יושב ראש הכנסת רובי ריבלין ניסה השבוע להוריד את השר אהוד אולמרט מבימת הנואמים. אולמרט, כדרכו, היה אנטיפט, מתנשא ופרובוקטור. התנהגותו חיבלה בשאיפתו של ריבלין לשוות לכנסת הפרועה הזו צביון דמוקרטי, מכובד יותר. זוהי משימה לא קלה, אבל חשובה מאוד לדמוקרטיה הישראלית השבירה. אולמרט מנסה לצבור נקודות קלות בדעת הקהל שלו, אחרי שהביע דעות שפויות (יחסית לליכוד). כיוון שאני מדבר בכל שבוע עם ליכודניקים רבים בכל מקום בירושלים, אני חייב לגלות לאולמרט, שהוא הפך לדמות שנואה דווקא בליכוד, והשתלחותו באזרחים הערבים במסווה של הגנה על המשטרה לא תעזור לו.
אני מתקשה לפצח את חידת אולמרט. הוא לאומן, אבל לא מטומטם, ולעתים אפילו חושף צדדים נסתרים מעניינים באישיותו. חבריו הקרובים מצהירים, שיש לו קסם אישי רב. בהתנהלותו כלפי בני משפחתו שאינם שותפים לדעותיו הוא מגלה סובלנות ואפילו חוש הומור מפתיע. כיוון שפוליטיקאים מצטיירים אצלנו כדמויות חד-ממדיות, קשה לנו ליישב בינינו לבין עצמנו את הסתירות האמיתיות ואת הסתירות לכאורה, אבל המציאות כנראה הרבה יותר מורכבת מתוויות של השתייכות תנועתית. אולמרט הוא איש לא נעים, אבל מעניין.
בראיונות בתקשורת ובהופעות בכנסת אולמרט הוא פשוט בלתי נסבל. האיש לא מסוגל לקבל שום ביקורת, ומבקש מיד להתנקם בכל מי שחולק על דעתו. הוא עובר רע מאוד בתקשורת האלקטרונית, גם כאשר העיתונאי המראיין אותו מתרפס בפניו. במקרה הטוב הוא קר ועוין, במקרה הרע הוא מחוספס ודורסני. לעתים נדמה שהוא ילדותי במקצת. יותר חשוב לו להיות המנצח המיידי בוויכוח, והוא לא שוקל ברצינות את האפקט של הופעתו בתקשורת על הקריירה הפוליטית שלו לטווח ארוך. ההתנשאות הבוטה שלו אינה מבוססת על רמה אינטלקטואלית יוצאת דופן, ובוודאי שאינה משקפת אופקים רחבים. הוא איש פיקח, אבל לא ניחן בכושר ניתוח מרשים. נכון שהוא יותר מוכשר מרוב חבריו בליכוד (למעט ביבי נתניהו השנוא עליו), אבל זהו רק יתרון יחסי, ולא יותר מזה.
אולמרט הוא הישראלי המכוער האולטימטיבי, וגם אחרי שנים רבות בפוליטיקה ונסיעות רבות מספור לחוץ לארץ, נשאר פרובינציאל מעיירה קטנה. אין בו אפילו שמץ של הדר בית"רי, בהנחה שהדבר הזה באמת קיים. לכן הוא מסרב לקבל את כללי המשחק. ייתכן שהוא מכיר את ריבלין עשרות שנים, נאבק נגדו בעבר על ליבם של אוהדי בית"ר, ובטוח בנחיתותו של הירושלמי השורשי ריבלין לעומתו, הנער מבנימינה. אבל מישהו צריך להסביר לו, שלא מדובר כאן ב"רובי" מימק"א, אלא ביו"ר הכנסת, האיש מספר שתיים במדינה אחרי הנשיא מבחינת הפרוטוקול. במליאת הכנסת כפוף אולמרט, בדיוק כמו ראש הממשלה, להחלטות היושב ראש. זוהי מהותה של הדמוקרטיה, זוהי מהותה של הפרדת הרשויות. כאשר יושב ראש הכנסת אומר לך לשתוק, מר אולמרט, אז אתה צריך לומר "כן אדוני", ולסתום את הפה. רק אז תוכל אולי להמשיך לטפח את היומרות שלך להיות איש העולם הגדול.
