המונח פוסט-ציונות כמו אנטי-ציונות או א-ציונות אינו מקובל בתרבות הפוליטית בישראל. הציונות בה’ הידיעה היא עדיין המנטרה השולטת בשיח הפוליטי בארץ, או ליתר דיוק זו האידיאולוגיה הכמעט רשמית של המדינה. הציונות נתפסת כמלה נרדפת לפטריוטיות. ריבוי המונחים שהומצאו לשם ביקורת על הציונות מעיד על חוזקה של האידיאולוגיה. כדי להבין זאת עלינו לסקור את הרקע להתפתחות המבצר הפוליטי והאידיאולוגי הזה (חלק שלישי ואחרון של מאמר שנכתב ב-1997; לחלקו הראשון הקישו כאן, לחלקו השני הקישו כאן).
השואה – שימושים ושימושים לרעה
מוטיב השואה הוא מרכזי באפולוגטיקה הציונית בכלל, ובזו של פרופ’ שפירא בפרט. היא מצטטת את אילן פפה באומרו: "מדינת ישראל נוצרה בעזרת האימפריאליזם המערבי. הוא עקר את האוכלוסייה הפלסטינית בכוונה, והצדיק עקירה זו רטרואקטיבית על יסוד מצבו המיוחד של העם היהודי בעקבות השואה".
שפירא משיבה להאשמה הכבדה הזו כך: "מי שרואה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהקשר ים תיכוני בלבד, מסלק את השואה מרשת הסיבות וההסברים להתנהגות ישראל. הזהות הישראלית המקומית החדשה, המוצעת כמנותקת מההיסטוריה היהודית, לא משאירה מקום לנסיבות הנובעות מהשואה. כמו כן, להעמיד את הסכסוך הערבי-ישראלי במרכז הסוציולוגיה הישראלית גורם למחיקת השפעת השואה על הזהות הישראלית".
וחשוב ביותר לפי שפירא: "עניין השואה משבש כל ניסיון להשוות באופן פשטני בין המצב בישראל לבין המצב במדינות קולוניאליות אחרות".
אין היא מתייחסת כלל לטענות של פפה – לא לקולוניאליזם, לא לעקירת הפלסטינים, ובוודאי שלא לשימוש בשואה להצדקת הציונות. אולם זה בדיוק מה שהיא עושה. היא משתמשת כאן בשואה להפיק את המקסימום בוויכוח. העקירה של הפלסטינים בעזרת הקולוניאליזם, שהניחה את היסוד למדינה, התרחשה לפני השואה. עצם העובדה שהיא נמשכה גם לאחר מכן, אינה קשורה לטענתו של פפה. שפירא פשוט הפכה את השואה ליסוד האפולוגטיקה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא מוותרת על הצורך בוויכוח רציונלי המבוסס על סיבה ומסובב, ועל ערכים כלל-אנושיים של מוסר, צדק ושוויון.
בתקופת ההתנחלות היהודית בפלסטינה נאלצו הפלסטינים לעזוב קודם את אדמותיהם הפרטיות ואחר כך את המולדת כולה. על פי שפירא, אין זה אלא השואה שמונחת ביסוד "רשת הסיבות וההסברים להתנהגות ישראל". כיום זה חלק מזהותנו ואולי זה יכול גם להסביר את כיבוש הגדה המערבית ב-67′, סיפוח מזרח ירושלים והמשך החרמת האדמות הערביות.
ישראל הרשמית בוודאי משתמשת בשואה בצורה זו, כפי שמספרת שפירא בהבנה רבה. כל אישיות חשובה המבקרת בישראל "זוכה" לביקור ביד ושם. שנים רבות השוו את ערפאת להיטלר. ישראל לא שתקה כאשר פורסם תצלום של ילדה שנהרגה במחנות הפליטים סברה ושתילה, יחד עם צילום ילד מגטו ורשה המובל לקרמטוריום.
השואה נחשבת כיום בישראל לאבן פינה בגיבוש האומה – כטראומה, אובדן אישי, איום מתמיד ועוד. אבל קשה לשכוח שבמשך 20 השנים הראשונות לאחר השואה היא לא נחשבה כלל לדבר חשוב. היא לא טופחה כמיתוס, מכיוון שלא נראתה כתורמת לתהילת ישראל. רק בשנות ה-60 הפכה השואה למרכזית. רק אז הובנו סגולותיה כנשק אידיאולוגי נגד הפרופגנדה הפלסטינית – לשימוש מקומי ולשימוש בחו"ל – כנשק השכנוע שאנו הישראלים עדיין הקורבן העיקרי.
כמה עצוב להרהר בעובדה שבמקום להשתמש בשואה כקריאה לאחווה וידידות בין העמים כנגד גזענות, שוביניזם ואדישות לסבל – הפכה השואה לעתים קרובות לכלי של שטיפת מוח לאומנית או כפי שמנסחת זאת שפירא: "לגישה לאומית מתונה בהתייחסות לערבים".
כדאי להוסיף כאן ששפירא היא רק אחת מני רבים המפיצים את האפולוגטיקה הציונית, ביניהם אוטוריטות מוסריות ידועות כגון גרשום שלום ומרטין בובר. נטייתם היא להתעלם מהנושאים הנדונים ולהתעלות לספירות של הפילוסופיה בכללותה. בובר למשל צוטט כך: "בתקופת המאמצים ההתיישבותיים שלנו, שהיו למעשה כיבוש בדרכי שלום, המוסריים שבינינו לא התכוונו להישאר תמימים במובן הזה של מאבקינו לקיום. כשהבטחנו מקום לדורות הבאים, נאלצנו לצמצם את המקום עבור הדורות הבאים של הערבים… אומרים שיום אחד הגיע נורדאו להרצל בסערת רוחות וקרא: ‘שמעתי שיש ערבים שחיים בפלסטינה. אם זה נכון הצדק איננו בצד שלנו’. אם אלה אמיתות, הן מגלות תמימות מופלאה. החיים על פי טבעם כרוכים ברשעות. אנקסימנדר אפילו חשב שעצם קיומנו האישי מסמן אי-צדק לגבי ‘קיום אוניברסלי’ ושאנחנו חייבים תשובה לבני אנוש אחרים. בכל מקרה, אין חיים ללא הרס חיים. אם נתבונן בצורה עניינית נראה שבכל רגע נתון, מישהו גונב מרחב מחייה ממישהו אחר. וכל מי שכך מתבונן לא יוכל לסבול את חייו".
די בכך להבין את העינויים המחשבתיים שעוברים על בובר – שמסתכמים כמובן בחיוב "המאמצים ההתיישבותיים שלנו". לפנינו חלוקת עבודה מופתית: אנו המנצחים נהרהר באופן פילוסופי (בעזרת אנקסימנדר), ואף נתחרט מעט. הם יוגבלו "במרחב המחייה שלהם".
אפשר להסכים עם שפירא שאינה מקבלת את ההנחה של דן דינר "שהשואה היא המיתוס המייסד של מדינת ישראל". אפשר להסכים גם כי מאות אלפי הפליטים שחיו במחנות העקורים לאחר המלחמה תרמו תרומה מרכזית לגיוס דעת הקהל העולמית בזכות חלוקת הארץ למדינה יהודית – לצידה של מדינה פלסטינית. היא דנה גם בהנחה של כמה פוסט-ציונים כי ההנהגה הציונית לא עשתה מאמץ מספק להצלת יהדות אירופה, אולם היא דוחה את הנחתם שהסיבה לכך היתה העיקרון הציוני של שלילת הגולה. קשה באמת להאמין שהיישוב בפלסטינה יכול היה להציל מספר רב של יהודים בזמן המלחמה. ייתכן שהיישוב היה יכול לעזור מעט לו היה קורא לפתיחת חזית שנייה בשנים 1943 ו-1944, ולו היה מגייס דעת קהל בארה"ב ובאנגליה לשם כך. עצוב להיזכר כיום שדבר זה לא נעשה מסיבות פוליטיות – כדי לא לבייש את בעלות הברית.
