מאמרו של גיא בכור "חשיבותה של ו’ החיבור" (ynet, 18.3) הוא מאמר זדוני. המזרחן התורן אינו בוחל בשום דמגוגיה נדושה ושקופה בכדי לשרת את מניעיו ומניעי שולחיו למיניהם. שולחיו – בעיני – הם דעת הקהל הלאומנית בישראל והממסד הפאנטי שסרח זה מכבר. בכור הצהיר סופית על כוונותיו ומאמציו כפסוודו חוקר, וסיפק הזדמנות נדירה – ביהירותה ובהתגייסותה – לתהות על קנקנו. וקנקנו לצערי רווי טינה ובוז.

במאמרו מצר בכור על כך שבג"ץ משתף פעולה עם ארגונים ערביים, ובראשם עדאלה, בכך שהוא נענה לעתירות שדורשות הכרה בזכויות קולקטיביות. מבחינת בכור, זכויות מעין אלו מחזקות את הגדרת הערבים בישראל כמיעוט לאומי, שזה אסון גדול לישראל. וזה גם יוביל לקיעקוע האופי היהודי של מדינת ישראל, ועל כן חייבים חקיקה ראשית נורמטיבית או לכל הפחות – חקיקה נקודתית.

עד היום לא הבנתי בדיוק את האיום הטמון בהגדרה "מיעוט לאומי" בהקשר של הפלסטינים אזרחי ישראל. דומני שהאיום הנלווה להגדרה זו הוא ההצלחה הכי גדולה של ההגמוניה הממסדית במדינה. הרי עצם הגדרת הפלסטינים אזרחי ישראל כמיעוט לאומי, אינה גורעת בסופו של דבר ממעמדה של המדינה כמדינה יהודית. זה ייאמר להרגעת הלאומניים היהודים שחרדים לגורלה של מדינת הלאום (והדת). מה גם שהצירוף "מיעוט לאומי בתוך מדינה יהודית" הוא יותר סביר בעליל מהצירוף "יהודית ודמוקרטית". הניגודים שמתגלים בצירוף האחרון מספקים סתירות ובעייתיות שאפילו חסידיה הנלהבים של גישה זו מודים בהן. אבל לא גיא בכור. בשבילו ו’ החיבור בצירוף הנ"ל היא ה-ו’ הנכונה. ה-ו’ המושיעה.

כל קורא סביר יכול להסיק מהמאמר, המושתת על טיעונים לקויים מבחינת הלוגיקה הסבירה, שהמתקפה שבו נועדה בעיקרה נגד בג"ץ דווקא. בכור, כביטחוניסט ולאומן בלתי נלאה, קורא מפורשות להמית ביד קשה כל סיכוי להתקיימותה של חברה נאורה במדינת היהודים. זה ייעשה – לפי גישתו – ע"י חוקים מגבילים לבג"ץ. מותר לציין שמאזן הכוחות הנוכחי בכנסת מאפשר ביצוע מלאכה זו בשלמותה, ללא ניד עפעף. בג"ץ שהפך לתקוותם האחרונה של מדוכאי המדינה – עניים, אמהות חד-הוריות, נשים, ערבים – מגן על אחד מערכי היהדות החשובים ביותר: "ואהבת לרעך כמוך", ובלעדי בג"ץ, כמוסד משפטי עצמאי ומפרשן, המדינה הזו תהפוך תוך זמן קצר ליישות פאשיסטית וגזענית. ישראל תהפוך למדינה "יהודית" ללא שום ערכים יהודיים.

המתקפה על עדאלה ועל גופים ערביים ויהודיים אחרים, המנסים למסד זכויות קולקטיביות למיעוט הילידים, מלח הארץ מימי ימימה, היא מתקפה של אוזלת יד. כנראה שבכור ועמיתיו מ-פ-ח-ד-י-ם. הם מפחדים שמדינת היהודים תתייחס בשוויוניות למיעוט שחי בתוכה. הם מפחדים מזה שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינה. כנראה שהאותיות הערביות (שפת המקום האותנטית) על שלטי הרחובות (שהיו ערביים פעם) מעוררות אימה בנפשותיהם של מזרחנים שלא הפנימו עדיין שקיומה של המדינה הושתת על חורבנו של עם אחר. הפחד מיישות קולקטיבית הנקראת מיעוט לאומי מכרסם בתוככי "החרדים לגורלה של מדינת היהודים". אך פחד זה אינו מפריע להם בו בעת להרוס את היסודות ההומניטריים והמוסריים (שהם לב לבה של היהדות) של המדינה שלה הם כל כך דואגים.

על אף שאיני מרוצה מהתנהלותו של בג"ץ בכמה סוגיות ונושאים עיקריים,  עודני סבור שבמצב הדברים הקיים שאליו הגענו עד הלום, אין מנוס מלקרוא להיאחז באופציה הזאת כמפלט אחרון מפני חורבן טוטאלי. אם בכור דואג כל כך למרקם החיים בין יהודים לערבים, הוא לא היה מעז מלכתחילה לפתוח קופת שרצים זו. נהפוך הוא: עצם ההתקפה הזו – על בג"ץ ועל עדאלה ואחיותיה – מעיד שאין עיניו נשואות למרקם בריא ואזרחי תקין. כערבי במדינה, חשוב לי שהשפה שלי תתנוסס על שלטי הכוונה, וחשוב לי לקרוא טפסים ממשלתיים בערבית, כמו שחשוב לי שאהנה מהזכויות השוויוניות לקיומי בכבוד. אין הפרדה בין שתי הדרישות. ההסתפקות בתקציבים בלבד, ללא מאפייני זהות קולקטיבית, הופכת אותנו – הערבים – למאגר אזרחים בעלי אינטרסים פרטיים, נטולי מוסר מאחד, שישתעבדו לטובות ההנאה של מפלגות השלטון בעת בחירות.

הגדרת מיעוט לאומי מצילה אותנו מהידרדרות זו. למורת רוחו של בכור הגדרתנו העצמית אינה תלויה בו ובמזרחנים כדוגמתו. אנחנו מיעוט לאומי כי אנחנו תופסים את עצמנו כך, וכי ההיסטוריה – מה לעשות – תומכת בזה. זאת הדרך היחידה לשמר את זהותנו ועתידנו. בכור אינו יכול לקבוע בשבילי את הזהות שלי, לא האינדיווידואלית ולא הקולקטיבית. לא נוח להלך הרוח הלאומני במדינת היהודים? לא נורא. הרוב חייב לפעמים ללמוד לחיות עם מאווי המיעוט שלידו. במיוחד שהמיעוט הזה קיבל על עצמו – כפשרה היסטורית – את המדינה החדשה, את חוקיה וזכותה להתקיים – על אדמתו ההיסטורית.

Share on Facebook