ריבלין ואולמרט היו יריבים קשים כל השנים, בעיקר על רקע שאיפתו ארוכת השנים של ריבלין להיבחר לכהונת ראש העיר ירושלים. ריבלין חי קצת בצלו של טדי קולק, אותו העריץ בכל לבו, ואולי החמצנו את הצ’אנס לקבל ראש עיר הרבה יותר טוב מקולק. אבל הדבר לא הסתייע. יריבות פוליטית אינה עולה בקנה אחד עם הערצה כזאת ליריב.
אולמרט וחבריו ניצלו היטב את הבטן הרכה של ריבלין, את רגשנותו ואת חוסר נכונותו לדרוס בני אדם. יושב ראש הכנסת לקח תמיד ברצינות את הפן הליברלי בתורת זאב ז’בוטינסקי, והציג לעתים עמדות מפתיעות, כמו בהתנגדותו להסרת חסינותו של חבר הכנסת לשעבר מוחמד מיערי, מהרשימה המתקדמת לשלום. עמדתו היתה עקרונית וחשובה, אבל בהקשר של הליכוד המודרני, אחרי הסתלקותו של מנחם בגין מהזירה, לא היה לו סיכוי נגד סכינאים פוליטיים כמו צחי הנגבי ואולמרט. גורל דומה פקד גם את דן מרידור ואת רוני מילוא, ורק הברית הזמנית , הפוליטית אבל לא הרעיונית, שריבלין כרת עם אריאל שרון השאירה אותו בפוליטיקה לעוד כמה שנים.
במסורת של הנסיכים שגדלו בתנועת החירות (אביו של ריבלין היה מזרחן וגם מנהיג רביזיוניסטי ידוע; אביו של אולמרט היה חבר כנסת) מסתמן קרע ברור, אבל לא לאורך קווי המתאר של הפוליטיקה האקטואלית. נראה שחניכי בית"ר כמו עוזי לנדאו, שלא לדבר על זאב בוים, מכרו את שרידי הליברליזם של זאב ז’בוטינסקי בעבור נזיד העדשים של תנועת ההתנחלות האלימה והברוטאלית, ואימצו גם רעיונות אנטי ערביים קיצוניים. אחרים עדיין מנסים להשתעשע ביישוב הסתירה המשוועת שבין ליברליזם דמוקרטי ופרלמנטרי לבין תמיכתם בכיבוש האלים ובגזילת אדמותיו של העם השכן.
כמו חברו הטוב בני בגין, גם ריבלין ממוקם מימינו של אולמרט, לפחות בכל מה שנוגע לסכסוך הערבי-ישראלי. לריבלין היו אולי כמה הרהורי כפירה בשנות השמונים, ואז היה קשוב גם לעמדותיו של יוסי שריד. אבל עתה סגר את המעגל, וחזר לעמדות המסורתיות של ארץ ישראל השלמה ולהתנגדות לכל ויתור טריטוריאלי. אבל בכל הנוגע לשמירת זכויות האדם ולטוהר המידות, הוא עדיף בהרבה על אולמרט. ראש העיר לשעבר היה ונשאר דמגוג מסוכן, גם כשהוא מדבר כמו בן-גוריוניסט ותיק; ריבלין היה ונשאר אדם הגון, גם כאשר הוא מדבר כמו רביזיוניסט ותיק.
הפיון של שרון
חבר הכנסת שמעון פרס עדיין משלה את עצמו שהוא מסוגל לנווט את מדיניותו של אריאל שרון. עקיבא אלדר מעיתון "הארץ" סיפר לקוראיו השבוע, שפרס מסתובב ברחבי העולם כשר חוץ לכל דבר, עוסק ביח"צנות למען שרון ובעת ובעונה אחת כבר מתווה את התנאים להצטרפותו העתידית לממשלה. התיאור הזה נאמן עלי ומוכר לי גם מדיווחים בתקשורת העולמית.
אלא שהבדיחה הזאת נמשכת יותר מדי זמן, והיא כבר בקושי מצחיקה. התנאים של פרס אינם שווים אפילו את מחירו של הנייר עליו הם מודפסים. פרס שבע הימים פשוט לא מסוגל לקלוט, שמדובר כאן במשחק חד-סטרי. הוא הפך כלי שרת בידיו של ראש ממשלה מושחת וכושל, ועדיין מאמין לחנפנים המקיפים אותו כאן ובבירות העולם, שטוענים שיש לו משקל סגולי משמעותי משל עצמו. זהו המחזה הכי עצוב והכי פתטי שראינו בפוליטיקה הישראלית, מאז שמנחם בגין התמוטט ופרש לשתיקה העצובה והסופנית שלו.