אם יורשה לי רגע לסטות מעט, שלילת הגולה כחלק אינטגרלי מהאידיאולוגיה הציונית מעורר עניין מסיבה שאינה קשורה לאמור לעיל. הוא מצביע שוב על המקור האירופאי של הציונות: ההתנשאות ואפילו הבוז כלפי היהודי הגלותי כ-Luftmensch – טיפוס בלתי יצרני שאינו מוכן ללכלך את ידיו בעבודה שחורה, אדם חלש, מוג לב, אינטלקטואל. לא קשה לגלות בתיאור זה סטריאוטיפים אנטישמיים שאומצו והופנמו כדי לשכנע את היהודים לעזוב את הגלות המשפילה. הניגוד המוחלט לטיפוס זה היה היהודי החדש בארץ ישראל: מלא תעוזה, איכר-מתיישב-חלוץ ששב לאדמתו, לשורשיו, לארצו, כדי לגאול את אדמתה, לייבש את הביצות ולהפריח את השממה.
בחזרה לתקופת השואה. נכון שבזמן המלחמה, ביישוב היו העסקים כרגיל. דינה פורת – שנחשבת לפעמים כהיסטוריונית פוסט-ציונית בעקבות ספרה על יחס היישוב להשמדת יהודי אירופה – כותבת שבניגוד להסברים רשמיים "היישוב לא שינה את חייו היום-יומיים וגם לא התרגש במיוחד לאור השואה".
אולם לא רק אנשים פשוטים לא הגיבו למתרחש. גם הנהגת היישוב היתה אפאטית משהו. בספרו המצוין מצטט תום שגב את בן-גוריון: "לא הכרתי בזמנו את ענייני ההצלה למרות היותי יו"ר הסוכנות היהודית. רוב פעילותי התרכזה בגיוס העם היהודי כדי לדרוש את הקמתה של מדינה יהודית".
בן-גוריון אפילו צוטט כאומר ש"האסון של יהדות אירופה איננו ענייני באופן ישיר". לגבי ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני והמוסרי של תנועת העבודה, כותבת שפירא ש"שתיקתו על השואה היתה כמעט מוחלטת".
יצחק גרינבאום, ראש ועדת ההצלה של הסוכנות, היה לפני המלחמה המנהיג הציוני הבולט ביותר בפולין ואף היה נציג היהודים בפרלמנט הפולני. בישיבת ההנהגה הציונית בזמן המלחמה הוא אמר: " […] וכששאלו אותי אם לקחת כסף מקרן היסוד לממן את הצלת היהודים בגלות, אמרתי לא, ואני חוזר על זה: ‘לא!’ במשך חודש ימים מתנפל עלי הרב לווין… הוא אומר לי ‘קח את הכסף מקרן היסוד. האם לא תפסיק את העבודה הארץ בזמן שמאות אלפי ומיליוני יהודים נרצחים ומושמדים? אל תקים יישובים חדשים, תשתמש בכסף לצרכים אלה’ […] אבל אני חושב שיש צורך להגיד כאן: הציונות מעל הכול".
אם כי יש עוד אמירות כאלה, הן לא מראות שהמנהיגים והיישוב בכלל היו אדישים לגורל יהדות אירופה. לרבים היו קרובי משפחה באירופה ובוודאי דאגו להם. מה שהדבר מראה באמת הוא, שסדר הקדימויות ביישוב היה אחר, ובניית האומה עמדה תמיד בראש סדר היום. יש הסבר אחר שמוצע בדרך כלל לשם הגנה על היישוב והוא, שידיעות על השואה הגיעו לאוזני היישוב באיחור רב. נוסף על כך, זה לקח זמן לתפוס את גודל האסון. כל זה אמנם נכון, אולם הסיבה העיקרית היא שהיישוב כבר אז התגבש לישות נפרדת עם סדר יום משלו, מבנה כלכלי משלו, מוסדות ציבור, צבא-בדרך, ותרבות משלו. היו לו ליישוב כל סימני ההיכר של אומה פרט לאחד – עצמאות. לא היה זה אלא טבעי שהכול יהיה כפוף לשאיפה הלאומית.
ברם, ההנהגה הציונית לא יכלה להודות שהאינטרס המקומי הועדף על חשבון הסבל היהודי. זה עמד בסטירה לאידיאולוגיה הציונית ביסודה. דבר זה נכון עד עצם היום הזה. בכל מקרה שיש הבדל רציני בין ישראל והיהודים בחו"ל, האינטרס הישראלי המקומי ידו על העליונה.
האומה החדשה היתה חדורה בתודעה לאומית עמוקה, וראתה את עצמה כמדינה בדרך. הציונות השיגה את מטרתה, אך זאת היתה כרוכה בניגוד פנימי: הציונות יצרה "אומה נורמלית" מיהודים אירופאים, אולם האומה החדשה לא התאימה לחזון המקורי. היא לא היתה "יהודית" במובן המקובל. היא נוצרה אמנם ממקורות יהודיים והתייחסה למקורותיה כמו אומות-מתיישבים אחרות – כמו למשל אמריקאים וקנדים לבריטניה. אם ישראל היום ממשיכה לדבוק באידיאולוגיה ציונית הרי זה מסיבות שונות לחלוטין.
המבקרים השונים אולי צדקו בביקורתם על חוסר האמפטיה ואף הניכור מיהדות אירופה שאפיינו את ההנהגה הציונית (תכונות שחזרו על עצמן מאוחר יותר וביתר שאת לגבי יהדות המזרח). אך הם שכחו להצביע על הנקודה המרכזית – יצירתה של אומה לגמרי חדשה.
פוסט-ציונות ופוסט-מודרניזם בהקשר המזרח תיכוני
שפירא תוקפת חלק מהפוסט-ציונים על היותם פוסט-מודרניסטים. לפי הבנתה, הפוסט-מודרניסטים מגדירים את ההיסטוריה כסיפור (Narrative), כזה שהיסטוריונים ממציאים מתוך צורכיהם האידיאולוגיים. המסקנה לכן היא, שאין נרטיב אחד עדיף על משנהו: כולם נועדים לקדם את המטרות הפוליטיות או החברתיות של דובריהם. שפירא מכריזה שלפי ההיגיון הפנימי של ה-Deconstructionism כל נרטיב שווה ערך למשנהו. היא משתמשת בהגדרה זו כנראה כדי להראות שהפוסט-ציונים אינם מכבדים את העובדות ומרשים לעצמם למלא פערים בספקולציות.
כמה מהפוסט-ציונים אמנם מגדירים את עצמם כפוסט-מודרניסטים במובנים מסוימים. אולם בעניין הוויכוח המתנהל בארץ בעיקר בנוגע לריבוי הנרטיבים, הם בוודאי שייכים לאסכולה הישנה שרוצה לראות את הדברים "כפי שהיו באמת". בקרב פנים-אל-פנים עם ההיסטוריוגרפיה הציונית הממוסדת, הם מראים קנאות והחלטיות בהגנה על עמדתם ששום פוסט-מודרניסט לא היה יכול לשאת.
למעשה, אפשר להצביע על אלמנטים פוסט-מודרניסטים שהתגנבו לדבריה של שפירא עצמה. למרות שהיא דוחה בשאט נפש שימוש כלשהו ב"סיפורים", היא מרשה לעצמה להשתמש בהם. ברעיון איתה שנערך ב-1994 הסבירה ש"הסכסוך הערבי-יהודי החל כשהציוני הראשון דרך על אדמת פלסטינה. היהודים לא יכלו לוותר על מה שנראה להם התקווה האחרונה של העם היהודי. לתושבים הפלסטיניים לא היתה כל סיבה לוותר על מה שהם ראו כזכותם הבלעדית על הארץ".
בהצגת הדברים הזאת אפשר לראות אלמנטים פוסט-מודרניסטים: לפנינו שני נרטיבים – כל עם והנרטיב שלו והכרה כי יש גם נרטיב "אחר". כמובן שההכרה בעמדת "האחר" אינה דבר חדש והפוסט-מודרניזם – כפי שעשה בתחומים רבים – פשוט ניסח נושאים ישנים בצורה חדשה. אולם כשרואים הצגת עמדה בצורה כזו מותר לחשוש מהופעת הפוסט-מודרניות.
