במהלך מלחמת העצמאות, ב-11 לנובמבר 1948, קיבלה עצרת האו"ם את החלטה מס’ 194. בהחלטה זו נקבע שלכל הפליטים הזכות לבחור בין פיצויים ובין השיבה לבתיהם. יש הסבורים כי סירוב ישראל למלא אחר החלטה זו גרם לאובדן ההזדמנות – שאולי היתה קיימת – להגיע עוד ב-1949 לשלום עם העולם הערבי.
החלטה זו מהווה את הבסיס ל"זכות השיבה", וסירובם של הפלסטינים לוותר על זכות זו, עומדת מאז ועד היום כאבן נגף העיקרית בכל ניסיון להסכם שלום בינינו לבין הפלסטינים, אבן המוטחת שוב ושוב בפרצופו של השמאל הציוני, והניסיונות לעטוף סירוב זו בעמימות מכוונת כפי שנעשה למשל בהסכמי ז’נבה, אינה מוסיפה כבוד ורק מחמירה את העניין.
אולם יש עוד "זכות שיבה" העומדת במרכזו של הסכסוך היהודי-ערבי והיא משום מה אינה זוכה להתייחסות ואיש גם אינו דורש לבטלה, למרות שהיא לא פחות, אם לא יותר, חשובה לסכסוך בכלל ולפתרונו בפרט. הכוונה היא כמובן ל"זכות השיבה" של העם היהודי לארצו. זכות זו שמהוה את הבסיס העיקרי לתנועה הציונית, ובלעדיה ספק אם היתה קמה בכלל, ובארץ ישראל בפרט, נוסחה היטב במגילת העצמאות: "…לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתקווה ותפילה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית". חשוב להדגיש שהצינות מעולם לא הגבילה את זכות השיבה למקום מסוים, היא נכונה ותקפה למישור החוף והגליל בדיוק כמו ליהודה ושומרון ובדיוק כמו לעבר הירדן המזרחי, מקום מושבם של שבטי גד אשר וחצי שבט המנשה.
לפיכך תמוה הדבר כיצד בכל משא ומתן הארוך המתקיים ביינינו לבין הפלסטינים מאז הכיר אש"ף בזכות קיומה של מדינת ישראל ב-1988 בוועידת אלג’יר, לא קם אף פלסטיני הדורש מאיתנו לוותר על "זכות השיבה" לאותם מקומות שבהם תקום המדינה הפלסטינית.
האם הם מבינים שאין יהודי שיחתום על ויתור כזה? האם ברור להם שאין חוזה שבמסגרתו ניתן לוותר על מיתוסים, ולא קיים הסכם שיכול למנוע מיהודי לחלום בלילה על שיבה לאלוני ממרא בואכה חברון ערש הולדתו של העם היהודי?
ואולי הם מבינים שבהעדר אמצעים לבחינת כליות ולב, אין שום אפשרות לבדוק עד כמה ויתור כזה הוא אמיתי או מן השפה ולחוץ? ואולי התשובה האמיתית היא שברגע שמסכימה ישראל להקמת מדינה פלסטינית מעבר לקווי ה-6 ביוני 67′, הדבר מהווה באופן מעשי ויתור על "זכות השיבה" שלנו.
אולם מעניינת יותר היא השאלה מדוע אנחנו ממשיכים לדרוש ויתור על "זכות השיבה" הפלסטינית. האם איננו מבינים שאין אף פלסטיני שיחתום על מסמך כזה?
האם איננו מבינים שלא קיים הסכם שיכול לוותר על מיתוס ואין חוזה שיכריח את פליטי 48′ וצאצאיהם להפסיק לחלום על המטעים והכרמים של קאקון (המעפיל), סרפנד (גבע הכרמל) ואום-חאלד (נתניה)? האם איננו מבינים שאין אפשרות לדעת אם ויתור כזה הוא אמיתי או מדומה? הסכמה לקיומה של מדינת ישראל מהווה הסכמה דה-פקטו לוויתור על זכות השיבה, ואל לנו לדרוש מאחרים את מה שאיננו דורשים מעצמנו. היגיע הזמן לוותר על "הוויתור על זכות השיבה"?
