"האיש היה בר-מוות", כך נאמר על כל פלשתינאי שהרגיש את נחת זרועו של צה"ל, וחוסל במבצע "חיסול ממוקד". אך האם מישהו חשב פעם מה באמת משמעות הביטוי "האיש היה בר-מוות"?, לא בטוח, וגם אם כן, אז לא מספיק לעומק. במדינת ישראל, מותר להטיל עונש מוות רק בגין עבירות שהן חלק מהחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם ובגין עבירות שמהוות בגידה במדינה בעת מלחמה. אם כך, באיזו זכות ועל פי איזה בסיס חוקי או מוסרי מרשים לעצמם אנשי הדרג הביטחוני להחליט שאדם כזה או אחר הוא "בר-מוות"?

ובכן, ישנן כמה תשובות לשאלה זאת, והן:

1. האיש תיכנן פיגועים רבים והיה אחראי לרצח של X ישראלים חפים מפשע, לכן עונשו הוא מוות.
   
2. האיש היה "פצצה מתקתקת" (על מושג זה נרחיב בהמשך), ולכן אם צה"ל לא היה מחסל אותו מבעוד מועד, ידוע בבטחון שהוא היה דואג למותם של X ישראלים חפים מפשע.
   
3. האיש נמצא בתוך אזור מאוכלס וצפוף, שבין השאר שורצים בו גם מחבלים אחרים, כך שאם צה"ל ישלח חולייה רגלית לחסל אותו, צה"ל יסכן בצורה בלתי סבירה את חייליו ולכן עדיף להעלות מסוק לאוויר ולחסל את אותו מבוקש מן האוויר.

אם נדמה לכם, שלאחד מטיעונים אלה קיים בסיס חוקי, אתה טועים, ובגדול. על פי נהלי הפתיחה באש של צה"ל, לחייל מותר לירות באדם חשוד שמסכן בצורה ברורה ומיידית את חיי החיילים רק כאמצעי אחרון, דהיינו – לאחר שביקש במפורש מהאדם החשוד לעצור במקומו, במידה שהאדם לא עצר יש לירות יריית אזהרה לאוויר שאם גם לאחריה האדם לא עצר, יש להשתמש בכל אמצעי שהוא (כדורי גומי, גז מדמיע וכו’) כדי לעצור את האדם, ואם גם זה לא עוזר – יש אישור חוקי לירות באדם החשוד;  כל פעולה אחרת שאינה בהתאם לנהלי פתיחה באש אלו נחשבת לעבירה חמורה שעליה יש לתת את הדין.

עד כמה שזה נשמע מתחכם, אף אחד מקורבנות ה"חיסולים הממוקדים" לא סיכן בצורה מיידית את חיי החיילים, אלא רק בצורה עקיפה, לא ידוע לי שהוא נתבקש לעצור לצורך זיהוי או מעצר וגם לא ידוע לי שנורו יריות אזהרה באוויר או שנורו עליו כדורי גומי ורימוני גז מדמיע.

גם לא ידוע לי שהוא נאשם בסיוע לנאצים או בגד במדינה בעת מלחמה, ולכן, לצערנו, פעולת החיסול היא פשוט אינה חוקית וברגע שצה"ל מבצע אותה, הוא פועל בניגוד לחוקים שלו עצמו, שלא נדבר על החוקים הבינלאומיים. הטיעונים האחרים של גורמי הביטחון גם הם פשוט לא תופסים במקרה זה. אין עונש מוות על ביצוע רצח במדינת ישראל, לא חשוב עד כמה הרצח היה נורא או כמה נרצחים היו.

אין ערובה לכך שאם צה"ל לא היה מחסל את אותו מבוקש הוא היה אחראי באופן ישיר להירצחם של X חפים מפשע, טענה זו פשוט אינה קבילה בשום בית משפט משום שאף אדם הוא לא נביא או מגיד עתידות, וגם במקרה שידוע על אדם מסוים בבטחון מלא שיהיה אחראי לרצח של חפים מפשע (למרות שזה לא יקרה אף פעם) – עונשו לא אמור להיות מוות (שוב, במדינת ישראל אין בסיס חוקי לעונש מוות, פרט למקרים של סיוע לנאצים או בגידה במדינה), בטח שלא אם הוא נקבע על ידי אנשים שכלל לא קשורים למערכת משפטית כמו שופטים או עורכי דין אלא על ידי אנשים מדרג מדיני כמו שר בטחון וראש ממשלה.

