עמי הגיב:

אפשר להגדיר את מפלגת העבודה כ ‘סוציאל-דמוקרטיה’ ?! בכל זאת, עם כל הכבוד לעמדות הקומוניסטיות, חייבים שיהיה לפחות קצת כבוד לשם ‘סוציאל-דמוקרט’. את מפא"י בתקופת ההסתמכות על ההסתדרות בהחלט אפשר היה להגדיר כסוציאל-דמוקרטיה. גם את מפ"ם, ואת עם אחד ויח"ד היום, כי הן קוראות ופועלות לאיזושהי רפורמה חברתית. אבל העבודה? סתם עוד מפלגה ליברלית. אני לא מוצא הרבה הבדלים בינה ובין שינוי.

יורם בר-חיים הגיב:

מפלגה ציונית היא בהגדרה לא סוציאל-דמוקרטית, משום שה"דמוקרטית" שלה מוחלפת בגזענות וה"סוציאל" מזכיר יותר את האיגודים המקצועיים בדרא"פ שהעלו פעם את הססמא "פולעי כל העולם התאחדו בעד דרום-אפריקה לבנה". בקיצור, המפלגות שוידי טוען שהן סוציאל-דמוקרטיות (ולא שזו מחמאה גדולה) הן מפלגות קולוניאליסטיות פר-אקסלנס.

מפלגה סוציאלד-דמוקרטית היא מפלגה התומכת במדינה שהיא כלי מתאם בין מעמדות (למעשה דמוקרטיה בורגנית) ומייצגת במידה מסוימת את הפועלים בתוך המצב הנתון הזה. מתי מפא"י ייצגה פועלים, כשהיא הקימה עיירות של כוח עבודה זול עבור הקיבוצים ועזרה להם להפוך למעסיקים קפיטליסטיים ? כשהיא נישלה את האיכרים הפלסטינים ? אולי לפני 48 כשהיא נאבקה על העסקת יהודים בלבד ושברה את השביתה הכללית הגדולה של הפועלים הערבים ?

רן הגיב:

ביקורת על ניסיון ליצור בריתות פוליטיות אפקטיביות היא אכן במקום, במיוחד אם מתברר שהן מנטרלות את האפשרות לפעולה סוציאליסטית בפוליטיקה הריאלית. ואכן המפלגה הקומוניסטית הישראלית לגלגוליה מקפידה להתרחק מכל ברית שתקרב אותה לצומת החלטות פוליטית כלשהי. הברית היחידה שכרתה היא עם עראפת ומנגנונו שהם אכן לוחמי חרות וסוציאליסטים נאמנים. אין בציון עובדות אלא לרמוז לאפרים דוידי שבניגוד לתיאורו הוא נמצא בדיוק באותה צרה יחד עם אלו שהוא תוקף. והבעיה לא תיפטר בטהרנות פוליטית אלא על ידי איחוד הכוחות ושיתוף פעולה למען קידום מדיניות סוציאליסטית בימינו אנו. השאלה האם אכיפת חוק שכר מינימום הוא ריסון הקפיטליזם או צעד ראשון בדרך למהפכה הוא חשוב ומהותי. כדאי לעשותו תוך כדי כך שאנו נאבקים עליו יחד.
בילין ופרס הם מיצגים נאמנים של הניאו הליברליזם הברוטלי בגירסתו האירופית. האתגר המענין הוא לבחון את המצע שרן כהן הציב. ושוב השאלה היא היכן ניתן ליצור בריתות אפיקטיביות שיקדמו את הענין.

לנמרוד ברנע הגיב:

הימים שבהם שלום עכשיו היא המפיקה של האירועים הגדולים נגד הכיבוש חלפו מזמן, בערך קצת לפני הסכמי אוסלו. בתקופת אוסלו רוב הפעילות (במגזר היהודי) נגד הכיבוש אורגנה על-ידי גוש-שלום ומאז 2000 על-ידי תעאיוש. העצרת זבה נרצח רבין לא היתה אלא הפקה של מפלגת השלטון, המערך, שנקטה מדיניות של כיבוש והתנחלויות ולא הובילה שום מאבק לשלום.
אבל כן, אכן יש לכם את ההישג הגדול של הכרה בגיור הרפורמי, כלומר הכרה בזכות של כמה אמריקאים לבוא לפה לפי חוק השבות הגזעני ולקבל פריבילגיות על-חשבון הפלסטינים. מעניין לזכור שיאיר צבן, כשהיה שר הקליטה, דווקא התנגד לזכויות דומות לאתיופים "ספק-יהודים", מה שמראה כי הליברליזם המר"צי המפורסם שמור ללבנים-אירופים בלבד.