הם לא דורשים זאת כי הם מבינים מה שאתה לא מבין – מימוש זכות השיבה שלהם הוא באופן אוטומטי ויתור על זכות השיבה שלנו כולל סילוקינו מהמקומות בהם אנחנו כבר נמצאים. יותר מכך, השמאל הציוני כבר ויתר מזמן על זכות השיבה לגדה ולעבר הירדן ואילו הפלשתינאים היו קופצים על המציאה לאחר מלחמת ששת הימים במקום להצטרף ללאוים של חרטום לא היתה מתעוררת גם דרישת הימין לזכות שיבה ממשית בגדה, למרות שלכאורה לא ויתרו על הזכות.
אין ספק שיש לפלשתינאים זכות להתנגד לכל העולה על רוחם – לחלוקה, לקיומי כאן וכיוצא באלה שאיפות. כל זמן שזה ברמת הדיבור, הכל בסדר. מכיון שהם נקטו צעדים מעשיים לממש את אי הסכמתם או בפשטות יצאו למלחמה כדי לממש את אי הסכמתם, הרי שכל תןצאה היא על אחריותם בלבד ולכן, סילוקם ממה שלטענתם (הלא נכונה) היתה אדמתם הוא אשמתם הבלעדית ואין על מדינת ישראל כל חובה, לא מוסרית ובודאי לא מעשית להחזיר להם את מה שאבד להם ברוב טיפשותם. מי שיוצא למלחמה, כמו שעשו הערבים, צריך להביא בחשבון שהוא עלול להפסיד ואז לא יוכל לבקש לחזור למצב הקודם. לכן את כל דברי ההבל על פשעי מלחמה שבצעה ישראל יש להפנות למי שפתח במלחמה כלומר לערבים עצמם.
טיעונים כל כך מוחצים מזמן לא קראתי.
אומר הכותב המלומד: אין אפשרות לבחון כליות ולב ולכן הויתור הפרקטי הוא שקובע.
יראה לי הכותב המלומד מסמך פלסטינאי המוותר פרקטית על זכות השיבה לסרפנד וקורא לפליטים הפלסטינאים להמשיך לחלום אך לבוא להשתקע במדינה הפלסטינאית.
נהפוך הוא כל קריאותיהם הם מימוש זכות השיבה בפועל.
זהו פועל יוצא של משנתם המדינית קרי תורת השלבים.
כן הם מכירים במדינת ישראל כמדינת כל תושביה ולא כמדינה יהודית שקיימים בה מיעוטים לאומיים שונים שיש לתת להם זכויות אזרחיות שוות.
ראה מאבק ערביי ישראל לשינוי סמליה של ישראל כגון הדגל וההימנון.
נוסחת כוכבי לשלום
ישראל- יהודים יכולים להמשיך לחלום על גבעות השומרון אך יאלצו להתפנות משם כדי לאפשר לפלסטינאים להקים מדינה.
פלסטין- ערבים יוכלו להמשיך לחלום על יפו ועכו אך ישראל אמורה לאפשר לפליטים להכנס לתוכה וזאת עפ"י הסכמי השלום המוצעים מלבד זו של עמי איילון.
הבנתם למה אני תומך בו?
Dr. Eyad El Sarraj of Gaza City published an article in the Globe and Mail (Toronto, Canada) in May 2003 under the heading The Mideast road map is pointless without guiding principles.
Among other things, Dr. Sarraj wrote there:
Israel will recognize the Palestinian right to return, and Palestinians will accept the Jews’ right of return. If Jews are allowed to return after 3,000 years, it is only natural that Palestinians have the same right after fewer than six decades. In this respect, no nation, group or individual can claim the privilege of being "chosen."
The entire article is found at
http://www.globeandmail.com/servlet/ArticleNews/
TPStory/LAC/20030529/COSARRAJ/TPComment/
We should recognize that, in the Palestinian camp, there is some serious thinking, some creative thinking, that is consistent with modern conceptions of democracy and coexistence.
Live and let live is the watchword that will have to take root on all sides, in order for there to be peace.
א.כ. גוזר גזירה שווה בין זכות השיבה של פליטים שבוצעו בהם פשעי מלחמה, גורשו מבתיהם, אדמתם ורכושם נגזל לבין "זכות השיבה" המצויה בכתבי הקודש (ועוד טוענים שפונדמנטליזם קשור לאיסלם). אם זכות קיומה של ישראל מותנה בגירושם למחנות פליטים של מיליוני בני אדם (כפי שמשתמע מתגובת המתלהם "עדו"), אז אין לה זכות כזאת.