אין טעם לציין, שטיעונים מטופשים מסוג "אנחנו במלחמה, ובמלחמה אף פעם לא פועלים רק עם בסיס חוקי" ו"אתה מעדיף שהמחבל יכנס לשטח ישראל ויפוצץ אוטובוס וחס וחלילה גם מישהו מהמשפחה שלך ירצח?!?" או "גם הפלשתינאים לא פועלים עם בסיס חוקי והם מבצעים פשעים נגד האנושות עם הפיגועים שלהם, אז למה אנחנו צריכים לפעול בהתאם לחוק?!" גם הם חסרי כל קשר למציאות.

ראשית, מדינת ישראל לא נמצאת במלחמה, אף אחד מאנשי הדרג המדיניבטחוני לא הכריז על כך באופן רשמי, וגם אם הוא היה רוצה הוא לא היה יכול, כי מלחמה אפשר להכריז רק כנגד מדינה אחרת, ולפלשתינאים עדיין אין מדינה.

שנית, גם אם היינו במלחמה, עלינו לפעול בהתאם לחוקים הבינלאומיים, חוקים שאוסרים למשל שימוש בסוגי נשק מסוימים, עינוי שבויים או סיפוח לא חוקי של שטח שנכבש.

שלישית, בוודאי שאיני מעדיף שהמחבל יכנס לשטח ישראל ויפוצץ אוטובוס, במיוחד אם באוטובוס נמצא קרוב משפחה שלי, אך החוק אינו אמור להגן על האינטרסים האישיים שלי אלא לשמור על הצדק, להגן על האוכלוסייה ולפעול בצורה שוויונית כלפי כל אדם, גם אם זה נוגד אינטרסים מסוימים של המדינה או של כל אחד אחר.

רביעית, עם עצם העובדה שהטרוריסטים הפלשתינאים מבצעים בצורה ברורה פשעים נגד האנושות בכך שהם פוגעים בחפים מפשע ללא רחם, אין ויכוח, אך אין זה אומר, ואין גם בסיס חוקי כלשהו לטענות שגורסות שאם הפלשתינאים אינם שומרים על כללי המשחק הנכונים – גם לנו מותר להפר אותם.

בנוסף לכל אלה ובלי קשר לבסיס חוקי, יש לציין ש"החיסולים הממוקדים" הם לא בדיוק חיסולים ממוקדים, משום שב-70 אחוז מהמקרים, נהרגים ונפצעים במהלך החיסול גם עוברי אורח שונים ואנשים שכלל לא היו קשורים למבצע החיסול, בהם גם קטינים.

כל אותם חפים מפשע שנרצחו במהלך ה"חיסולים הממוקדים" היוו תמריץ ודלק למדורת השנאה, שכן לבן אדם הפלשתינאי הפשוט, שחי תחת עוצר תמידי, במצב סוציו-אקונומי גרוע, שחי בפחד כמעט תמידי מדפיקת חיילים בדלת או ממסוקים בשמיים אין את השקט הנפשי כדי להבין או אפילו לרצות להבין שיקירו שנפגע במהלך החיסול לא היה המטרה, זה לא מעניין אותו ולא מעניין אף אחד שצה"ל ניסה להתנקש ב"אישיות בכירה בחמאס", יקירו כבר איננו, ולכן הוא או מישהו אחר מבני הבית יצטרפו למעגל התומכים בפיגועי התאבדות במדינת ישראל, וסיכוי גדול שיהפכו בעצמם לטרוריסטים נושאי חגורת נפץ.

"פצצה מתקתקת" גם הוא מונח שכולנו במבט ראשון יודעים כביכול מה הוא אומר – אדם שעלול באופן ישיר ומיידי לפגוע בחפים מפשע, אולם, על פי מערכת הביטחון, משמעות המונח הזה השתנתה כליל – גם נהג המכונית שמסיע את המחבל לאזור הפיגוע נחשב ל"פצצה מתקתקת", גם משלחו של המחבל נחשב לכזה, גם האדם שעזר בהכנת המטען הוא כזה או בעצם כל אחד שאיכשהו היה קשור לפיגוע, מוגדר כ"פצצה מתקתקת" ואז הוא אוטומטית נכנס לתודעת הציבור כ"בר מוות".