פרס מוביל "זמנית" את מפלגת העבודה, ועצם העובדה הזאת מהווה הצהרה פוליטית של פשיטת רגל מוחלטת של הגוף ההיסטורי, שהקים את המדינה וניווט אותה במשך שנים רבות. כל הנהגת העבודה היא פסולת חיתון, ולכן הוכתר איש בן שמונים, ששיתף פעולה עם מנהיג הליכוד מאז בחירתו לראשות הממשלה בפברואר 2001. בכך אמרה בעצם המפלגה, שלא רק שאין לה אידיאולוגיה, או סיעה גדולה מספיק כדי להתחרות עם הליכוד על הנהגת המדינה, אלא שכל מנהיגיה הבכירים אינם שווים פרוטה. דליה איציק, בנימין בן-אליעזר, מתן וילנאי, חיים רמון (?) הם פרלמנטרים עלובים, גם משום שלא נאה להם לשבת על ספסלי האופוזיציה. מאפרים סנה ומעמרם מצנע עדיין מבקשים תעודת זהות כשהם מנסים להיכנס למשכן הכנסת, ומאז 2001 לא שמענו אפילו אמירה משמעותית אחת מספסלי הסיעה. ח"כ אופיר פינס הוא דווקא בסדר, אבל גם הוא לא מזוהה עם תוכנית חלופית ברורה בנושאים מדיניים וחברתיים.
שרון זקוק לפרס כדי שהאליטות לא יכניסו אותו לכלא, וגם לצורך העמדת פנים מתונה בזירה הבינלאומית. האיש האכזר הזה יזרוק את פרס לכלבים בדיוק כפי שעשה לדוד לוי, ברגע שירגיש שתפקידו של "ראש האופוזיציה" כעבד נרצע של ראש הממשלה הסתיים. כמה טיפוסי שלמפלגה אין שום גאוות יחידה, עד כדי כך שמינו ליו"ר את האיש, שרק לפני שנתיים חיזר אחרי מפלגה אחרת (מרצ) כדי לשמש כמועמדה לתפקיד ראש הממשלה, נגד מועמד מפלגתו. חבל שמרצ לא הצליחה להדיח את העבודה מהנישה של המפלגה העיקרית מלבד הליכוד. ספק אם המחדל הזה יתוקן על ידי יוסי ביילין או רן כהן, המתחרים עתה על הנהגת "יחד".
תודה , אני נהנית לקרוא את הניתוח שלך .
אולי אתה צודק, ולראייה התייחסותו של ריבלין לבית המשפט העליון. עם זאת, חשוב להגן על הכנסת מפני הרשות המחוקקת בכלל, ואנשים כמו אולמרט בפרט.
כרגיל מאמר מעניין ומעורר מחשבה. אני בהחלט מסכים עם הדברים שנאמרו לגבי אולמרט, אך דומני שהיית סלחני יתר על המידה עם ריבלין.
דעותיו הימניות של ריבלין משקפות במידה רבה גם את אישיותו. אמנם הוא נוהג לעתים לעטוף את התבטאותיו האלימות והחריפות במידה של חוש הומור, אך לדעתי קשה מאד להכתיר אדם שכמותו בתואר ‘יקיר הדמוקרטיה’. ייתכן שהוא עבר שנוי מסוים בגלל התפקיד של היו"ר אך כדאי להתייחס אליו בחשדנות בגלל הרקורד הקודם שלו.
שלא יהיה ספק. לא מדובר במרידור מס’ 2, אלא בגירסה נחמדה מעט יותר של ליבנת או אפי איתם.
אבל ישראל אינה דמוקרטיה בורגנית (מדינה בורגנית?) היא מקיימת שלטון אלים (קבוע) על שלושה וחצי מיליון פלסטינים בשטחים, אפלייה ונישול (המובנים במשטר) כלפי מיליון וחצי מאזרחיה הפלסטינים. כל זה בחסות רשויות דמוקרטיות להלכה אבל למעשה חותמת גומי לצורך זה של השב"כ.