ראשית, שום פשעים לא בוצעו כלפי הפלשתינים על ידי ישראל. נדוש כבר להזכיר שהערבים (על שמותיהם השונים) סרבו להחלטת החלוקה, תקפו את ישראל מיומה הראשון ומשיכים לפגוע באזרחים וכמעט רק באזרחים. לכן פשעים נגד האנושות מבצעים הפלשתינים ובעלי בריתם בארגוני הטרור. שנית, בנגוד לך לא התלהמתי בתגובתי וציינתי שבאמת אין גזירה שווה בין הישראלים לפלשתינאים משום שהישראלים מוכנים להכיר במדינה פלשתינית ואילו הפלשתינים לא מוכנים להכיר אפילו בזכות קיומינו כאן. אני מבין שעובדות זה דבר ממש מרגיז אבל מה לעשות, הן תמיד שם ולא נענות לשום נרטיב.
אדוני המתלהם, נניח כפי שאתה טוען שהערבים "על שמותיהם השונים" התנגדו לחלוקה (זכותם) ופתחו במלחמה, עדיין טבח של אזרחים לא לוחמים, גרושם וגזילת אדמתם ורכושם היא פשע מלחמה הנמשך אד היום (שלילת זכותם לחזור).
באשר ל"גזירה שווה" לא התכוונתי למגיב הסהרורי "עדו" אלא לכותב המאמר, אז אל יתפרץ לדלת הפתוחה (או שאינו מסוגל להבין טקסט פשוט)
זה פשוט לא נכון הסכם איילון-נוסייבה, סעיף 1, שולל במפורש את זכות השיבה היהודית לכל שטח שאינו מדינת ישראל. זכות השיבה של היהודים תהיה לישראל בלבד, זכות השיבה של הפלשתינים לפלשתין בלבד. פשוט מאד.
במאמר הזה ישנה לדעתי עמימות גדולה אף יותר מזו הקיימת בטיוטת ז’נבה.
במסגרת המאמץ להשגת פתרון לסכסוך, שאלת הכמיהה והרגשות של שני העמים אינה מהווה מכשול בפני הסכם.
אין שום מניעה לכלול בכל הסכם שהוא הצהרות דו צדדיות על הכמיהה והזיקה הרגשית לאומית אל אדמות בכל מקום שהוא. כל זאת בתנאי שההסכם עצמו יכלול בנוסף הצהרה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים כי למרות הכמיהה הזאת, כל צד מוותר לחלוטין, באופן סופי ומוחלט, ללא השארת פתח כלשהו, על תביעות טריטוריאליות או זכויות כל שהן לשיבה פיזית של אוכלוסייה כלשהי לשטחים שיוחלט עליהם במסגרת ההסכם כי הם שייכים לצד האחר.
כמובן, יש להכריז בהסכם על סיום מוחלט וסופי של הסכסוך.
גם ערביי ישראל יהיו חייבים להכלל בדרך משפטית זו או אחרת במסגרת הוויתור הזה כי אחרת הסכסוך ילבש צורה אחרת, יגרור את המדינה הפלסטינית לתוכו ויימשך לעולמים.
נניח שיש קושי אובייקטיבי לוותר על תקוות ואפילו נניח שיש צדק בתביעה של פלסטינים לזכויות שיש להם. האם הרעיון מוביל לפתרון הסכסוך?
הישראלים אחוזי חרדה ממשהו כזה. אצל הפלסטינאים יהיו מי שינפנפו בדגל "תחילת הסוף" ויעצימו את החרדה.
הישראלים יסכימו לדבר שכזה רק אחרי מרחץ דמים מטורף.
והתוצאה: מצב תקוע.