הדילמות המוסריות שמצדיקות את "החיסולים הממוקדים" הן לא פחות ממגוחכות. בנוסף לכך, האמרה המפורשת "הפקודה לבצע סיכול ממוקד במחבלים וראשי טרור איננה פקודה בלתי-חוקית בעליל אלא פקודה חוקית ולגיטימית, אפילו לפי החוק הבינלאומי" היא מתחכמת ודמגוגית, משום שהפקודה לבצע סיכול ממוקד במחבלים וראשי טרור היא חוקית אך יש עליה מחלוקות רבות כמו איך להגדיר מחבל, ואם בכלל מותר לירות בו או רק לעצור אותו, ובכל מקרה, הביצוע שלה, כפי שהוא נעשה על ידי צה"ל בכל המקרים, הוא אינו חוקי, צה"ל יורה למרכזי אוכלוסיה, תוך כדי שהוא מתעלם מפגיעה בעוברי אורח.

על פי החוק הבינלאומי, אין להוציא אדם להורג ללא משפט, אלא אם הוא מסכן חיים באופן ישיר ומיידי ולכן ירייה בו לא תיחשב להוצאה להורג אלא להריגה מתוך הגנה עצמית. כמו כן אסורה בתכלית האיסור פעולת ענישה שבמהלכה ייפגעו חפים מפשע, מעטים ככל שיהיו; בנוסף, אסורים גם עונשים קולקטיביים (עם קריצה לתופעת הריסת הבתים) – את כל אלה ועוד רבים אפשר למצוא באתר האו"ם ובאתרים שונים שעוסקים באמנות הבינלאומיות השונות.

המצדדים מעלים גם את אחת השאלות הקשות שניצבות פחות או יותר במרכז הסכסוך הישראלי-פלשתינאי – האם חייו של חייל צה"ל שווים לחייו של פלשתינאי? ובכן, בראייה הפשוטה, חייהם של שני בני האדם הללו שווים, כשם שחייו של אדם שצבע עורו שחור הם שווי ערך לחייו של אדם שצבע עורו לבן, כך גם חייו של החייל שווים לחייו של הפלשתינאי. במשמעות העמוקה יותר, את חייו של מי מהם עדיף לסכן כדי למנוע פשעים כאלה ואחרים? אענה לכם בצורה חד משמעית, את חייו של החייל.

חייל צה"ל, בניגוד לאדם פשוט, מאומן במיוחד לקראת מקרים של סכנת חיים, הוא במצב גופני הרבה יותר טוב, הוא מוכן הרבה יותר לסכנת חיים, הוא מצויד באמצעי הגנה רבים, אך מעל לכל – הוא חייל, ועם כל הצער שבדבר, הוא אמור לשמש ככלי לביטחונם של האנשים, אין זה משנה אם הם יהודים, פלשתינאים או שוודים, ולכן הוא אמור לעשות כל הנדרש (על פי הנהלים כמובן) כדי לערוב לביטחונם האישי, גם אם זה אומר שהוא ועוד 3 מחבריו לפלוגה יסכנו את חייהם באופן ממשי כדי לדאוג לחייו של פלשתינאי בודד אחד.

אין טעם לנסות להתנצח עם טענה זו, שכן כמו שתפקידם של חיילי צה"ל להגן על המתנחלים ומתיישבי המאחזים הבלתי חוקיים ולא חשוב עד כמה מספרם הוא קטן, על חיילי צה"ל להגן גם על התושבים הפלשתינאים (שנמצאים תחת שלטון כיבוש, והחוק הבינלאומי טוען במפורש שעל הגוף הכובש להתייחס לאוכלוסיה הכבושה כאל אוכלוסיה אזרחית, דהיינו – לדאוג לה לאספקת מזון ושירותי בריאות וגם לדאוג לביטחונה).

אם כל הדיבורים האלה על חוק בינלאומי, פשעי מלחמה או מעשים בלתי-מוסריים נשמעים לכם כמו סתם דיבורים של יפי-נפש, לא תוכלו לומר ולו מילה אחת רעה על ארגוני הטרור הפלשתינאים. על הציבור להבין, שרק כשמדינת ישראל תהיה בעליונות מוסרית על פני הטרור הפלשתינאי, מדינות העולם יפסיק לראות את ישראל כמדינה המסוכנת לשלום העולם, וארה"ב כלל לא תצטרך להטיל וטו באו"ם על החלטה לגנות את ישראל על פשעיה.

Share on Facebook