במשך שנים ארוכות היתה רק אמת אחת בהיסטוריוגרפיה הציונית, ולמעשה הדרך שבה שפירא מציגה את שני הנרטיבים היא לפי האפולוגטיקה הציונית המסורתית. היא מציבה את שניהם על אותו מישור. האם זה אפשרי? מצד אחד יש לפנינו "הציוני הראשון דרך על אדמת פלסטינה" ומנגד "התושבים הפלסטיניים" (יש לשים לב לקלות הבלתי נסבלת בה העם הפלסטיני הילידי הופך ל"תושבים"). מעמד שווה מוענק לציוני הראשון היחיד (שאמנם נושא על גבו את התקווה האחרונה של העם היהודי) עם ילידי עם שלם החי בארצו. שאלת הצדק לא מתעוררת מכיוון שחסרה פה מערכת כללית של ערכים אנושיים. איפה האמת או הצדק שלאורם אפשר לקבל את זכותו של הציוני הראשון לעקור עם שלם מאדמתו ולאחר מכן לקבוע שהסכסוך היה בלתי נמנע? באיזה בית משפט אפשר לקבל טענה כזו?
אין להתפלא אפוא אם ההיסטוריוגרפיה הציונית המותקפת נאלצת לדבוק בנרטיב שלה. אולי זה המפלט האחרון של הפטריוטים שלנו.
בהקשר רחב יותר אפשר לטעון ששפירא ודומיה משתייכים (בלא להתכוון לכך) לאסכולה הפוסט-מודרניסטית של האמריקאי ריצ’ארד רורטי (Richard Rorty) – מעין לאומיות אמריקאית מודרנית המותאמת לאינטרסים של ארה"ב כמעצמת על. מיכאל ביליג (Billig) מצביע על כך שרורטי מבקר בחריפות את המגמות הכלל-אנושיות של פילוסופיית ההשכלה (Enlightenment Philosophy). רורטי, המגדיר את עצמו כצפון אמריקאי, ליברל, בורגני, ופוסט-מודרני, נמצא בדעה שאין לבסס את המוסריות והפוליטיקה על רעיונות של אנושיות משותפת.
"מה שנחשב כהגיוני ומה שנחשב פנאטי הוא יחסי לקבוצה כלפיה אנו רוצים להצדיק את עצמנו – אל מאגר האמונות המשותפות לנו, הקובע את כוונת המלה ‘אנחנו’ […] בדרך זו הקהילה היא קודמת לכל שיפוט בתחום המוסרי, הפוליטי או המדעי. אחדות קהילתית היא מטרה בפני עצמה. אי אפשר להצדיק אותה לפי עקרונות מוסריים אחרים, מכיוון שזה היה מניח שיש סוג של מוסר אוניברסלי הקיים מחוץ לקהילה ‘שלנו’".
לפי הגיון זה, אנו משוחררים מחובותינו הישנות הנובעות מערכים אוניברסליים. בית המשפט הוא שלנו, אנו התובע, אנו ההגנה, ואנחנו גם השופט וחבר המושבעים. שאלת הקולוניאליזם, מצוקת הפליטים הפלסטיניים, יציאתם ההמונית ממה שנראתה להם כמולדתם – כל הבעיות האלה נפתרות ונעלמות מעצמן.
שפירא אינה מרחיקה לכת כמו רורטי בעניין האתנוצנטריות. היא אינה יכולה להתעלם כליל מבעיות הקולוניאליזם, אם כי היא מפגינה קירבה גדולה לרורטי באומרה: "אנו זקוקים גם לפרספקטיבה ‘מבפנים’: באיזה הקשר קונספטואלי ראתה והסבירה את עצמה החברה? הסבר זה מיוחד לכל חברה ונובע ממסורותיה התרבותיות, ומאופיים הרוחני והאידיאולוגי של המשתייכים אליה וציפיותיהם. כך שהשימוש בשיטה קונספטואלית ‘פנימית’ בהקשר זה הוא לגיטימי לגבי כל חברה וחברה".
האתנוצנטריות של רורטי, כמו התייחסותו העצמית האירונית, מתקבלים בברכה על ידי חלק מההיסטוריונים הציונים שעייפו מהאפולוגטיקה. בכנס רב משתתפים באוניברסיטת חיפה התווכח אחד ההיסטוריונים האלה עם הפוסט-ציונים שלא קיבלו את הטענה שישראל היתה הצד החלש במלחמת 1948: "כמובן שאנחנו היינו חזקים יותר מהערבים – אחרת לא היינו מנצחים במלחמה. לו לא היינו מגרשים את הפלסטינים, איך יכלה מדינת ישראל להתקיים עם מיעוט ערבי כה גדול? אני מודע לעובדה שהקמנו את מדינתנו על הרס הפלסטינים. ברור שהיה פה עם אחר. כיום יש כאן מדינה יהודית. אין מדינה פלסטינית, רק פליטים פלסטינים! … מלחמת השחרור היתה מלחמה למען הרחבת גבולותינו…היה גירוש, אני בעצמי גירשתי… הבעיה המעשית היתה אם לתת לפליטים לחזור […] כן, זה אמנם נותן נשק בידי הפוסט-ציונים, אבל טוב שהגענו לכך – שהם יכולים לכתוב כאוות נפשם".
יש להוסיף דבר אחד בלבד: הדובר בא משורות השמאל הציוני.
תגובה זו מדגימה את השפעת הפוסט-ציונים על האורתודוקסיה הציונית. באקדמיה הכחשות פשוטות אינן עובדות עוד. כתוצאה מכך אנו עדים לעירוב מוזר של "יושר" והחלטיות. כן – עשינו את כל הדברים האלה, אולם המטרה מקדשת את האמצעים והיושר פוטר אותנו מאשמת הרשעות.
מי הם הפוסט-ציונים?
למרות ההבדלים ביניהם, הפוסט-ציונים הם אכן קבוצה די הומוגנית. רובם שייכים לדור צעיר של חוקרים שנולדו אחרי 1948, יושרם האקדמי אינו מוטל בספק. רובם קיבלו את הסמכתם מאוניברסיטאות בעלות יוקרה באנגליה או בארצות הברית, וספריהם ראו אור בשפה האנגלית. חלק מהם מודים כי הופעתם קשורה בחילופי הדורות או עצם העובדה שתחילת הקריירה האקדמית שלהם חפפה את פתיחת הארכיונים (לישראל חוק סודיות של 30 שנה). כל זה אולי נכון, אולם זה לא יכול להסביר את העניין במלואו: רוב החומר שהתגלה היה כבר ידוע (שפיר אומר שהחומר עליו מתבסס מחקרו לא היה מסווג מעולם).
אילן פפה, אחד המובילים שבקבוצה, מייחס את קריאת התגר של ההיסטוריונים החדשים למלחמת 1973 (מלחמת יום הכיפורים).
"התקפת הפתע של צבאות ערב ב-1973 הביאה לסדק הראשון בחומת ההתחסדות המוסרית ובתחושה של שביעות רצון עצמית. הפגיעות של צה"ל והשחיתות של מפלגת העבודה דלדלו את הלהט האידיאולוגי של רוב הישראלים".
פפה מזכיר גם את תקופת האינתיפאדה הראשונה בה החלו החוקרים הישראלים להכיר את גרסת החוקרים הפלסטינים לסיבת הסכסוך. נכון הוא, שבדרך כלל ספקות וחשבון נפש מופיעים ביתר קלות לאחר אסונות וכישלונות (מהפכות תמיד מתרחשות לאחר הפסדים במלחמות). ברם, נראה שהאינתיפאדה הראשונה היתה ההוויה המכרעת. מלחמת אוקטובר פתחה אמנם ויכוח סביב עניינים פנים-חברתיים. אבל האינתיפאדה הכריחה את הציבור הישראלי להתעמת פעם נוספת עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני – הפעם בהקשר אמיתי. הילד הפלסטיני החמוש באבנים העומד נגד הטנק הישראלי, היה היפוך הסיפור של דוד וגלית. זה פגע לא רק בעצב רגיש של הציבור, אלא הכריח את הישראלים לקבל את אש"ף כשותף למשא ומתן. זה העלה מהאוב, אם כי לרוע המזל רק לזמן קצר, את חזון השלום. תקופה זו הכשירה את הקרקע הפורה לצמיחת גישה ביקורתית להיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית.
