פרופ’ אסא כשר מעלה במאמרו "דילמה טרגית" ("הארץ" 29.2.2004) את ההתלבטות המוסרית סביב המלחמה בטרוריסטים, המתכוונים לפגע באוכלוסייה האזרחית בישראל. מה צריך לעשות כשמגלים טרוריסט המכין פיגוע והוא נמצא בין אזרחים; הרי כל ניסיון לפגוע בו, עלול לגרום להרג של חפים מפשע. ברצוני לנסות ולהרחיב את היריעה.

צבא הוא כלי בידי המדינה, או ארגונים אחרים, הפועל באמצעים שכשלעצמם אינם מוסריים: אלימות והרג הם מהאמצעים הבולטים שהוא משתמש בהם. כדי להצדיק את קיומו ואת המעשים הלא מוסריים שהצבא עושה, משתמשים בלגיטימציה של הגנה מפני הפגיעות של האויב ומאיומיו על חיי האזרחים. הגנה מפני פעילות לא-מוסרית של צד אחד, משמשת לגיטימציה לפעילות הלא מוסרית של הצד השני. הבעיה היא שמדינות (וארגונים) משתמשות בצבא לא פעם גם לשם השגת מטרות פוליטיות, שאינן הגנה מפני תוקפנותו של האויב.

בגלל האופי הלא-מוסרי כשלעצמו של האמצעים בהם נוקט צבא, יש חשיבות עצומה לקוד האתי של הדבר הנורא הנקרא מלחמה. והעיקרון העליון של הקוד האתי הוא ההוגנות: לוחם נלחם בלוחם ולא באדם חסר מגן שאינו יכול להתגונן. בתקופה המודרנית החלה גם הקהילה הבינלאומית לחבר חוקי מלחמה, המנסים לשים גבולות – בהתאם לקוד האתי – למה מותר ומה אסור בשעת מלחמה.

במלחמת יוני 1967 נלחם צה"ל בצבאות מצרים, ירדן וסוריה. מלחמה זאת עמדה במבחן האתי של הוגנות: צבא נלחם בצבא. בעקבות הניצחון נעלמו הצבאות הערביים מהשטחים הכבושים וצה"ל נשאר לבדו מול אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. כדי לאזן את המצב מבחינת האתיקה של מלחמה, יצרו אמנות מלחמה, כמו אמנת האג מ-1907 ואמנות ז’נבה מ-1949, בחלק האזרחי שלהן הן ניסו ליצור איזון – הוגנות – במצב של חוסר איזון. ברגע שישראל החליטה שהיא אינה מחילה את אמנת ז’נבה הרביעית (העוסקת בהגנת אוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה ותחת כיבוש) על השטחים הכבושים, צה"ל הפך מצבא שפעל במסגרת האתית של מלחמה, לצבא הפועל בניגוד לאתיקה של מלחמה. עכשיו יש צבא הנלחם באוכלוסייה אזרחית חסרת מגן בניגוד לכל אתיקה צבאית.

אם ניקח לדוגמא את הפקעת האדמות שעושה השלטון הצבאי הישראלי בשטחים הכבושים, הרי שפה בא צד אחד ומשתמש בכוח הצבאי שעומד לרשותו, כדי לשדוד אדמות מבעליהן, שאין בכוחם למנוע זאת (ולשם כך אפילו מחוקק חוקים שייצרו לגיטימציה חוקית למעשיו). פה יש מקרה של שימוש בכוח שאין לו לגיטימציה מוסרית. פה נותנים לגיטימציה אידיאולוגית. עושים זאת בשם חזון ציוני, או חזון ארץ ישראל השלמה. באים ולוקחים בכוח אדמה מאדם שלמזלו הרע הוא פלסטיני, על מנת לתתה לאדם שלמזלו הטוב הוא יהודי. פעולה אלימה, שהיא גזענית במהותה, ואין לה את הלגיטימציה של הגנה מפני אויב. כאשר צבא כיבוש עושה פעולות רבות שאין להן לגיטימציה מוסרית, כמו גזל אדמות, גזל מים, הריסת בתים, גירושים, ואבטחת פעולות טרור ושוד של מתנחלים כלפי אזרחים פלסטינים חסרי מגן, הרי שהצבא עוסק בפעילות מלחמתית נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. אין לזה שום דבר עם חובתה של המדינה לספק ביטחון לאזרחיה. ההפך. אפשר לטעון שפה הצבא מייצר את הטרור שבא כנקם על מה שעולל.

עכשיו נשאלת השאלה, כיצד אמורה האוכלוסייה הכבושה להגן על עצמה ומה הן הפעולות שיש להן לגיטימציה מוסרית להגנתה. הרי הם לא יכולים לשלוח מטוס כדי לחסל את משלחי שודדי הקרקעות, הורסי הבתים, גוזלי המים וכו’. הם אפילו לא יכולים לשלוח כוח צבאי או משטרתי, שימנע את הפגיעות בהם. וכשהם מנסים בעצמם להתנגד לפשעים שמבוצעים נגדם, מכוונים את הנשק מולם ואומרים: האדמה או החיים.

אז מי שרוצה לתת אישור אתי לפעולות מניעה כנגד טרוריסטים המתכוונים לרצוח אזרחים, צריך לראות את התמונה במלואה. כי אין קוד אתי לכל צד בנפרד. הטרוריסט אינו יכול למנוע את מעשי הצד החזק כנגדו, ולכן הוא פונה לפעילות שיש בכוחו לבצע נגד אויביו. כאשר הטרוריסט מכוון את נשקו כנגד אזרחים, הוא מבצע פשע מלחמה, כפי שצבא בבואו להילחם באוכלוסייה אזרחית מבצע פשעי מלחמה.

הטענות שלי כנגד דבריו של פרופ’ אסא כשר הן בכך שהוא מתייחס לפן אחד של פעולות הצבא, כדי לתת לגיטימציה מוסרית למעשיו, בעוד שחלק נכבד מפעילות הצבא, אינה אתית ופוגעת בלגיטימציה המוסרית לקיומו.

כאשר הצבא נלחם נגד אוכלוסייה אזרחית, הרי שגם ההתנגדות לו באה מתוך אותה אוכלוסייה. לכן הוא מאבד את זכותו לטענה – שכשלעצמה היא מוצדקת – נגד הטרוריסטים המתחבאים מאחורי גב האוכלוסייה האזרחית. אגב גם צה"ל מחזיק בסיסים צבאיים בתוך אוכלוסייה אזרחית בישראל. אני חושש שפושע מלחמה כמו סדאם חוסיין יכול היה להצדיק את התקפתו על האוכלוסייה האזרחית בישראל בכך שניסה לפגוע באותם בסיסי צבא. וזאת הרי הדילמה הקשה שפרופ’ אסא כשר מעמת אותנו איתה: איך צריך לנהוג כאשר לוחמים מתחבאים מאחורי גבה של אוכלוסייה אזרחית?

Share on Facebook