רשמים בעקבות קריאת ספרו החדש של סמי שלום שטרית "המאבק המזרחי בישראל 2003-1948″ (הוצאת עם עובד, 2004)
בשנה שעברה, בתחילת לימודי לתואר שני באוניברסיטת חיפה, ניגשתי לספרייה ושאלתי את עבודת הדוקטורט של סמי שלום שטרית. באותו היום סיימתי לקרוא את החלק הראשון. בערב ניגשתי אל מיטת אימי והקראתי לה חלקים שתיארו את החיים במעברה, ואת המצב הכלכלי שאליו נזרקו המזרחים (מצב ששועתק לימינו), אימי בדיוק סיימה לדבר עם אימה שלה בעיראקית והיתה במצב הרוח הנכון. בסיומה של הקריאה מילא את לבי עצב, ושמתי לב שגם אימי לא יכלה לדבר. לאחר כמה דקות של שקט המשכתי לקרוא עוד כמה פסקאות ותיארתי את לב המאבק החדש של המזרחים החדשים. אימי לא יכלה לשמוע את הדברים עד סופם – העבר עדיין אחז בה כנחש ומשך אותה לשם. עם הזמן עוצבה זהותי בראי דוקטורט זה, הצטרפתי לקשת המזרחית הדמוקרטית, והפכתי לא רק למביט בשיח המזרחי החדש אלא לחלק מפעיליו.
הספרייה המזרחית
בספרו החדש של סמי שלום שטרית אפשר לראות אבן פינה לספרייה המזרחית. הספר עושה סדר בעובדות, קורא מחדש את הטרמינולוגיה הציונית המדכאת ומציע התבוננות רעננה בשיח. הספרים הביקורתיים בשיח המזרחי מעטים בשל סיבות רבות, והנה חלק מהן:
- חלק לא קטן של הספרים נכתבו בחו"ל בשל גלות הכותבים אשר אדמת הפוליטיקה המקומית לא יכלה להכיל את דעותיהם (ושיהיה ברור שהאוניברסיטאות וההוצאות לאור ופרקטיקות אחרות תרמו לכך לא פעם) – אני מתייחס לכותבים כמו פרופ’ אלה שוחט או נעים גלעדי.
- ד"ר שלמה סבירסקי, אחד הכותבים הרדיקליים, האיכותיים והלא מתפשרים, נאלץ לסגור שתי הוצאות לאור – ברירות ומפרש – מחוסר מימון. זאת לאחר שעזב בטריקת דלת את אוניברסיטת חיפה, שלא יכלה להכיל את הביקורת הנוקבת שלו על הסוציולוגיה הישראלית, שבראשה עמד הסוציולוג נוח אייזנשטאט – שדגל בתיאוריית המודרניזציה. התיאוריה טענה באופן כללי כי המזרחים יצליחו, עם הזמן, להשתוות למעמד האשכנזי, והתנערה מהאחריות לדיכוי שנעשה על ידי ממשלות ישראל. ד"ר סבירסקי הראה שהמזרחים והאשכנזים הגיעו מקהילות דומות, והראה, יחד עם ד"ר ברנשטיין (באמצעות כתב העת המחקרי "מחברות לביקורת"), שחלקם של המזרחים ברווחי המשק נקטף בידי אחרים.
- ספרים שנכתבו באקדמיה לא הוצאו לאור בצורה שתהיה זמינה לכל קורא, ואזכיר כאן רק את עבודות הדוקטורט של ד"ר הנרייט כלב דהאן ושל ד"ר דבי ברשנטיין.
- מיעוט המחקרים הישראליים בנושא שנכתבו באופן ביקורתי.
לאחרונה ניתן לראות מעין התבוננות מחודשת של הוצאות הספרים על הנושא. אני חייב לציין את ספרו של פרופ’ יהודה שנהב "היהודים הערבים" שיצא בהוצאת עם עובד, ואת הספר "המזרחים בישראל" בעריכת פרופ’ יהודה שנהב, ד"ר פנינה מוצפי הלר וד"ר חנן חבר, הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד.
