היה כיף בלתי רגיל.
לאה: אתה בחור בר מזל, אתה יודע? עכשיו הבנתי את זה… אנשים בני מזל מתים צעירים… מה עבר בראש שלך ברגעים האחרונים, ילד שלי?
בן: שאני מת למען מטרה צודקת. מוות של גבר. גבר שמציל את חבריו ואותך, ואת אבא והאחים שלי. מת למען המולדת, פשוט. יש דבר כזה, אימא.
——————–
בלילה חלמתי שהמקום הנורא היה פה, ממש לא רחוק. ראיתי איש נמחץ למוות כי רצה להגיע לעבודה. אב לשבעה ילדים. בחדשות הערב של ערוץ 2 אשתו סיפרה שלא היתה לו ברירה "כי לא מזמן ניתקו לנו את החשמל בגלל חובות ולא היה במה להאכיל את הילדים", אז מחוסר ברירה, הוא נכנס למסלול המעבר של מחסום ארז, כי מה עוד יכול היה לעשות ולאן היה יכול ללכת, אף שכמו כולם הוא ידע שמאז הפיגוע האחרון המחסום היה ממש למלכודת מוות. "שבוע לפני כן", המשיכה האלמנה הטרייה, "הוא נפצע שם והוא נורא פחד, למעשה הוא אך זה החלים ומיד יצא, אבל לא היתה לו ברירה".
כרגיל, כשיש צרות וכשההמון לוחץ נפגעים קודם כול החלשים. "כל יום נפצע שם מישהו", הוסיף עיתונאי שהיה שם. מישהו אחר, פועל אחד, עשה חשבון כמה כסף נשאר לו ביד מיום עבודה בישראל, אחרי המונית הלוך וחזור, ושעות של המתנה, והפחד מוות הזה למות במלכודת, והוא ספר באצבעות של יד אחד ובסוף הגיע לסכום של חמישים שקל.
ועוד יום עבר. ביום ראשון שוב נלך לבית הקברות, יוני יקירי, אהובי. ואתה חסר לי עד מוות. שש שנים. נצח. ולא, עוד לא התרגלתי – לא למוות שלך, גם לא למדינה חסרת הלב, המבולבלת, העצובה, המפוחדת והקשה שנהייתה כאן בארץ זבת חלב ודבש שאני כל כך אוהבת אותה.
מחזה מרתק. האם ניתן לראות אותו בארץ?