נמרוד ברנע הגיב:

אני בוחר דווקא להגיב לקטע האחרון והענייני יותר של המאמר, ולא רק לעקיצות של מר דוידי על קונצפט המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, מכיוון שאין שופטים אדם בצרתו – ולכן לא יפה לשפוט את דוידי שמפלגתו כבר שנים רבות אינה מצליחה לעבור את מחסום שלושת המנדטים, ולאחרונה, עשתה זאת גם במחיר אחד השיריונים הכי אופרטוניסטים שידעו המפלגות הסוציאליסטיות.

המשפט: "הוא אישי (היעדר כל רצון להיכנס לעשייה פוליטית מעשית, זה לא בשבילם)" – בנוגע למדוע אנשי השמאל רוצים להקים מפלגה סוציאל-דמוקרטית, הוא דוגמא לדמוגיגה זולה שמבזה את הגדה השמאלית שבדרך כלל מביאה מאמרים איכותיים ורציניים.
אני קורא לכל קוראי האתר ולכל חברי חד"ש לבדוק מה קורה בשטח – מי מחזיק את תאי הסטונדטים הפעילים ביותר בקמפוסים? מי אירגן את ההפגנה שרק היום שמענו עליה בתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים כששרון בא לבקר? מי מקדם בשטח את הבנות ז’נבה שכה רבות נכתב עליהן באתר?
בחד"ש לצערי עסוקים להשמיץ את מרצ-יח"ד במקום לנסות לבנות מפלגה עם אחיזה אמיתית בשטח ולא רק באידיאולוגיות מהמאה ה19- ובדיונים על מרקסיזם תיאורטי והרצאות פילוסופיות על איך באה התפיסה הפאלוצנטרית לידי ביטוי באינתיפדת אל-אקצה ובמפעל ההתנחלויות.
אולי, לפני שתתקוף את אנשי השמאל "שמשתפים פעולה עם הניאו-ליברלים" על כך שאינם רוצים להיכנס לפעילויות פוליטית – תבדוק מי ביצע אירועים לוגיסטים-ציבוריים יותר גדולים בשמאל. עצרת ה400,000- הייתה הרי אירוע שכל עסקני מק"י פיקחו על ביצועו באופן ישיר, וגם על עצרת "כן לשלום – לא לאלימות" שבה רבין נרצח. בכלל, אם רבין לא היה נרצח באותו ערב היו מכתירים את האירוע כאירוע הנפת הדגלים האדומים הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל מאז 77′.
אגב, העתירות הללו לבג"ץ הן מה שאיפשר את הגיור הרפורמי במדינת ישראל.

יפעת סולל הגיב:

תמוהה בעיני העובדה, שכל כך הרבה אנשים רציניים מבקשים לפרש ולהגין על מושג הסוציאל-דמוקטיה, ולבחון למי הזכות לשאת את שמו.
המושג "סוציאל-דמוקרטיה" הינו שם כולל להגדרות בלת מחייבות מבחינת מדיניות חברתית-כלכלית. קשה לחשוב על מדיניות חברתית-כלכלית קיצונית יותר, מאלה שנעשות בשם הסוציאל-דמוקרטיה, כך באנגליה וכך גם בגרמניה.
צר לי מאד, על כי המנהיג הנבחר של "יחד" מגדיר את המפלגה כסוציאל-דמוקרטית, ואני חוששת מן התפיסות החברתיות-כלכליות, שלמיטב ידיעתי מתחבאות מאחורי הגדרתו זו.
נכון הוא, שהגדרה של מפלגה כ"סוציאליסטית" – שהוא המושג היחיד בעל המשמעות, הפכה לבלתי רלבנטית – מדובר במושגי עבר. ניתן לחשוב על הגדרות חדשות, ודאי הסוציאל-דמוקרטיה אינה הפתרון, ומכל מקום, עדיף לכולנו לעסוק פחות בהגדרות ויותר במהות. כולי תקווה, כי מנהיגה החדש של "יחד" ימשיך בעיסוקיו המדיניים ויאפשר למנהיגים החברתיים של יחד, רן כהן ואילן גילאון, שהם החשובים בתחומם בפוליטיקה הישראלית, להוביל את מדיניותיה החברתית-כלכלית של יחד.