ספרו של סמי שלום שטרית אינו מנסה ליצור התבוננות נקודתית בנושא מסוים, כפי שעשה פרופ’ יהודה שנהב למשל, בהתבוננות בנקודת האפס של פגישת המשלחות הציוניות בתחפושת של פועלי סולל-בונה, עם יהודי קהילת אבאדן באיראן. יתרה מזאת, אין הוא מנסה למזוג תיאוריות פוסט-מודרניסטיות במחקרו, כפי שעשו חוקרי מכון ון ליר בספרם "המזרחים בישראל", שלקחו את מחשבתו הפורייה של הומי ק. באבא וניסו לבחון בעזרתה את השפעת תרבות המדכא האשכנזי על תרבות המדוכא המזרחי, וההשפעה הנגדית של תרבות המדוכא על תרבות המדכא שכוחו נשחק עם השנים.
שטרית משתמש במודל מודרניסטי בבואו לבחון פוליטיקה של מאבק ומנסה להתבונן דרכו בכרונולוגיה של המאבק המזרחי במדינה, כרונולוגיה שהיא לדעתי, בעלת התבוננות היסטורית וסוציולוגית כאחד.
השפה
ספרו של סמי שלום שטרית כתוב בשפה פשוטה, המנסה להיחלץ מהשפה האקדמית הנוקשה. שטרית, בניגוד לכותבים אחרים בשיח, כותב בשפה חסרת מליצות ומנסה להעביר את נקודותיו בבהירות האפשרית. יחד עם זאת, ניתן לראות את ההבדל שבין השפה בספר לשפה בעבודת הדוקטורט שלו, וזו עובדה ראויה לציון: הפשטת החומר הכתוב ששטרית מחלצו ממגדל השן האקדמי.
השפה, כמו ביצירות אחרות של סמי שלום שטרית, מפשטת כמה שיותר את הטרמינולוגיה הידועה של השיח העדתי, ומאפשרת התבוננות ביחסי הכוח כנגד ההגמוניה המקומית. כך למשל, השיח הציוני כינה את מרד ואדי סאליב "מאורעות ואדי סאליב", ואת המזרחים כינה "עדות המזרח" ועוד. שטרית מנסה לאפשר לקוראיו לרכוש כלים להתמודדות עם האידיאולוגיה הלאומית המקומית.
הרהורים אישיים על הספר
בהנחה שההיסטוריה היא פרי אידיאולוגיות שליטות ושהעמים הינם אותם הפירות שמניבה תודעתם של המנהיגים, ובהנחה שההיסטוריה אינה פרי של צירופי מקרים ופרטים אשר אין בפעולותיהם שום קשר לזהות, לתרבות או למוצא – אזי כעס רב עולה מבין שורות הספר. כעס על היסטוריה שיכלה להיראות אחרת, כעס על תרבות שחוסלה על ידי הפרויקט הציוני.
הספר אינו פשוט לקריאה על ידי מזרחים, אם כי הוא טומן בחובו גם מסר משחרר, שכן לקראת סופו משרטט שטרית אלטרנטיבות (כמו רב-תרבותיות ושיתופי פעולה מזרחיים-פלסטיניים למשל) שלדעתו יכולות לחלץ את החברה מתוך הגזענות, הבערות והדיכוי.
כשאני חוזר אל אימי, אני שואל עד כמה הידע הזה היה יכול לשנות את חייה ואת חיי? עם זאת, כשאני יושב ומקריא לה מתוך הספר, משתחרר בי משהו ששייך רק לי (כחלק מהקולקטיב המזרחי), אבל באופן פרדוכסלי שייך גם לכל קבוצה מדוכאת באשר היא, המתוודעת לעברה בעיניים ביקורתיות.
"הלב שקפא הפשיר, לא חוזר לעיר, ממשיך לנסוע" כתב אהוד בנאי, והמחשבה הזאת – שהידע לא נעצר בזמן אלא ממשיך לנסוע למרות כל הניסיונות של הפרויקט הלאומי למנוע אותו – משאירה אותי בתקווה לחברה שבה הלאומיות לא תרמוס יותר קבוצות בשל זהותן, מוצאן ותרבותן. בתקווה לחברה שתוכל להכיל בתוכה את ה"אחר" באשר הוא.