אולם כדאי להבהיר כאן שההיסטוריונים הפוסט-ציונים לא היו הראשונים שפקפקו באידיאולוגיה הציונית הממסדית. ההפך הוא הנכון. הציונות והביקורת עליה נולדו בעת ובעונה אחת. אברם לוין, אילן הלוי, מקסים רודיסון, משה סנה ותמר גוז’נסקי ביקרו אותה מנקודת ראות מרקסיסטית. שמחה פלפן כתב על המיתוסים והמציאות בהקמת המדינה ובועז עברון הוציא לאור ביקורת מקיפה על התנועה הציונית. רבים הם המאמרים והמסות האנטי- ציוניים והלא-ציונים שהופיעו במשך השנים. ולרשימה זו יש להוסיף גם את ריבוי הספרות הרצינית שראתה אור בחו"ל, פרי עטם של אדוארד סעיד, נעם חומסקי, נורמן פינקלשטיין ואחרים.
ואולם, רוב הפוסט-ציונים וההיסטוריונים החדשים פשוט התעלמו מהספרות הנרחבת הזו, אם כי אין כמעט נושא שלא נדון בביקורות המוקדמות הללו. בד"כ טענו כי הם מתייחסים אך ורק למחקרים של היסטוריונים מקצועיים, העובדים לפי שיטות מחקר עדכניות ללא נטייה אידיאולוגית. אפשר להסתפק בעובדה שהתחסדות היא מחלה אקדמית ידועה ודי מקובלת, אבל לדעתי, לעובדה זו שורשים עמוקים יותר. האקדמאים הפוסט-ציונים פשוט אינם רואים את עצמם כשייכים למסורת קודמיהם, שהיו לרוב אנטי-ציונים שהשתייכו לתנועות סוציאליסטיות שמאליות (עם יוצאים מן הכלל). חלק מהם אכן רואים את עצמם כציונים המחויבים לדווח "אמת" למען תיקון עיוותים במדיניות הציונית בעבר ובהווה. אבל רובם משתייכים לשמאל הליברלי וקרובים בהשקפותיהם לפוסט-מודרניזם. בעיניהם הרעיון הציוני הוא מיושן, רעיון שאבד עליו הכלח. הוא אינו מתאים למחקר המודרני כפי שהוא נתפש בחו"ל. מנגד, יש להם "תחושות" לגבי התרבות הישראלית החדשה שבעיניהם כבר הפכה לפוסט-מודרניסטית. לי יש תחושה שחלק מהם מעוניין יותר בהצגת ההיסטוריה מאשר בהיסטוריה עצמה, מעוניין במיתוסים ובזיכרון יותר מאשר בהווה. הם דוחים את האנטי-ציונות וחשים בנוח בהגדרתם כפוסט-ציונים.
מה באמת משמעותו של המונח "פוסט" בהקשר הציוני מבחינה אידיאולוגית ופוליטית? או ליתר דיוק לאיזה מסר הוא מכוון? במידה מסוימת זהו מונח אופנתי עם קשר כלשהו לפוסט-מודרניזם. במובן זה אפשר להבין שהציונות היא עוד מטה-סיפור שאפשר להשליך מעלינו או לפחות לפרק Deconstruct)) בצורה נמרצת. אפשר גם לומר שכמו כל הנרטיבים, ניתן להבינו ולחיות עמו בשלום. הפוסט-מודרניזם אינה תיאוריה אוניברסלית הנאבקת למען או נגד משהו. ככזו היא מביאה חלק מחסידיה לעמדה של הכנעה: מאחר שאין רעיון מרכזי שאפשר להילחם נגדו (או בעדו) כל המאמצים חייבים להתרכז בתחום הטקסט.
אפשר להבין את המונח "פוסט" גם במובנו הפשוט ביותר, במובן אובייקטיבי וא-מוסרי. הציונות היתה אולי דבר מוטעה בזמנה, אולם היא נגמרה, עברה מן העולם. אבד עליה הכלח והיא איננה רלבנטית יותר. אנו חיים כיום בעידן חדש – עידן פוסט-ציוני.
הנחה זו היא בעיני מוטעית, ואיננה מתייחסת למציאות הפוליטית של ישראל כיום. התכונות הציוניות של המדינה עדיין תקפות: רוב הגדה המערבית כבושה וההתנחלות ממשיכה להתרחב. לשתי המפלגות הגדולות הסכמות על נושאים יסודיים: להמשיך להחזיק בגדה המערבית ככל שאפשר (כ-50%) ולשמור על ירושלים מאוחדת (כלומר להמשיך ולהחזיק במזרח העיר). דברים אלה מצביעים על המשך המדיניות הציונית המסורתית – התרחבות מתמדת. אם מדיניות זו עתידה להצליח או לא – זו שאלה אחרת. אולם האידיאולוגיה הציונית מקבלת חיזוקים יום יום – בבתי הספר, בבתי הכנסת, בעיתונות, בתקשורת האלקטרונית וברוב המפלגות.
דוגמה מאלפת לכוח האידיאולוגי והפוליטי של הציונות ולהשפעה על דעת הציבור אפשר לראות במצע של מפלגת מרצ, מפלגה הממוקמת בצד השמאלי של המפה הפוליטית ובין חבריה נמנים אמנים, אינטלקטואלים, אנשי המקצועות החופשיים ואנשי אקדמיה (רבים מהם פוסט-ציונים). שלושה מבין שבעת עקרונותיה הבסיסים קשורים לציונות:
"הציונות – התנועה הלאומית של העם היהודי – הצליחה במשך 100 שנות קיומה לרכז בארץ ישראל חלק חשוב של העם היהודי ולהגשים את זכותו להגדרה עצמית במדינת ישראל הריבונית. מרצ תשאף לחידוש התנועה הציונית, ולהפיכתה לגורם המרכזי הנאבק נגד הנטייה להתבוללות המאיימת על קיום העם היהודי בתפוצות.
"מרצ רואה בעלייה לישראל, בריכוז מרבית העם היהודי בישראל ובחיזוק הזהות היהודית על יסוד הפלורליזם כתפקידיה המרכזיים של התנועה הציונית בעתיד.
"קשר בין ישראל והקהילות היהודיות הינו אלמנט מרכזי בהבטחת הקיום של העם היהודי".
נראה כי הציונות אינה "הולכת ונעלמת". הטענה כי הציונות נגמרה היא התחמקות מהעניין. ההתחמקות אינה בתחום ההיסטוריוגרפי או אפילו בתחום האידיאולוגי. בהקשר זה הפוסט-ציונים מצאו את הטענות החזקות ביותר נגד ההיסטוריוגרפיה הציונית. אפשר לומר שהם, או לפחות רובם, הם אנטי-ציונים שעוד לא יצאו מהארון.
חלק טוען שהם אינם יכולים להיות אנטי-ציונים מכיוון שנולדו בארץ, ואכן הם תולדה של הציונות. זאת טענה סופיסטית ולא משכנעת. אין זהות בין ציוני לישראלי. אפשר להיות ישראלי ולבקר או אף לשלול את הציונות. אמריקאי מלידה אינו חייב להזדהות עם אלה שיזמו את עקירתם והריסתם של האינדיאנים או עם אלה שביססו את אושרם על העבדות. הדבר נכון גם לגבי מדינות אחרות בהם המהגרים נישלו את הילידים בצורה אכזרית.
האידיאולוגיה הציונית מנסה ליצור זהות מוחלטת בין הציוני והישראלי, ובכך לאפשר לאלה המעוניינים בדבר לקבוע שמי שאינו ציוני הוא נגד קיום המדינה! וכתוצאה מכך בעד הערבים המתנגדים לישראל!
זכות קיומה של ישראל אינה נושא לדיון הזה. אפילו רוב ארצות ערב והפלסטינים עצמם כבר הכירו בזכות זו. השאלה כאן היא כיצד משקיף הישראלי על עברו. אין ספק שיש לנו בעיה בדרך ההתמודדות עם העבר והתגברות עליו. אין זה קל לבנות תודעה עצמית היסטורית ומפוכחת מתוך ההתחסדות המיתית של עברנו. מסיבה זו, הפוסט-ציונות – ככל שהיא מפעל אקדמי בחיתוליו – תורמת תרומה חשובה לתודעה הקולקטיבית של הישראלים. לכן היא מעוררת תגובות כה מתלהמות.