תגובה ל לגזירה שוה
לידיעתך , עצם הקמתה של התנועה הציונית היוותה למעשה הכרזת מלחמה על העם הפלשתינאי . ההתישבות היהודית בארץ ישראל החל מסוף המאה ה 19 הינה מלחמה כוללת שבה פתחה הציונות כנגד העם הפלשתינאי . במצב דברים שכזה העם הפלשתינאי היה זכאי ואף חייב לצאת למלחמת מגן כנגד האויב שתקף אותו , ואכן מלחמת 1948 היתה מלחמת המגן של העם הפלשתינאי . גם אם הפלשתינאים איבדו את מולדתם ההיסטורית אין זה אומר שאובדן זה הוא לצמיתות , שכן זכותם להמשיך ולנסות להשיב לעצמם את אשר אבד להם בשנת 1948 , להזכירך מערכה כוללת בנויה מסידרת קרבות לא מוגדרת מראש עד שהמטרה מושגת . אגב תגובתך תתקבל בברכה .
ז"א שעכשו אחרי שהפלסטינים פתחו באינתיפדה (מלחמה בודאי לפי דעת המגיב) מותר לטבוח בהם ולגרשם מהשטחים כי הרי "כל תוצאה היא על אחריותם בלבד". או לחילופין אם הם ינצחו במלחמה שלדעתם ישראל התחילה בה מותר להם לעשות כנ"ל באזרחי ישראל. אלו חוקי הג’ונגל של הימין הלאומני היהודי (מוסר יהודי). אין אמנת ג’נבה ואין פשעי מלחמה.
הנסיון להאשים את הפלסטינים בנכבה בשל התנגדותם לחלוקה הוא עורבא פרח.
החלוקה העניקה למיעוט של קולוניזטורים ריבונות על כמעט שני שליש מפלסטין, כאשר ברור שהמדינה היהודית לא תוכל להתקיים ללא טרנספר (משום שהיו בשטחה בקושי 55 אחוז יהודים) ושהנהגתה מתכוונת לבצע טרנספר (זה נכתב אצל רבים ממנהיגי הציונות ונוסח כתכנית ד’). מי שמביט על מפות הטיהור האתני מגלה כי הן מקבילות למפת החלוקה ותואמות את תכנית ד’. החלטת החלוקה היא לכן מתן הכשר לנכבה וההתנגדות הפלסטינית לה היא התנגדות לנכבה.
תגובתו של בר חיים היא דוגמא טיפוסית ללוגיקה הסהרורית של חלק מהכותבים באתר. ישכיל אותי המגיב כיצד יתכן שהחלטת החלוקה היא מתן הכשר לנכבה,כדבריו, כאשר החלטת החלוקה באה לפני מלחמת העצמאות. האם רצה הכותב להגיד, כמו כותבים ומגיבים אחרים באתר, שהפלשתינאים הם מטומטמים גמורים שידעו שיפסידו במלחמת השחרור ומי שקבל את החלטת החלוקה ידע שהם כאלה ולכן קיבל את ההחלטה? אולי במקום להצדיק כל מעשה איוולת ומעשה רשע של הפלשתינאים בטענות מוזרות שהופכות אותם למוגבלים בשכלם תתחילו להתיחס אליהם כמו לבני אדם חושבים ואז גם מותר להעביר ( השם ירחם) בקורת על מעשיהם?
ההתנגדות הפלסטינית לציונות אינה מעשה רשע אלא מאבק נגד קולוניאליזם בארצם. החלטת החלוקה היא מתן הכשר לנכבה משום שהיא מאפשרת מדינה יהודית על שני שליש מפלסטין, שהרוב היהודי בה רעוע מאד וכאשר ידוע שהציונות מוכנה לנקוט כל אמצעי להבטחת הרוב היהודי. מי שמאשר לתנועה קולוניאליסטית להשתלט על ארץ בידיעה שתנועות קולוניאליסטיות עושות טיהורים אתניים (וזה ידוע), נותן הכשר לטיהור אתני.
לא הבהרת בתגובתך כיצד יתכן שארוע מוקדם(החלטת החלוקה) הוא הצדקה לארוע מאוחר(מלחמת העצמאות). אני לא מתוכח עם יתר דעותיך משום שאינני חושב שיש בסיס משותף לדיון ביני לבין מי שחושב שעצם קיומי הוא מעשה רשע, קולוניאליסטי או אחר, ולו משום ההיקש הברור מה צריך לעשות למי שקיומו הוא עוול.
אם אינך יודע את ההבדל בין עצם קיומך לבין אופי קיומך אתה בבעיה גדולה. אתה מזכיר לי מטרידנים מיניים שטוענים שהפמיניסטיות מנסות למנוע מהם את זכותם לביטוי מיני.
