הסחר הבינלאומי שולש מאז אמצע שנות השמונים. זאת, במקביל ל"רפורמות מבניות" המצמצמות את התקציב המדינה ומחלישות את יכולתה של המדינה בישראל לפעול לצמצום האי-שוויון ולשיפור חייהם של מרבית הישראלים. הן הגדלת היקפי הסחר, והן קידום הרפורמות הכלכליות מושפעות מפעילותו של ארגון הסחר העולמי (WTO), המאגד 148 המדינות. על פי ההנחה הכלכלית הניאו-ליברלית, אימוץ מדיניות של שווקים פתוחים בכל התחומים – מעבר חופשי של סחורות, שירותים והשקעות – אמור להביא להקצאה יעילה של משאבים; ובהכרח, לתרום לרווחתם של האזרחים. השקפה זו מסוכנת מכיוון שאינה מביאה בחשבון את הסכנות הטמונות בקידום פעילותו של ארגון הסחר העולמי.

• הארגון מקדם את הפרטת השירותים הציבוריים, דבר המסיר מהמדינות את מחויבותן להעניק שירותים בסיסיים לאזרחים בתחום הבריאות, החינוך, הרווחה וכו’. כל אלה גורמים להעמקה המתמדת באי-שוויון, שמשמעותה גידול מספר בני האדם שאינם יכולים להתקיים בכבוד, לממש את יכולותיהם ולהיות שותפים שווי-מעמד בפעילות החברתית והתרבותית. ארגון הסחר העולמי מקדם הגנה על השקעות זרות, הבאה להעצים את כוחם של תאגידים בינלאומיים ויכולת השפעת תאגידים אלה מול הממשלות.
  
• כוחם של הסכמי סחר ביחס לאמנות בינלאומיות אחרות חזק לאין שיעור בעיקר בארגון הסחר העולמי הכולל מוסד שיפוטי שעשוי להעניש כלכלית מדינה שחרגה מההסכמים.
  
• אחד העקרונות של ארגון הסחר העולמי הוא איסור העדפה של מוצרים לפי אופן ייצורם, דבר המונע ממדינות לאסור יבוא או לסמן מוצרים שיוצרו באופן הפוגע בזכויות עובדים או מיוצר בתהליכים הפוגעים בסביבה.
  
• ההסכמים הבינלאומיים הכלכליים מתעלמים מעקרונות סביבתיים בסיסיים כגון עיקרון הזהירות המונעת, כך שחובת ההוכחה על סכנה או נזק העלולים להיגרם ממוצר כלשהו היא על הצרכן ולא על היצרן. מצב זה מוביל לדוגמא לאי חוקיות של סימון מזון מהונדס גנטית, כל עוד לא יוכח מחקרית כי קיים נזק ממשי.
  
• הסכמי ארגון הסחר העולמי כובלים את ידיהן של המדינות מחיקוק חקיקה חברתית וסביבתית שעשוייה לפגוע בהסכמים קיימים ובהסכמים עתידיים.
  
• כוחן של המדינות החלשות לא נשמע – קבלת החלטות בקונסנזוס מלא בארגון הסחר העולמי גורם לכך שמדינות חסרות השפעה אינן מצליחות להשפיע בפועל על קבלת ההחלטות, ורק מדינות שנציגיהן מנסחים את ההחלטות יש להן יכולת השפעה על ההחלטות המתקבלות.
  
• פגיעה בריבונות הכנסת – החלטות בעלות משמעות ארוכת טווח, המחייבות המדינה בחוקים ותקנות חדשים לא באים לדיון אצל הרשות המחוקקת. כמו כן בישראל תהליך קבלת ההחלטות הוא סודי, ולא מתנהל כל פיקוח פרלמנטרי על החלטות שהמשמעות החוקית שלהן נוגעת בכל תחומי החיים. במדינות כגון קנדה, אוסטרליה וגרמניה קיימים שורה של מנגנונים שראוי שנאמץ:
  
  
  
  1. שקלול ערכים חברתיים וסביבתיים בתהליך קבלת ההחלטות הקשורות בהסכמי סחר.
     
  2. שקיפות – פרסום עמדותיה המפורטות של ישראל, בכל הנוגע להסכמי סחר עתידיים.
     
  3. מבט כולל – להקים וועדה בינמשרדית שתקבל ההחלטות בשם מדינת ישראל ותשקלל ערכים חברתיים סביבתיים ולא רק את היבט קידום הסחר. הוועדה תכלול גם נציגי ציבור.
     
  4. פיקוח פרלמנטרי – להקים וועדת משנה לוועדת הכלכלה שתעסוק בפיקוח פרלמנטרי על פעילותה של ישראל בתחום.
     
  5. שיתוף ציבור – לקיים הליך שימוע ציבורי, בו יוכלו יחידים וארגונים להביע עמדתם על עמדות ישראל.

Share on Facebook