חשוב מכל הוא ההקשר הפוליטי של הוויכוח על הפוסט-ציונות. אולי אפשר להגיע להסכמים שבריריים או לשלום קר עם הפלסטינים במסגרת הגישה הציונית. אולם שלום אמת – כלומר השלמה ופיוס – דורש מאיתנו הכרה אמיתית בעברנו.
נועם חמוסקי המוזכר כאן אינו פוסט ציוני או אנטי-ציוני, הוא ציוני מוצהר. למרות תמיכתו בפתרון של מדינה דו-לאומית (פתרון שכיום לא נחשב אופציה ציונית) הוא מצהיר על עצמו כציוני "מטעמי נוסטלגיה" (השתייכות לנוער העובד בנעוריו) וטוען כי הציונות עצמה תמכה בדו-לאומיות סוציאליסטיתצ בשלב מסוים (טענה שבשיל לקבל צריך להאמין להרבה אנשים שהוכחו כשקרנים).
לאחרונה אנו עדים בעולם לחזרה ללאומיות, גם הפלסטינים הם הרי תנועה לאומית שמנסה להגדיר את עצמה בתוך מדינה ואנו, ארגוני השמאל, מתעקשים להעניק לה את הזכות הזאת לפי ההסכמים.
הבעיה היא שמשני הצדדים, שמאל וימין, ישנו מיעוט מסית שמנסה להפר את האיזון שהיום מנסה להתקיים רק בזכות קבוצות קטנות בשני הצדדים, בצד שלנו, יש את השמאל המתון (מר"צ שהפכה ליח"ד) שהשמאל הזה הוא התנועה הלאומית היחידה כיום שבאמת מחפשת להגיע לאיזון עם ההנהגה הפלסטינית בראשות אש"ף.
עכשיו אתייחס לקבוצות הקיצוניות:
הקבוצות הקיצוניות המסורתיות, הם כמובן הדתיים הקיצוניים, שלהם ושלנו, אך הם ברורים ושקופים בקיצוניות שלהם, לעומתם יש את הקיצוניים מהקבוצה שלנו, שחלקם ממש קנאי לערכים מסויימים כמו פאציפיזם ופוסט מודרניזם מתחסד. ההבדל הוא שהקנאי הדתי מבטל את האחר, המתנחל שמבטל את הפלסטיני לעומת הקנאי הפציפיסטי שמבטל את עצמו ואת זכות קיומו בגלל התייחסות כזאת או אחרת להסטוריה.
את הקנאים הדתיים כבר הבנו, אנחנו מכירים אותם ממש טוב, לעומת זאת את הקנאים הליברלים קצת יותר קשה להגדיר, קודם בגלל שהם חלק מהקבוצה שלנו, של השמאל אך הסיבה העיקרית בגללה איננו יכולים לראותם, היא בגלל שמחנה הימין הקיצוני ששולט בארצנו מכניס את השמאל הליברלי המתון שחתם על הסכמי ז’נבה לאותו סיר עם השמאל הליברלי הקיצוני שמבטל את זכות קיומנו פה.
עוד בקשר לרעיון הפוסט ציוני, שבסופו הרעיון הוא שמדינת ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, אז פה אפשר קודם לתת את הדוגמא של צרפת, שמוגדרת כמדינת כל אזרחיה, אך באותו הזמן היא מדינת הלאום הצרפתי, כשהכפיה הליברלית בה באה לדוגמא בחוק הרעלה, הכיפה והזקן, שאם זה לא כפיה ליברלית אז מה כן?
עוד דוגמא היא בכך שמדינת ישראל, שתהיה מדינת כל אזרחיה תהיה מחוייבת ליישב בתוכה את הפליטים הפלסטינים, מה שיהפוך את המדינה למדינת הלאום הערבי, ובצדק, מדינה בה ללאום מסויים יש רוב, זכותו של הרוב להגדיר את המדינה כמדינת לאומו.
לפי דעתי, מצב שבו מדינת ישראל תהפוך להיות מדינה שבה יש רוב ערבי, מותר לו שיקרה רק במצב של ריבוים הטיבעי של הפלסטינים אזרחי ישראל שחיים כאן היום, שכן הגירוש הקודם היה ונגמר ואת גלגלי הזמן אין להחזיר, אך גירוש נוסף לא יתקבל על הדעת לאחר שהתעללנו במיעוט הערבי כ"כ הרבה זמן.
אני לא יודע למי התכוונת, אבל המאמר מתכוון לבלשן האמריקאי, נועם חומסקי
גם אני דיברתי על הבלשן האמריקאי נועם חומסקי. מה שכתבתי מתבסס על מה שהוא עצמו אמר.
ייתכן אגב שהוא שיפר את דעותיו בשנתיים-שלו האחרונות שכן הוא חתום על עצומה נגד הבנות ז’נווה, אשר בין השאר תומכת בזכות השיבה (קודם לכן הוא טען שזכות השיבה צודקת עקרונית אבל לא ניתנת למימוש).
אין זה נכון. או לכל הפחות אין זו האמת המלאה. יוסי ביליין ושותפיו מערפלים את הסעיפים בדבר זכות השיבה בניסוחים מפולפלים. בכל מקרה אין הכרה חד משמעית (וגם "החד משמעית" מדברת על אחוזים) בדבר זכות השיבה.
ראוי לתת דברי טעם מבוססים בויכוח ולא להטיח איזשהו פרשנות קלוקלת.
אנא עיזבו כבר את חומסקי – מה זה שייך למאמר?
לפי טענתו של אמיר מטרת הציונות היא התרחבות מתמדת.
עכשיו אני מבין מדוע פלשה ישראל ל7 מדינות ערביות במלחמת העצמאות על מנת לכבוש אותן וזאת לאחר שבניגוד לערבים, היהודים דוקא לא הסכימו לחלוקת הארץ.
למעשה אני מבין גם מדוע סרב ברק להצעתו של עראפת לחלוקת הארץ בשיחות קמפ-דיויד.
מאמר מעניין שמציג את קשת האבחנות בנוגע למושג פוסט-ציונות. ניתן גם להוסיף אליה את ההנחה ש"לא כל העולם נגדנו". למשל, הבריטים סייעו להקמת המדינה יותר מאשר הזיקו בניגוד למיתוס הרווח.
מה שקורה מאז שנת 2000 בישראל היא חזרה לימי הציונות הקלאסית אך בהבדל אחד מרכזי. בעבר האנטשמיות היתה אמיתית ואילו היום היא ברובה מדומה ומטרת העלאת הנושא היא לעורר את המוראל הירוד של אלה שיושבים בארץ תחת איום הטרור ולחזק את גאותם ‘הציונית’.
תודה לדניאל. נפל לי האסימון . עכשיו אני מבין האנטישמיות לא קיימת סך הכל היא מזימה ציונית כדי להעלות את המורל שלי.נכון מותר להביע כל דעה בחופשיות עד עתה שמעתי על הכחשת השואה אבל הכחשת האנטישמיות ???
גם התנגדות לכיבוש איננה אנטשמיות.
מעניין שגם התקריות האנטשמיות האמיתיות המעטות נעשות על ידי קיצונים מוסלמים בגלל הסכסוך הישראלי-ערבי, כלומר הציונות לא רק שהיא אינה התרופה לאנטישמיות אלא היא המעודדת אותה
הכחשת השואה לא בבית ספרנו. אבל הכחשת הנכבה כבר מגן הילדים.
האנטישמיות והשואה הם נשק יום יומי וכוס התה של הציונים, אבל כשהתרחשה השואה הם לא כ"כ היו מעונינים לדעת (בודאי שלא להקים רעש ולא לעזור)
אכן הציונות במלחמת העולם השנייה סירבה לשלוח את חיל האויר שלה להפציץ מחנות ריכוז.
שלא לדבר על זה שלא טרחה כלל להפעיל את יחידות המודיעין הרבות שעמדו לרשותה החל בשב"כ וכלה במוסד.