לעניין האירועים ההיסטוריים, מי שהחליט על החלוקה היו לו כל הנתונים לצפות את הנכבה כתוצאה שלה, הכוונות של הציונות היו ברורות.
אין סימטריה בין שתי ה"שיבות".
ה"שיבה" של ה"עם היהודי" נוגעת לקבלת מיתוסים דתיים, ולפיכך אוטומטית מחייבת יצירת מדינה המתקדמת בהדרגה להיות מדינת הלכה. אם "התנ"ך הוא הקושאן שלנו" אזי אנחנו מחויבים לראות בו מסמך מחייב בכל התחומים.
אין ממש בטענה לפיה ללא הרצף הדתי עדיין נותרת זיקה משמעותית ביננו לבין יהודים שחיו כאן בתקופות קדומות. די אם שמים לב שיהודים דומים בתוויהם החיצוניים ללא יהודים שבקרבם הם חיים.
מי שמציג את הסכסוך כמתנהל בין שני "נראטיבים" שוכח שראשוני המתנגדים לעקרונות הציונות היו יהודים, שראו בכך ערעור על מעמדם כאזרחים שווי זכויות בארצות שהם הם חיים דורות על דורות, או, להבדיל, ערעור על התפיסה לפיה השיבה תבוא רק בדרך נס.
לעומת זאת, התנועה הלאומית הפלסטינית לא ייצגה רק את עצמה (כמו הציונות) אלא אכן את כל התפוצה הפלסטינית.כאן מדובר אכן בגירוש פיזי שנעשה בכוח הזרוע וחלק ניכר מאיתנו זוכרים אותו היטב.
ליהודים שגורשו מארצות אירופה בעקבות הכיבוש הנאצי קיימת בהחלט זכות שיבה, והיא אכן ניתנת (דרך הזכות לקבלת אזרחות לפליט או לצאצאיו.
בשנת 1948 עשתה ישראל טרנספר לערבים . כל מי שמסיק מכאן כי הציונות היא תנועה שביקשה לשלוט על עם אחר, אינו קורא נכון היסטוריה. אין ולא יכולה להיות גזירה שווה בין אום ג’וני, ובין איתמר ג’. עלינו ללמוד רק זאת, שהטרנספר שנעשה בלהט מלחמת השחרור הביא עלינו כמעט שישים שנים של מלחמות בלתי פוסקות, בהם נהרגו כמעט 30,000 מבני העם היושב בציון. אין אלא לומר לכל תומכי הטרנספר, כי מעבר לטעונים הנדושים, בדבר אי מוסריותו של צעד זה, הוא פתרון שלא יביא לנו יום אחד של שקט, אולי הוא ירווה את צמאונם של כמה מטורפים מקרבנו שצמאים לדם.כמו בכל סכסוך יש בכל צד דמוניזציה של הצד האחר, כשמתחילים לדבר מתברר שרוב רובם של המעורבים חפצי חיים.אין לשכוח שזכינו לשלוש שנים של שקט בזכות הסכם אוסלו, או שאולי ראיתי רק בהקיץ את כביש חוצה שומרון עמוס עד לאפס מקום בישראלים, בשבתות. יש לשאול את עצמנו איך וכיצד השגו אותן שנות שקט, בוודאי לא בגלל הפחד של בני דודנו מביבי נתניהו.
בן גוריון כבר בשלהי שנות ה-30 רקם את תכניות הטרנספר לקראת הקמת מדינה "נקיה" מערבים, אלא שהדבר הוצנע אז מטעמים "איסטרטגים" . עיון בכתביהם של בני מוריס או אילן פפה, המבוססים על מסמכים סודיים שהשתחררו מצנזורה ארוכת שנים – מבהיר עובדה זו.
מדינות ערב חשו לעזרת הפלשתינים רק לאחר שכ – 350,000 מהם כבר טרונספרו מכפריהם (קראו לזה אז "נוקו"), וזה רק במאי 48.
"מלחמת השחרור" היתה בעיקרה פעולת טרנספור. הפלשתינים פה, כוחם הצבאי הכולל בכל עת שהיא לא כלל יותר מ -2000 אוחזי נשק, כשהנשק נחות ביותר בייחס למה שהיה ל"יישוב". כלומר, בנגוד למיתוסים לא היה להם שום סיכוי במלחמה שנפתחה נגדם. העמות הצבאי המשמעותי היה רק לאחר התערבות מדינות ערב, וכאמור, זה בא בעקבות גל הטרנספר הראשון.
