ערב יום האשה הבינלאומי, ה-8 במארס, פורסמו נתונים רשמיים בדבר עלייה תלולה במספר המובטלות בישראל. הנשים, מתברר שוב, משלמות את המחיר הכבד ביותר של "ההבראה הכלכלית" נוסח נתניהו. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), בחודשים אוקטובר-דצמבר 2003 הגיע שיעור המובטלים לשיא מאז קום המדינה: 10.9% מכוח העבודה, שהם 287 אלף מובטלים. אך באבטלת נשים המצב חמור אפילו יותר: לפי נתוני הלמ"ס, שיעור האבטלה בקרב נשים ברבעון האחרון של 2003 היה 11.5% מהנשים בכוח העבודה.
לנתונים קשים אלה לגבי מספר המובטלות והיקף האבטלה בקרב נשים חשוב להוסיף כי גדלה גם האבטלה החלקית של נשים. לפי אותם נתונים רשמיים, ב-2003 חל גידול של 6.2% במספר המועסקים במשרות חלקיות, וידוע כי רוב המועסקים חלקית הן נשים. במלים אחרות, נשים נאלצות להסכים לעבודה בחלקי משרה, וזאת נוכח המחסור הגדל במקומות עבודה.
הגידול המואץ באבטלת נשים ובמצוקת נשים הוא תוצאה ישירה של מדיניותה הניאו-ליברלית הקיצונית של ממשלת שרון-נתניהו.
מצד אחד, הנשים הן הקורבן העיקרי של מדיניות הקיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי. הנשים הן רוב בקרב מקבלי הקצבאות: ראשי המשפחות החד הוריות; מקבלי הבטחת ההכנסה; הן בדרך כלל הנושאות באחריות לילדים שקצבאותיהם קוצצו; והן רוב בקרב הקשישים שקצבאותיהם נשחקו. גם הפגיעה החמורה בפנסיה נוגעת במיוחד לנשים, שגיל הפרישה שלהן לפנסיה הועלה מ-60 ל-64, וזאת מבלי להבטיח להן שהן אכן יועסקו עד גיל זה. נשים, המשתמשות יותר מגברים בשירותי הבריאות, גם נפגעות במיוחד מכל קיצוץ בסל הבריאות, ובשל הכנסתן הנמוכה – מתקשות יותר לשלם את עלות שירותי הבריאות (עלות התרופות, תשלום עבור ביקור אצל רופא, ביטוח משלים).
מצד שני, מדיניות הקיצוצים במגזר הציבורי מובילה לפיטורים דווקא של נשים, שהן הרוב בקרב העובדים בתחומים ציבוריים כמו חינוך (מורות וגננות, פסיכולוגיות ויועצות), בריאות (אחיות, עובדות מינהל ומשק בבתי החולים), רווחה (עובדות סוציאליות) ורשויות מקומיות ומוסדות כגון האוניברסיטאות (פקידות, עובדות מינהל). במקביל, נמשכת סגירתם של מקומות עבודה פרטיים המעסיקים נשים, כמו סגירתם לאחרונה של מפעלי הטקסטיל של חברת טריומף.
בקרב הנשים, הקבוצות הנפגעות ביותר ממדיניות הקיצוצים והפיטורים הן הנשים הערביות, הנשים המתגוררות בפריפריה, בנות ה-40 ויותר, העומדות בראש משפחות חד-הוריות. לנשים ערביות למשל, כמעט אין הזדמנויות לתעסוקה הדורשת השכלה, פרט למגזר הציבורי, ובמגזר זה הן זוכות בשכר מינימום או מעט יותר. לעומת זאת, אצל מעסיקים פרטיים שכרן של עובדות ערביות (פקידות במשרדי עורכי דין, למשל) נמוך בדרך כלל, משמעותית משכר המינימום. החד-הוריות, אשר היו יעד מרכזי במתקפת הממשלה נגד מקבלי קצבאות הביטוח הלאומי, הן עכשיו מועמדות להיות קורבנותיה של "תוכנית ויסקונסין", שמטרתה – לצמצם בכל מחיר את רשימת הנשים המקבלות הבטחת הכנסה.
בשנה שחלפה היינו עדים למערכות איגוד-מקצועיות ממושכות שניהלו עובדי המדינה ועובדי הרשויות המקומיות, שרובם – נשים, נגד השינויים בזכויות הפנסיה, נגד פיטורים ובתביעה לתשלום השכר המולן. בשנה שחלפה התנהלה גם מערכה של נשים חד-הוריות, שאותה סימלו ויקי קנפו והמאהל ליד משרד האוצר בירושלים.
אולם מערכות חשובות אלה לא הגיעו עד כדי מערכה לשינוי חברתי רדיקלי, בין היתר, משום שנעדרו מהן הבנות בסיסיות של הקשר בין הון לשלטון ושל התלות ההדדית בין ניאו-ליברליזם לבין מדיניות הכיבוש וההתנחלות.
הכותרת של המאמר מצמצמת (ולכן מחטיאה. מטרת הממשלה היא להעמיק את ניצול העובדים ובכך לשרת את בעלי ההון. בין השאר גם לפרק את הנשים מהשגיהן