מציע לכל המתעניין בנושא לקרוא פרק בספרן של לורנס זילברשטיין "הוויכו על הפוסט-ציונמות". הפרק מועתק ברשות באתר הבית שלי:
http://pluto.mscc.huji.ac.il/~mskimmer/zion.htm
לא אם כל מה שזילברשטיין כותב אני מסכים, אבל זהו פרק טוב.
לציונות במלחמת העולם השניה לא היה חיל אויר ולא שב"כ ומוסד (את אלו יש לה היום כדי לדכא את הפלסטינים ולאיים על כל האזור) אבל היו לה די אמצעים פוליטיים וכלכלים שנשאבו מיהודי אמריקה (בפרט) לטובת "המפעל הציוני". כדי שמאמצים אלו לא יופנו להצלת יהודים בשואה, על חשבון הישוב בארץ, היתה השתקה של הנושא למעשה עד 1944. כש"התגלה" הפוטנציאל העצום שיש לשואה לקידום הענין הציוני התחילו לנפנף בה, נפנוף הנמשך עד היום, כדי לייצר את תדמית הקורבן (כלפי פנים וכלפי חוץ) ולהאשים את מתנגדיה באנטישמיות.
החלוקה ללאומיות טריטוריאלית ואתנית היא פשטנית. הלאומיות הצרפתית היתה אתנית לחלוטין, אם כי היא נבדלה מהלאומיות הגזענית בכך שהיא איפשרה (דרשה!) קליטה של "זרים" באמצעות טמיעה, דהיינו באמצעות אימוץ המאפיינים הלשוניים/תרבותיים של העם הצרפתי שהיא יצרה. היא אמנם השמיטה מרשימת הדרישות את הדת, אבל היא דיכאה באכזריות שפות ותרבויות של מיעוטים בתחומה. ההבדל בין הלאומיות הצרפתית לזו למה שאתה קורא לאומיות אתנית דומה להבדל בין האנטישמיות הנוצרית הרשמית לזו הנאצית: בנוצרית, יכולת להתקבל בתנאי שתוותר על זהותך הנפרדת ועל תרבותך היחודית.
כמה הערות ותיקונים קלים.
מר אמיר שוכח להזכיר את אלפי היהודים שחיו בארץ מדורי דורות. מספרם בסוף המאה ה-19 היה כ10% מסך תושבי הארץ.
התושבים הערבים בארץ לא נבדלו מאלו שהתגוררו בסוריה, לבנון ועבר הירדן. התגבשות הלאומיות הפלסטינאית ארעה במידה רבה בשנות המנדט וכתגובה לציונות.
האוכלוסיה הערבית כללה מספרים רבים של מהגרים שבאו זה מקרוב מכל ארצות ערב.(שיך עז אדין אל קסאם היה למשל סורי) רבים מהפליטים הערבים שגורשו במלחמת השחרור היו מהגרים שהגיעו בשנים האחרונות.
קצת מצחיק היה לקרוא את טענותיו של אמיר כנגד הנהגת הישוב "שלא קראה לפתיחת חזית שניה בזמן מלחמת העולם השניה, כדי לא לבייש את בעלות הברית" לקרוא ולהזכר בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב ובמעללי פק"פ שראו במלחמת העולם עד יוני 41 כמלחמה אימפריאלית.
בדבר אחד אני מסכים עם מר אמיר שמציע למעשה כי מעשי הפוסט והאנטי ציונים בם בבחינת
הכלבים נובחים והשיירה עוברת וטוב שכך !
אני מציע לכם ללמוד קצת על מקורות האנטישמיות ובפרט על תפקידה של הכנסיה בעידוד וביצירת האנטישמיות הקלאסית באירופה של ימי הביניים.
אלו הטוענים לשיבתה של האנטישמיות לאירופה אינם טועים אלא מטעים במודע: מדובר באקט פוליטי של מוסלמים כנגד מדינת ישראל ולא ב"אנטישמיות". המוסלמים עצמם הם הלא "שמים"…
היהודים הסתדרו לרוב טוב יותר עם המוסלמים מאשר עם הנוצרים (ראו מקרה ספרד לפני ואחרי האינקוויזיצה הנוצרית). מטרתו של מסע החזרת האנטישמיות לתודעה היא כפולה: לחזק את הפחד אצל היהודים בישראל כדי שימשיכו לגור כאן ולשמש בשר תותחים לפשעי המלחמה של הציונים. המטרה השניה היא להפחיד את היהודים הגרים באירופה על מנת שיבואו לישראל – לשמש חיילים לאותה מטרה.
יש לציין גם כי במקרים רבים באירופה אין מדובר באנטישמיות גרידא אלא בשנאת זרים בכלל. במאות הקודמות היהודים היו המיעוט האתני בכל מדינה ולכן השנאה יצאה בעיקר נגדם, בעידוד הכנסיה. כיום תקריות רבות נגד מיעוטים מתרחשות באירופה בשל ההגירה הגדולה (מצפון אפריקה, פקיסטאן, טורקיה, הודו ומזרח אסיה). היהודים חיים בפרנויה ולכן מתרגמים זאת מיד ל"אנטישמיות" ממשלת ישראל גורמת בציניות לכך שיהודים לא ציונים שגרים מחוץ לגבולותיה יאלצו להתמודד עם שיגיונותיה הפוליטיים המשיחיים והסהרוריים ומסכנת בכך את חייהם.
לציוני גאה: האם עלה בדעתך שגם אנו, תושביה היהודים של הארץ, היננו מהגרים או צאצאים של מהגרים? אם ככה, מדוע "אנחנו" בצד הצודק לדעתך ו"הם" לא?
דעתי האישית היא שהסכסוך בננו ובין הערבים הוא סכסוך טרגי בין שתי תנועות לאומיות על פיסת ארץ קטנה
הייתי שמח להרחיב יותר רק חוששני שחבל על הזמן אני אחשב "ימני" מידי ומאמרי לא יפורסם כאן.
אפשר וצריך לבקר את מעשי ומחדלי הציונות לאורך השנים אבל
זכותו של עם להגדרה עצמית אינה מתבטלת עקב מחדלי הנהגתו או אף פשעי מלחמה המבוצעים על ידי חלק מאנשיו
זכותם של הפלסטינאים למדינה מתקיימת על אף שתוף הפעולה של מנהיגם עם גרמניה הנאצית, סרובם להחלטת החלוקה, ומעשי הטרור ופשעי מלחמה שהם מבצעים כעת.
גם שהוכנעה גרמניה הנאצית לא חשב איש לבטל את עצמאותה
כך גם אם אף לשיטתכם הציונות היא "קולונויאליסטית" ראקציונריית" וכו’ אין בכך לבטל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו ארץ ישראל.
אני בטוח שמר אמיר היה סלחן ביותר כלפי גרוש 10 מליון הגרמנים מארצות מזרח ארופה שלא לדבר על גרוש הצצנים והאינגושים…
מה לא עושים בשביל אמא רוסיה
ומילה אחרונה
זו סטירה ממש לא מוצלחת.בימים ההם כולם שוועו לחזית שניה. האמרקאים השהו אותה כדי שברה"מ תחלש ולא תצא חזקה מדי מן המלחמה. היהדות המאורגנת בארה"ב לא העז לצאת למען החזית שניה ולהמרות את פני ממשלתם.כנ"ל בפלסטינה-א"י.היחידים שיצאו בעד החזית השניה בארץ היו אותם אנשי פקפ שצבעו בלילות את קירות הבתים עם סיסמאות שקראו לפתוח בחזית שניה. היה ברור לכולם שרק פתיחת שזית שניה הייתה הדרך היחידה כדי לבלום את רצח היהודים בשנים האחרונות של המלחמה, ולא הפצצות של המחנות. ש.א.
ואילו היה קיים חיל אויר ישראלי במלחמת העולם ה2 האם היה מפציץ את ערי גרמניה? הרי מיד היתה קמה תנועת מחאה נרחבת שהייתה יוצאת כנגד פגיעה באוכלוסיה גרמנית חפה מפשע. אירגוני השלום הישראליים היו ןדאי יוזמים דיאלוג עם אירגוני זכויות אדם גרמניים במגמה לחשוף לעיני העולם את הפגיעה המתמשכת בעם הגרמני הנתון בסבל ובמצוקה כתוצאה ישירה מן ההפצצות הניפשעות על מרכזי אוכלוסיה בניגוד לאמנת גנבה. בעיתונות ודאי היו מתפרסמים מכתבי סירוב של טייסים ישראליים המסרבים לקחת חלק בחיסולים ללא אבחנה.תנועת שש אימהות (יוזמה של נשות פ"קפ) הייתה פועלת במרץ בלתי נדלה למען הפסקת ההתערבות במאמצי בנות הברית במלחמת ה"יש ברירה" כנגד העם הגרמני שוחר השלום,ובא לציון גואל.