השאלה הנוקבת היא הינה אם הטרנספר היה האופציה היחידה להקמת מדינת ישראל, או האם לא היה אפשרי להקים מסגרת לממוש רבונות "ישראלית" שפוייה כך שכינונה לא יהיה מבוסס על חורבנו ופירורו של העם הפלשתיני.
אני אישית משוכנע שזה היה אפשרי. אך משום שלא אומץ אתגר זה, נפלנו מאז – ועדיין נופלים- לתהומות הגזענות והכוחניות שמהווים את לישדה של העמישראליות החוגגת פה 56 שנות פרנוייה וטרוף מערכות.
הטענה החוזרת כי " הציונות לא פשעה שום פשע
נגד הפלשתינים" היא שקר ביודעין. אין צורך למנות את כול הפשעים שהיו ישנם ויהיו, מספיק
להזכיר את נקודת המוצא שהביאה, מביאה, ותביא
לפשעים הללו- תביעתה של הציונות החל מ1897
לריבונות יהודית על ארץ מיושבת בערבים.
איך אתם חושבים שמדינה פלסטינית יכולה להתקיים לצד מדינת ישראל???
אין שום סיכוי לשלום אתם!
זה או אנחנו או הם!!!
בשנת 1900 היו בארץ חצי מליון תושבים.
היא היתה מחוז שכוח אל באימפריה העותומנית.
לעומת זאת היו 18 מליון יהודים בעולם של לפני השואה.
זו צריכה להיות נקודת המוצא בכל דיון בשאלת שורשי הציונות וצידוקיה הדמוגרפיים, והמעשיים.
גילגוליה המאוחרים יותר נבעו מתוך ההנחות הדמוגרפיות האלו, ואל לנו לרקום מזימות דמוניות במוחם של בן גוריון והציוניים הראשונים.
זו אכן היתה ארץ ריקה למדי, לעם גדול למדי.
גם מן הכתוב וגם מן התגובות עולה הנוסחה של מדינה בצד מדינה. חולמים על עוד וחיים את מה שיש. יחד עם זאת, האם אינך רואה הבדל בין 2000 שנים של גלות וכמיהה לציון לבין אפילו לא מאה שנים של כמיהה לארץ? מתי הוגדר העם הפלשתינאי? מה יצר את ההגדרה הזו? יש עם פלשתינאי, כי עם מחליט אם הוא עם ובטח לא אנחנו, אבל זה עם צעיר, האם אין לזה משקל?
מהי הגדרתו של "עם". שפה משותפת? אזי יהודי אמריקאי לא שייך ל"עם". טריטוריה משותפת? אזי כל האזרחים הערבים שייכים לעמנו. דת משותפת? אז כל היהודים הצרפתיים לא חלק מן העם הצרפתי? (זה מה שניסו לטעון במשפט דרייפוסת אגב). נסי ליישב את הסתירות בטיעונים שלך לפני שאת מנסה להגדיר מחדש "עמים" אחרים. מה שמשותף לפלסתינים הוא שהיו (ועוד הינם, אלה שלא גורשו) תושבי חבל ארץ זה שנקרא פלסטין, לא מספיק?
מי שמכחיש את הטרנספרים שהיו הוא גם מי שתומך בטרנספר;
מוזר , לא?
מה שהיה היה – אי אפשר להחזיר אדמה או אזרחות של שטח מסויים לכל עם שהיה בשטח סוים בעבר, אחר כל כמעט כל עם בעולם זכאי לחזור למספר מקומות – לעתים ביבשות שונות, וכל שטח אדמה שייך ל-10 עמים שונים.באופן עקרוני, אם אכן קיימת זכות שיב ההרי שליהודים יש זכות לחזור לשכם וליפו אחרי 2000 שנה, ממש כמו שלפלסטינים יש זכות לחזור למקומות האלה, בין אם יש שם עם אחר או לא.
גם לא משנה מה מקורם של שני העמים, עליהם לבחור בין מדינה דו-לאומית לבין חלוקה על בסיס גבולות 67, מה שנראה כפיתרון העדיף