ישראל להיא למעשה מה שהיא מצהירה על עצמה דמוקרטיה ליהודים ("יהודית ודמוקרטית" במכבסת המילים). התנאי להבחרות לכנסת היא ההכרה בכך. אז למה שפלסטינים ואנטי ציונים ישתתפו במשחק הזה?
כמובן שהתכוונתי לכך שצריך להגן על הכנסת מפני הרשות המבצעת, ולא "הרשות המחוקקת". חיים
שאלת ההשתתפות בבחירות (שבה אני מסכים עם ישראל פוטרמן) אינה זהה לשאלה היותר עקרונית של איך מנתחים את המשחק הפוליטי הפנים-ציוני. זה בסדר גמור לדרג את הרוע, לומר נניח שליברמן גרוע מיוסי שריד, השאלה היא מה מטרת הדירוג הזה, האם זה נסיון לסמן שותפים פוטנציאלים ? האם זה נסיון להבין מבחוץ ליך הפוליטי הציוני ?
ומהו הקריטריון של הדירוג, האם מידת הבריונות המילולית של מישהו היא קריטריון ? אולי הבריון ה"ממלכתי" מסוכן יותר מהבריון השולי ? אולי מי שמוכר אפרטהייד כאשליית שלום מסוכן הרבה יותר ממי שתומך בו ישירות ?
יש למשל בהחלט רגליים לטענה שאהוד ברק, שעטף את תכנית הגטאות שלו בדיבורים על שלום, הביא לכך שהציבור הישראלי איבד אמון בפלסטינים ובאפשרות להגיע להסדר צודק וגרם בכך נזק הרבה יותר גדול מאשר נתניהו. לעניות דעתי, כל מי שמתמך בתכנית קמפ-דייויד צריך לעשות חשבון נפש רציני מאד על תרומתו לכך שהציבור הישראלי חושב ש"ויתרנו על הכל ולא קיבלנו כלום".
מה שבטוח הוא שלהתחיל לתת תפקידי "דמוקרט" ו"ליברל" לראובן ריבלין ותומכים אחרים של נישול, רצח אזרחים ואפרטהייד זו טעות ממדרגה ראשונה.
המשחק של הפרדת הרשויות בישראל הוא משחק מכור מראש. הכיבוש, ההתנחלויות, הגירושים, הריסת הבתים, החיסולים, מעצרים מנהליים ורדיפות פוליטיות הם כולם פרויקט משותף של שלושת הרשויות בניצוח השב"כ
דליה דורנר, השופטת הכי ליברלית בישראל אמרה בדברי הפרישה שלה שישראל עדיין אינה דמוקרטיה מתוקנת והצדיקה את זאת ב"מצב הבטחון". אבל מצב הבטחון אינו עומד להשתנות כל זמן שישראל היא מדינה ציונית. מה שחשוב לה מאוד הוא להציג חזות של דמוקרטיה ליברלית כלפי העולם (הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון)ובפרט כלפי היהודים (בפנים ובחוץ).הגיע הזמן שמתנגדי המשטר (הפסאודו דמוקרטי) יפרשו מהמשחק הזה ויקימו פרלמנט צללים דמוקרטי שידון בכל הבעיות ויציע פתרונות אלטרנטיביים.
להתארגנות כזאת תהיה בודאי השפעה מוסרית ומעשית הרבה יותר גדולה מאשר הקישוט שמפלגות אנטי ציונות מהוות על התחפושת הדמוקרטית של המדינה "היהודית והדמוקרטית".
לישראל פוטרמן,
אני די מסכים איתך אסטרטגית ואידיאולוגית, אבל גישתי הטקטית שונה. המאבק על כללי המשחק בתוך המדינה הבורגנית הוא נכון, צודק, ותואם את האינטרסים של השמאל כולו כמיעוט פוליטי. אם נכליל את כל השחקנים בזירה הזאת, נוותר על הניתוח הפוליטי, שכולו מבוסס על איתור ההבדלים והתוויית הפוטנציאל לשינוי. לכן צריך להתייחס ל"הירארכייה של הרוע" ברצינות: ליברמן גרוע משרון, שרון גרוע מווילנאי, וילנאי גרוע ממיצנע, מיצנע גרוע מביילין. אחרת אין טעם שנדון בכלל הזירה הפוליטית הישראלית, שרובה ככולה מורכבת מאישים וממפלגות מהזן הציוני.