בעקבות פעולות הרצח והחיסול של טרור הכיבוש הישראלי בעזה לפני שבועיים, בהן נהרגו ונפצעו קרוב למאה פלסטינים, כתבתי בטורי כי אזרחי ישראל נכנסו לכוננות ספיגה. התגמול באמצעות טיל אנושי מתאבד יגיע, זה היה ברור, וכולנו היינו פקעת עצבים, כי לא ידענו היכן ומתי. אז ביום ראשון, 22 בפברואר, זה הגיע בירושלים. טרור ההתנגדות הפלסטינית התפוצץ שוב באוטובוס ולרשימת ההרוגים והפצועים נוספו עוד שמות מקרב נוסעי התחבורה הציבורית.

אחד הקורבנות הוא תלמיד בית הספר הניסויי בירושלים, בניה יהונתן צוקרמן, שם למדו גם ילדיי מהגן ועד סוף י"ב.

במשך יותר מ-12 שנה היה בית הספר מקום בו שהינו, ההורים, זמן רב, כי בניסויי ההורים הם חלק פעיל מהמערך הלימודי והחינוכי. החינוך לדמוקרטיה ולדו קיום בין יהודים לערבים, הוא אחד מנדבכי היסוד של בית הספר, לפחות כך זה היה בזמן שילדיי למדו שם, ואני מקווה שהדבר לא השתנה. במציאות הישראלית זה לא קל לשחות נגד זרם הלאומנות והשבטיות הדתית צרת האופקים שהשתלטו בשנות שלטון הליכוד, ובימי השרה לבנת ביתר עוצמה, על בתי ספר רבים. בית הספר הניסויי בירושלים הוא אחד הניסיונות לעמוד מול הסחף של שנאה וגזענות, והנה גם הוא בין הנפגעים ממעגל הדמים שמדיניות הכיבוש וההתנחלות הישראלית כופה עלינו. נקווה שהדבר לא יערער את אופיו המיוחד של בית הספר.

מנהל גימנסיה רחביה בירושלים, שאחד מתלמידיו נהרג בפיגוע, התראיין ברשת ב’ של קול ישראל וסיפר כי אחת התלמידות שאלה אותו: "למה זה קורה רק אצלנו שתלמיד נוסע בבוקר לבית הספר, ובערב אנו קוברים אותו"? "אין לי תשובה על כך" אמר המנהל בראיון. רע מאוד, שלמנהל בית ספר אין תשובה לשאלה כזו.

יש תשובה ברורה. זה לא קורה רק אצלנו, זה קורה לעתים הרבה יותר קרובות במרחק לא גדול מגימנסיה רחביה לשכנינו הפלסטינים. מאות ילדים פלסטינים נפצעו ונהרגו מאש חיילי הכיבוש הישראלי בדרכם לבית הספר. המנהל היה צריך לומר לתלמידה כי יש קשר בין העובדה שמאות אלפי ילדים פלסטינים אינם יכולים ללמוד באופן סדיר בבית ספרם בגלל הירי, המצור, (הכתר והסגר בשפת המכבסה של הכיבוש) שצבא הכיבוש מטיל מזה שנים על העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, לבין מותם של ילדים ישראלים בדרכם לבית הספר. יש קשר בין התעקשותה של ממשלת ישראל להמשיך לשלוט, לדכא ולהשפיל מיליוני פלסטינים שהכיבוש והטרור הישראלים שללו מהם זכויות אדם ואזרח, לבין מותם של ילדים ישראלים בפעולות תגמול של הטרור הפלסטיני הנגדי.

אחד הדברים שצדו את אזני ועיני בדיווחים משדה הקטל מול גן הפעמון בירושלים שם התפוצץ המתאבד, היתה הדגשה חוזרת ונשנית של הכתבים המדווחים, הפרשנים ומרואייני משרד החוץ, על כך שהפיצוץ מאוד יסייע להסברה הישראלית עם פתיחת הדיונים בבית הדין הבינלאומי בהאג על חוקיות חומת האפרטהייד הישראלית.