יובל הלפרין הגיב:

הסוציאליזם הישן והטוב רלוונטי היום יותר מתמיד. לא צריך לטשטש בין ישן למיושן. עובדה, הרעיונות הכלכליים הפופולריים ביותר בעולם כיום, "השוק החופשי", "היד הנעלמה" וכד’ הם ילידי המאה ה19- שקמו לתחיה, למרבה הצער.
לפיכך גם במאבק נגדם לא צריך להמציא את הגלגל, צריך להחיות את האידיאולוגיה האלטרנטיבית. רוב מפלגות האינטרנציונל השני בעולם כיום, לא רק העבודה ויחד, נטשו את הסוציאליזם ומהווים חלק מהמחשבה האחידה הנאו ליברלית, וכך גם, במידה מסוימת, חלק מהמפלגות הקומוניסטיות.
מפלגה סוציאליסטית אמיתית צריכה לחרוט על דגלה את ההתנגדות להפרטה (כולל תביעה להלאמה מחדש של מה שכבר הופרט), את הגברת מעורבות הממשלה במשק, את התביעה להגדלת הגירעון בתקציב המדינה ככלי היעיל היחיד להגברת הצמיחה ולהקטנת האבטלה (גם במחיר אינפלציה), את חידושם של חומות המגן המגינות על התוצרת המקומית ואת התארגנות העובדים בכל מקום עבודה, קטן כגדול, וחיסול כל צורות ההעסקה שאינן מאפשרות התארגנות עובדים (חברות קבלן, חוזים אישיים וכו’).
אלה תנאי מינימום להצדקת התואר "סוציאליזם" מבחינה מהותית. פרוגרמת המקסימום עוסקת בהקמת משטר חדש, שמעבר לרפורמות בתוך המשטר הקפיטליסטי.
ההבדל בין "סוציאל-דמוקרטים" (במובן הקלאסי) לקומוניסטים נוגע יותר לטקטיקה ופחות לעומק התביעות.

לנמרוד ברנע – תגובה נוספת הגיב:

הייתי בהפגנה באוניברסיטה העברית. הרוב המוחץ של המפגינים היו אנשי חד"ש, תעאיוש, הקמפוס לא שותק ושאר מיני שמאל ראדיקלי. דוברי שתי השפות. לא שאיכפת לי שמרצ-יחד תקבל קרדיט לא-לה אבל להשתמש בפעילות הזאת כסמל לפעילות שטח אינטנסיבית של אנשי יח"ד בקמפוס זה מגוחך. מדובר בקומץ חבר’ה (מעולים אחד-אחד) שהתארגנו רק לאחרונה ומחפשים פעילים נואשות (כמו כל תאי השמאל באוניברסיטה) ושהצליחו, הודות להצטרפות פעילי כל התנועות, להגיע לעיתונות.
ככלל, אני יכול להגיד לך שכשזה מגיע לפעילות רועשת בתוך האוניברסיטה לאשכנזי-יח"ד אין מה להציע יותר מלכל תנועה אחרת. נראה לי שזה המצב גם בשאר חלקי הארץ, באוניברסיטאות ומחוצה להן.
מעט מאוד אנשים יוצאים היום להפגין, הרוב יושב בבית מחכה למנהיג חזק שיעשה את העבודה בשבילם. הרי יח"ד הצליחה לפקוד בסך הכל 20 אלף איש – איפה ה-400 אלף, למה הם בבית? שאלות יותר חשובות מאשר לאיזה תנועה יש יותר גדול.

אשר פרוליך הגיב:

הוויכוח שנפתח במאמר נע בין דקויות של לשון ודיקדוק או שימוש במילים,לבין נגיעות רופפות
במהות ה"סוצאליזם"או ה"סוציאל דמוקרטיה",אבל
בהחמצה מצערת של המהות.
לא מדובר בסתירה בין אלה התומכים בוויכוחים
טיאורתיים או אידאולוגיים שעל פי הנכתב על ידי חלק מהמגיבים "עבר זמנם",לבין אלה הבוחנים הכל על פי מספר משתתפים בהפגנות או
מספר חברי כנסת.
מדובר בהחמצת הרעיון המרכזי של המרקזיסם
המשלב החשיבה והוויכוח האידאולוגי עם הפעולה
המעשית,כפי שאמר מרקס:
"לא מדובר רק בהבנת העולם,אלא גם בשינוי בו"

אשר פרוליך הגיב:

למוחמד ולמערכת שלום:

אני חושב שמוחמד נגע בנקודה המרכזית.כיום
(וההוכחה הוויכוח שהתעורר בעקבות המאמר)קיים
בלבול נוראי של מושגים.כיום כל משנגד הכיבוש
מוגדר כ"שמאל",אפילו שהוא אנטי סוציאליסטי,וגם בין סוציאליזם,לסוציאל דמוקרטיה,למרקסיזם ולקומוניזם,ההבדלים לא
ברורים,והבלבול גדול.
דיון כזה חשוב ונחוץ לא כדי "לנפנף" אלה שלא
חושבים כמונו,אלה כדי להבהיר את ההבדלים
המהותיים והחשובים בין מושגים אלה,ולחפס את
התשובות הנכונות והדחופות לבעיות של ימנו.