ש.א.היקר:
מדוע נשארו קירות הבתים ריקים מססמאות שקראו לפתיכת חזית שניה עד קיץ 41? האם סיבת הדבר הזה הייתה מחסור בחמרי צבע?
בדברי לא הייתה שום מגמה סטירית. עשיתי תרגיל מחשבתי פשוט בסוגיה ההיסטורית הקרויה "מה היה קורה אילו" בעניין זה הייתי מעוניין להבין מדוע לדעתך לא הפגינו אנשי הפק"פ כנגד ההפצצות חסרות האבחנה על אוכלוסיה אזרחית בערים הגרמניות. תמוהה בעיני גם השתיקה בעניין פשעי המלחמה שבוצעו על ידי צבא הכיבוש הסובייטי באוכלוסיה הגרמנית- טרנספר של מליוני גרמנים משטחים בהם ישבו דורות,אונס ברוטלי של נשים גרמניות ,ביזה של אוצרות אמנות ועוד.מצפה לתשובתך.
מר שמואל הנכבד מהלל רבות את פעילות פק"פ למען החזית השניה.
אני מצר על זכרונו הסלקטיבי של המחבר ושמח להזכיר לקוראים את העובדות הבאות
1. ברה"מ חתמה עם גרמניה הנאצית על חוזה ריבנטרופ -מולוטוב, חוזה שבשר את פרוץ מלחמת העולם.
2. ברה"מ שתפה פעולה עם גרמניה ופלשה לפולין, לארצות הבלטיות, בסרביה ופינלנד
3. עם כבוש צרפת קראה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית להמוני הפועלים לשתף פעולה עם הכובש הנאצי
4. תנועת פק"פ התנגדה לגיוס לצבא הבריטי וכינתה את המלחמה "מלחמה אימפריאליסטית"
5. מר אמיר מלין על הישוב כאילו הוא לא פעל או התנגד לחזית שניה. מדובר היה בישוב קטן בן 400000 איש בלבד עם השפעה פוליטית מינימלית. מר אמיר "שוכח" לציין כי הערבים תמכו רובם ככולם בגרמניה הנאצית וחכו בקוצר רוח לכניסתו של רומל לארץ. הנהגתם בראשות חג’ אמין אל חוסייני ישבה בגרמניה.
6. אחרון אחרון וכלל לא חביב, בעת שברה"מ נלחמה על חייה עדין נמקו מיליוני עבדים בגולאגים המושלגים. בנהם היו עשרות חברי פק"פ ומהיגיה בשנות העשרים והשלושים.
אז …הלאה הציונות
1. מאז עליית הנאצים לשלטון חתרה ברה"מ להסכם עם בריטניה וצרפת לעצירת גרמניה הנאצית. היטלר הודיע מאז ראשית הקריירה הפוליטית שלו שהיעד המרכזי שלו הוא להפוך את ערבות רוסיה ל"מרחב המחיה של העם הגרמני", ואת הסלאבים להחזיר למעמדם "הטבעי" עבדים (כמו שאומרים "עבד" באנגלית, למשל).
2. ממשלות בריטניה וצרפת ראו בברית המועצות את האויב העיקרי, ולכן העדיפו לחתום עם גרמניה הנאצית הסכמים שונים כדי להסיתה מזרחה. הסכם מינכן לא היה רק מסירת חבל הסודטים לגרמניה, אלא הסכם ידידות ושיתוף פעולה. ההיסטוריון הימני הבריטי טיילור מדגיש את אופיו "המקסימליסטי" והיומרני של הסכם מינכן, לעומת אופיו "המינימליסטי" של הסכם ריבנטרוב-מולוטוב. בשיחות המקדימות להסכם מינכן הכתירו הפקידים הבריטים את גרמניה כ"חומת המגן נגד הבולשוויזם" (שוב טיילור).
3. בריטניה וצרפת העדיפו להפקיר את הרפובליקה הספרדית, ובלבד שלא יעמדו בצד אחד עם ברה"מ נגד המעצמות הפשיסטיות.
4. עד אוגוסט 41′התנהלו מגעים בין בריה"מ לבריטניה ולצרפת, אבל האחרונות תמיד התחמקו מהסכם. זה לא אני אומר, זה וינסטון צ’רצ’יל אמר אז בפרלמנט הבריטי (ציטוט מדויק ב"עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי", כרך א’).
5. הסכם ריבנטרוב-מולוטוב היה בררת מחדל לאחר שברה"מ נוכחה לדעת שהיא העצם הבאה שבריטניה וצרפת עומדות לזרוק להיטלר.
6. בריטניה וצרפת היו אז אימפריות כלל עולמיות, שביצעו רציחות של עמים שלמים. ברודזיה, למשל, בוצע מעין "פתרון סופי" באזורים מסוימים. רציחות העם של מעצמות אלה היו המודל של היטלר ברציחות העם שלו, בנוסח "למה להם מותר ולנו אסור" (ביסמרק אמר זאת לפניו, וביצע "טיהורים" המוניים במה שכיום נמיביה).
7. אני רחוק מלהצדיק את מדיניות החוץ של ברה"מ בשנים 41-39. אבל בדיעבד, מרבית היהודים ששרדו מקהילת פולין המפוארת היו אלה שאיתרע מזלם להיות בשטח אליו פלשה ברה"מ ב- 39. חבל שבאותן שנים לא פלשה ברה"מ גם לרומניה ולנורווגיה, למשל.
8. ב1 בספטמבר 39′ הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה, אך מלבד ההכרזה לא אירע דבר. מהגבול הגרמני-צרפתי לא נורתה ירייה אחת, אף שכמה דוויזיות שם יכלו להציל את פולין. מלחמה ממשית במערב אירופה החלה רק עם הפלישה לנורמנדי, שהייתה פתיחת חזית שנייה במלחמה שעד אז הייתה בת חזית אחת בלבד: גרמניה הנאצית נגד ברה"מ הסוציאליסטית. נקודה.
9. המפלגה הקומוניסטית הצרפתית נאבקה בכוחותיה הדלים בכובש הנאצי מיום הפלישה. על כך יעידו חברים מעטים שחיים איתנו היום.
10. חאג’ אמין אל חוסייני היה משתף פעולה עם הנאצים, אך הוא רחוק מלייצג בכך את "הערבים רובם ככולם". הגורמים הריאקציוניים בעם הפלסטיני באותה עת יישרו קו עם האימפריה הבריטית סיום מרד השחרור ב39-, ומלבדם הייתה נוכות נכבדה למדי של תנועות שמאל סוציאליסטיות ופטריוטיות-שמאליות, בראשם פ.ק.פ.
11. כל המפלגות הקומוניסטיות היו אנטי-פשיסטיות עקביות. אבל להתגייס לצבא הבריטי אחרי שהאימפריה השחצנית הזאת נפלה בפח של עצמה? למה, מה קרה? האם קומוניסט בפלשתינה צריך להתגייס לצבא שכלל לא נלחם, ובכל יום עלול לחתום על שלום ולשסות את הכלב השוטה שוב בברה"מ?
אילו היתה בריטניה מעוניינת להשתמש בצבאה להבסת הנאצים, הרי שהצעד המתבקש הראשון היה לסגת מהקולוניות ולהביא את הצבא לאירופה, להילחם בנאצים. היא לא עשתה זאת, הקולוניאליזם היה לה חשוב יותר.
כשנפתחה החזית השניה, בריה"מ דווקא העלתה את הדרישה, דרך המפלגות הקומוניסטיות שבהשפעתה, שהעמים שתחת שלטון בריטניה לא יתנגדו לאימפריאליזם הבריטי. זו עמדה שפגעה קשות בשמאל הסוציאליסטי, במיוחד בעראק.