כמעט התפתיתי לחשוב שהשב"כ השתיל פרובוקטור בקרב הארגונים הפלסטינים כדי לדאוג לכך שפעולת התגמול הפלסטינית תתרחש ממש ערב פתיחת הדיונים בהאג, כי הדבר "יסייע להסברה הישראלית". ואכן ראינו בשידורים הישירים מהאג כיצד חבורת התועמלנים ששלח משרד החוץ להאג, קופצת כמוצאת שלל רב על הפיצוץ, בבחינת "כמה טוב שהגעת בעיתוי הנכון".

זה כבר קרה בעבר שמדינת ישראל יזמה פרובוקציות שעלו בחיי אדם. רק לאחרונה הוקרן בטלוויזיה סרט קשה שסיפר על השקרים והפקרת האנשים שאפיינו את מדיניות הצבא והממשלה בסוגיית המחתרת היהודית בקהיר. בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הקימה מדינת ישראל מחתרת יהודית במצרים, והפעילה אותה כדי להניח פצצות במוסדות של ארה"ב ואנגליה במטרה לערער את היחסים בין מצרים למערב. כאשר נתפשו חברי המחתרת, התכחשה להם ישראל. שניים מחברי המחתרת נידונו למוות, והשאר נרקבו שנים בכלא המצרי. בשנת 1956, לאחר מלחמת סיני, סירבה מדינת ישראל לכלול את חברי המחתרת במסגרת הסכם חילופי שבויים עם מצרים, ונתנה להם להירקב עוד 11 שנים בכלא המצרי.

הציניות של העומדים בראשות הממשלה והצבא, בהחלט מסוגלת לעוד מבצעים מצחינים מסוג זה.

רק בעוד עשרות שנים, כאשר יפתחו הארכיונים, ידעו בנינו ונכדינו את האמת, האם עיתוי הפיצוץ בירושלים ערב פתיחת הדיונים בהאג היה אף הוא תכנון מקאברי של "הראש היהודי הממציא לנו פטנטים", כמאמר שירו המפורסם של אורי זוהר (בטרם חזר בתשובה), או שמא היה זה עיוורונם של הפלסטינים ששיחק לידי ההסברה הישראלית.

סרבני המצפון והכיבוש מכל העולם – התאחדו

העיתון האנגלי "גרדיאן" מביא השבוע את סיפורו של ג’רמי הינצמן, חייל בגדוד הצנחנים 504 שנלחם באפגניסטן. כאשר קיבלה יחידתו פקודה לעבור לעיראק, לקח ג’רמי בן ה-25 את אשתו ובתו וביקש מקלט פוליטי בקנדה. ג’רמי הינצמן אמר כי המלחמה בעיראק היא פעולה תוקפנית של ארצות הברית. "התחייבתי להגן על ארצי אבל לא לקחת חלק במלחמות תוקפניות", אומר ג’רמי הינצמן, וזה בדיוק מה שאמרו ואומרים אנשי תנועת "יש גבול", וזה מה שאומרים חמשת אסירי המצפון שנשפטו לשנת מאסר על סירובם להתגייס לצבא הישראלי לקחת חלק בפעולות צבא הכיבוש.

הינצמן אמר כי המלחמה בעיראק היא ניצול ציני של פיגוע ה-11 בספטמבר. זו לא מלחמה לחיסול נשק השמדה המוני, שכלל לא היה בעיראק, אלא מלחמה למען הנפט ותאוות בצע.

ג’רמי הוא החייל הראשון שמבקש מקלט בקנדה על סירובו להשתתף במלחמה בעיראק, אולם ככל שיגדל מספר החללים האמריקאים בעיראק, יגדל מספר החיילים שיחפשו דרכים לסרב לקחת בה חלק.

בקנדה כבר נמצאים כמה סרבני כיבוש ישראלים שמצאו בה מקלט, והם בוודאי ישמחו לפגוש את עמיתם החדש מארה"ב.

חמשת סרבני המצפון היושבים בכלא לנוכח סירובם להתגייס לצבא הכיבוש הישראלי, לא יכולים עתה, גם אם רצו, להשתמש באופציה הקנדית. אולם מקנדה הרחוקה ומארצות רבות בעולם ועד לישראל הולכת וצוברת תאוצה הדרישה מממשלת ישראל וצבאה: ישוחררו סרבני המצפון.

"אגוצנטרי"

חברי "ועדת המצפון" של הצבא שדנו שוב בבקשתו של סרבן המלחמה והאלימות יוני בן ארצי לקבל פטור משירות בצבא על בסיס השקפתו הפציפיסטית, וזאת לאחר שבית הדין הצבאי קבע בפסק דינו כי הוא מאמין בכנותו של בן ארצי, החליטו להמשיך ולהתעקש על עמדתם הקודמת, וקבעו כי יוני בן ארצי הוא "אגוצנטרי" שאינו "מוכן לתרום לחברה". הם הרי ידעו כי בן ארצי הציע מיוזמתו לשרת שירות אזרחי אלטרנטיבי (למשל מורה למתמטיקה באחת מעיירות הפיתוח – שזהו באמת שירות לחברה). מדוע הם מקבלים החלטות מוזרות כאלו? הגעתי למסקנה שלא יתכן שקצינים בצה"ל הם כה מטומטמים, כלומר הם כן, אבל לא במינון כה קטסטרופלי, וכי יש לזקוף את החלטתם לא לטמטומם הקולוסאלי, אלא דווקא לחוש ההומור שלהם.

במלים אחרות, רק אנשים עם חוש הומור חריף במיוחד מסוגלים לומר משפט כה ציני ששירות בצבא הוא "שירות לחברה", שבן אדם משרת את החברה אם הוא לומד להרוג בני אדם אחרים ואחר כך גם מיישם זאת. הקצינים הרי יודעים מידיעה אישית עד כמה הצבא הוא גוף פרזיטי החי כערפד על הגוף ההולך ומידלדל של החלק היצרני של החברה הישראלית.

חברי ועדת המצפון, בעיקר בעתות של שעמום, מקבלים כל מיני החלטות מצחיקות, כמו למשל החלטתם להעביר את העניין לוועדת אי ההתאמה כדי שזו תשחרר את יוני בן ארצי מהצבא על בסיס "חוסר התאמה". ובעצם אין מחמאה גדולה יותר מאשר לומר לפציפיסט ישראלי שהוא לא מתאים לצבא. את זה הרי אמר בן ארצי מהיום הראשון. למה היה צריך לטרטר אותו יותר משנה בבתי כלא צבאיים, לבזבז עליו משאבים (אוכל, לינה, שמירה, בגדים – לא חבל?).

ולמשיח איתם היתה התגלות דמוקרטית

בתי הפנתה את תשומת ליבי לראיון עם שר השיכון המתנחל אפי איתם, שם אמר כי הגיש הצעת חוק שתאסור על הצבא לפנות מתנחלים ממאחזים והתנחלויות בשטחים הכבושים. לטענתו זהו תפקידה של המשטרה. צבא לדבריו, לא צריך להתעסק עם אזרחים, וכדוגמא הביא את הפגנות אוקטובר 2000 שבדיכוין עסקה המשטרה ולא הצבא.

אני ממש נרעש מהתקף דמוקרטי זה של איתם. הוא צודק במאה אחוזים. צבא לא צריך להתעסק באזרחים מתפרעים. אולם בכדי שמעמדם של האזרחים היהודים בשטחים הכבושים יהיה זהה למעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל, צריך לעשות רק כמה צעדים קטנים, ממש זעירים, ביניהם: ביטול הממשל הצבאי בשטחים הכבושים וסיפוחם לישראל ובמקביל לבטל את משטר האפרטהייד שם, וגם כמובן מתן אזרחות לכל הפלסטינים מיריחו ושכם ועד עזה. או אז, באמת לא יהיה זה מתפקידו של הצבא להתעסק עם הפרעות ומופרעים אזרחיים, ולהשאיר זאת למשטרה בלבד.

Share on Facebook