והחשוב, מכל, הסיבה שאני (ואני לא מדבר בשם אחרים) לא עסוק במיוחד בהגנה בדיעבד על זכויוטת האדם של גמרנים היא שגרמניה הנאצית היתה שיא של תוקפנות גזענית ורצחנית. בסכסוך בפלסטין התקופן הגזעני הוא הציונות וכלן אני מגן קודם כל על הזכויות של הפלסטינים (אבל גם על זכויות של יהודים לא להיות מדוכאים). אם יש מקבילה מקומית לפגיעה בתושבים גרמנים במזמן מלחמת העולם השניה הרי זו לא הנכבה אלא דווקא ההיפך, גירוש היהודים מחברון, נניח, הוא מקביל לזה (אבל גם לא בדיוק, אנלוגיות הן עסק בעייתי).
יורם בר-חיים
כיבוש אומות וקביעת משטרן זו זכות ששמורה רק לברה"מ. כשארצות אחרות עושות את זה, זה מוגדר כ"אמפריאליזם".
ישנה הצדקה חשובה ועיקרית לזיקה של ישראל ליהדות שהפוסט ציונים מתעלמים ממנה: ללא ישראל היהודים אבודים. באופן עקרוני אני מסכים שיש דילמה מוסרית בזיקה בין מדינה לדת או לגזע אולם אף מיעוט אתני אחר לא היה קרוב יותר להשמדה כפי שהעם היהודי היה בזמן השואה וכאן טמונה ההצדקה המוסרית למדינה יהודית. לא למדנו את הלקח הזה כבר???
אם מישהו חושב שהרציונאל מאחורי הציונות הוא אך ורק "זכותו של עם להגדרה עצמית" הוא טועה טעות מרה מדובר בזכותו של עם להישרדותו.
מדינת ישראל היא אכן מדינה דמוקרטית, משום שלמרות הזיקה היהודית כל אזרח באשר הוא אזרח בישראל מקבל את מלוא זכויותיו האזרחיות וחופש דת מוחלט. הזיקה היהודית קיימת במסגרת מוגבלת, היא רגשית בעיקר ומאפשרת לכל יהודי לעלות לבית הלאומי שלו.
מדינה, לדעתי, היא גזענית כשהיא רואה עם אחד כנעלה על עם אחר שהיא מחשיבה כנחות יותר. אין שום דבר ברוח המנגנון של מדינת ישראל או בחוקיה שמעביר מסר מסוג זה – להפך. נכון יש זיקה מיוחדת (גם רגשית וגם לא) בין ישראל ליהדות וליהודים אבל זה לא מלמד שישראל דוגלת בכך שהעם היהודי נעלה על עם אחר. מעט "הפריווילגיות" שקיימות (אם אפשר לקרוא להן כך) לא מנומקות בעליונות העם היהודי על עם אחר אלא בזכותו של העם היהודי להתקיים וזאת רק עוד דרך לקיים אותו בביטחון. הזיקה היהודית היא לא במטרה להפוך את היהודים לעם האדונים ואת שאר העמים למשרתים אלא להגן על זכותו של אדם להיות יהודי . ובמינוח קצת יותר קונקרטי לכל יהודי למשל מובטח מפלט פוטנציאלי ממגורים בצל גילויים והתקפות אנטישמיות.
הפוסט ציונים טוענים שמטרת מדינת ישראל היא האידאולוגיה הציונית בלבד ולא דאגה לכלל אזרחיה- אבל בפועל כל האזרחים נהנים משוויון זכויות אזרחי מוחלט, כולל כיבוד מורשתם התרבותית וזהותם האתנית (שמאפשרת להם לא להתגייס למשל). ישראל היא קודם כל מדינה שמאפשרת לבני אדם לחיות בתוכה.
הציונות עודנה רלוונטית משום שהיא עודנה מהווה ערובה מסוימת לביטחונו של העם היהודי. אולי בעיני הפוסט ציונים, אין הדבר חשוב אבל אישית אני מוכן להקריב את בטחוני האישי ולשרת בצבא וגם להילחם כדי להפחית את האפשרות שאדם יהפוך לקורבן רק בשל דתו. כן, הציונות מסכנת את אזרחי ישראל אבל למען אידיאל שבעיני הוא נשגב. לדעתי כל יהודי ומעבר לכך כל אדם שמחשיב את עצמו מוסרי צריך להגדיר עצמו ציוני בגלל שהוא נלחם למען האידיאל שאף אדם לא יותקף בשל יהדותו.
יש מי שטוען שאין שנאה עצמית ביהודי אנטי ציוני אבל אנטי ציונות היא אנטי יהדות וזאת האמת. הצבא הישראלי מגן על העם היהודי. הזיקה היהודית מאפשרת ליהודים למצוא מפלט בישראל. קשה לי להבין איך אדם יכול לקרוא לעצמו יהודי ואנטי ציוני בנשימה אחת.
ולסיכום, לכל אורך ההיסטוריה היהודים נטבחו ונרדפו, האם מוגזם לבקש להם מדינה קטנה אחת שהקשר היחיד בינה לבינם הוא רגשי, מוצהר ורק טכני במידה הנדרשת להבטחת בטחון העם היהודי??
למתחלחל בחוסר עם וטעם –
שוב ההתבכיינות המיושנת "בלי ישראל היהודים אבודים" איזה יהודי אתה מדבר על האשכנזים הרי שזה לא נכון הם מסודרים היטב ברחבי העולם וגם יש להם גב לברוח למדינה האשכנזית כשהקדיחו תבשילם. יהודי המזרח לגביהם הציונות האשכנזית היא עונש ואסון בקנה מידה שואתי, עשרות קהילות תוססות נהרסו ומרקם חיים ויחסי דו קיום בשלום של אלפי שנים נהרסו כדי לספק את המולך הציוני /כוזרי/אשכנזי. כור ההיתוך כמו המשרפות של אושוויץ פעלו כל אחד במסלולו כדי להשמיד חיים יהודיים.מדינה יהודית כוזרית אשכנזית אין לה כל זכות קיום מוסרית בעיקר משום שהיא משימה התאבדותית בנגוד לדרך הטבע וגם משום שהיא מנוגדת לערכים הדמוקרטיים כפי שזה קרה עם גרוש העם הפלסטיני וחיסולו החלקי כדי ליצור רצף יהודי ומשזה לא צלח ייבאו מיליוני פראבוסלבים מחפשי שיפור כלכלי כדי שילבינו את הדמוגרפיה האשכנזית שנצבעה שחור מאז העליה המרוקאית הגדולה."כל האזרחים נהנים משיוויון זכויות מוחלט" אולי תחזור על זה אלף פעמים ויהיו כמה מטומטמים שישתכנעו, מדינה שמגדירה עצמה כמדינה יהודית אינה יכולה מעצם מהותה ההצהרתית מעניקת שיוויון זכויות לכל. מה גם ששיקריות טיעוניך בהתעלמותך מהעובדה שהגזענות האשכנזית היא הארוע המכונן של כל החלוקות המעמדיות . כלום מתנחבל עטור תקציבים ותשתיות הוא במצב שיוויוני עם פרענק בעיירת קיפוח או פלסטיני מעבר למחסומים.
אני יהודי פרענק גאה ואנטי ציוני גאה במידה רבהיותר ואני מתבייש בכך שיש יהודים התומכים באידאולוגיה הציונית הגזענית בפרט כאשר הם מנסים באופן מניפולטיבי לדבר בשמם של קורבנות הנאציזם או אלו שניצלו. הם היו צריכים להיות בקו הראשון במאבק נגד הציונות
שהיתה אדישה לגורלם ומעבר לכך. הדבר המחריד ביותר בשואה ואחריה הוא בהצטרפותם המהירה וחסרת העכבות של ניצולי היטלר לגזעני בן גוריון שודדי המולדת הפלסטינים והופכי יהודי המזרח לבשר לתותחי המדיניות האשכנזית הגזענית.אותי דבריך השמנוניים והלאומניים די מגעילים למזלי איני רואה בך בן עמי אלא מתחזה כוזרי שמנסה לנכס לעצמו את ההיסטוריה היהודית כדי לנשל עם מעברו וממולדתו…בחורבן הציונות וצבועיה ננוחם