פרסום ספרו של סמי שלום שטרית "המאבק המזרחי בישראל 1948-2003″ (הוצאת עם עובד, 2004) מהווה ציון דרך בכתיבה ההיסטורית החברתית בישראל. איני בטוח שהמחבר התכוון לתרום תרומה דווקא להיסטוריה החברתית, אלא כפי שהגדיר את ספרו במהלך דיון שנערך באחרונה במועדון הגדה השמאלית בתל-אביב כ"תרומה להיסטוריה הפוליטית". ואולם חרף הגדרתו זו, הספר הוא אבן דרך במחקר ההיסטורי החברתי בישראל והוא בגדר "קריאת חובה" לכל פעיל חברתי או אזרח המתעניין בחברה הישראלית ובעיותיה.
חקר ההיסטוריה החברתית בישראל לוקה בחסר. זהו ענף מחקר היסטורי פורה ופורח בכל העולם. אבל לא כך הדבר בישראל. אין כאן המקום לפתח את סוגיית היעדר מחקר היסטורי חברתי בישראל. ייתכן שדווקא ספרו של סמי שלום שטרית נותן מענה ולו חלקי לשאלה. אחת הסיבות לכך, היא הניכור הקיים בין עולם האקדמיה והמחקר ההיסטורי לבין המאבקים החברתיים. תשובה חלקית נוספת היא ההגמוניה הרעיונית הציונית בכל הקשור למחקר ההיסטורי, שאינו מחקר היסטורי של מדינת ישראל אלא של "עם ישראל". ומכיוון שמדובר ב"עם ישראל" זו היסטוריה של אישים ותנועות (לרוב ציונים, גברים ואשכנזים). בתולדות עם ישראל אין מעמדות ואין מאבקים חברתיים, יש עדות (והן תמיד מזרחיות, כי אין "עדה פולנית" או "עדה רוסית" על משקל של "עדה מרוקאית" או "עדות המזרח") ויש כמובן "גויים" רבים. במקרה של "תולדות ארץ-ישראל" הגויים הם ערבים. הערבים כידוע הם אויבים וכך נגזר גורלם לעד במסגרת המחקר ההיסטורי הציוני.
מצד אחד, ספרו של סמי שלום שטרית שובר את מוסכמות המחקר ההיסטורי הציוני. הספר אינו עוסק ב"תולדות עם ישראל" אלה בכאן ועכשיו. הכוונה היא לחברה הישראלית בחמישים השנים האחרונות, על הפערים שבה, בעיותיה ומאבקיה. מצד שני, אין הוא מצליח לחרוג מגבולות הקהילה, העדה היהודית הגדולה. זהו מחקר של היסטוריה חברתית ללא ערבים, וללא קבוצות נוספות – פרט למזרחים. המחבר מבהיר עוד בתחילת הספר (בהקדמת הספר, עמוד 7) כי "המאבק המזרחי היה תמיד המאבק החברתי היחיד". ובכך הוא משעתק את אחד העקרונות של המחקר הציוני – "אין היסטוריה בארץ, פרט להיסטוריה של העם היהודי".
זכותו של המחבר להגדיר את נושא מחקרו ההיסטורי, יהיה זה תולדות המאבק המזרחי, תולדות מאבק הנשים, או קורות המאבק של האזרחים הערבים-פלסטינים בישראל. עם זאת, השאלה הראשונה הנשאלת סביב מחקרו של סמי שלום שטרית היא: הייתכן שכל המאבק החברתי בחמישים שנות המדינה היה אחד ויחיד – המאבק המזרחי? ואם כך הדבר: הייתכן שהמאבק החברתי במדינת ישראל התפוגג יחד עם התפוגגותם של ה"פנתרים השחורים" אי-שם באמצע שנות השבעים? האם לא היו מאבקים חברתיים נוספים? מאבקי עובדים למשל או מאבקים של האוכלוסייה הערבית נגד גזל אדמות ולמען שוויון? ומה עם מאבקי נשים? כאן מתגלה אחת החולשות המרכזיות של המחקר – אם המאבק החברתי היחידי הוא המזרחי, כל מי שאינו מזרחי או אינו נופל להגדרה הלא-כל-כך מדויקת הזו פשוט אינו קיים.
אבל בחינה מהירה ולא מעמיקה במיוחד מגלה שחמישים שנות מדינה (וגם בטרם הקמת המדינה) היו שנים רצופות מאבקים חברתיים: מרד הימאים בתחילת שנות החמישים, ההפגנות במעברות (שהמחבר אינו מעניק להן את המשקל ההיסטורי הראוי), מרד ואדי סליב (המתואר היטב בספר), מאבקי האוכלוסייה הערבית נגד הממשל הצבאי, מאבקי שכונות, אין ספור שביתות, כולל שביתות כלליות רבות (זוכרים את האמירה של ביבי? "ישראל אלופת השביתות"); מאבקי נשים וארגוני נשים, התארגנות 13 הוועדים הגדולים, יום האדמה, הקמת פורומים ועדי העובדים בתחילת שנות השישים, השביתות בנמל אשדוד… וזו רק רשימה חלקית.
מיהו מזרחי? מהו מעמדי?
לכאורה הגדרת קבוצת ההתייחסות היא ברורה: הציבור המזרחי. אבל מיהו מזרחי? האם מזרחי הוא כל יוצא עיראק, מצרים, תוניסיה, מרוקו ולוב. או האם ההגדרה כוללת גם את יוצאי יוון ובולגריה? בספרו של סמי שלום שטרית הגדרת הקבוצה המזרחית משתנה בתדירות. אבל דפוס שילובם של כל אוכלוסיות המזרחיות ("קליטתן" בעברית-ציונית) אל תוך החברה הקפיטליסטית הישראלית היה שונה. האפליה הממסדית הייתה משותפת לכולן.
היעדר הגדרת טיב היחסים המעמדיים בחברה הישראלית, שהיו קפיטליסטיים מאז הקמת המדינה, מונע מסמי שלום שטרית את האפשרות להבין את הדינמיקות החברתיות. אי-הבנת תפקודה של החברה הקפיטליסטית הפריפריאלית הישראלית מובילה את המחבר אל מחוזות רחוקים, רחוקים מאוד, כגון אימוץ כלים מחקריים הלקוחים מן הסוציולוגיה האמריקאית. וכך, המזרחים "שלנו" היו לשחורים אמריקאים. אבל האם המזרחים הם ה"שחורים" של ישראל? או אולי אלה דווקא הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל האמורים לקבל על עצמם את עול ההגדרה ה"שחורים של ישראל"? יתר על כן, האם ה"פנתרים השחורים" של מוסררה דומים ל"פנתרים השחורים" בפרברי ניו-יורק?
מוטב, לדעתי, היה לנטוש את הדגמים המיובאים מארה"ב ולנסות להתמודד עם המציאות הישראלית-המעמדית כפי שהיא. במציאות המעמדית הישראלית רוב המזרחים הם עובדים, אבל לא כל העובדים הם מזרחיים. ולכן, המשוואה הקיימת בספר לפיה "השאלה המזרחית היא השאלה המעמדית" אינה נכונה. היא נכונה בחלקה. גם ה"שאלה הערבית היא שאלה מעמדית" וגם "השאלה המגדרית אף היא שאלה מעמדית". וכך, אנו מסיקים שהשאלה המעמדית חורגת בהרבה מגבולות ההגדרה המזרחית.
לכן, וכדי לשלול כל אפשרות של סטייה כלשהי מן ההגדרה "מזרחי-מעמדי", כבר בדפים הראשונים של הספר טורח המחבר לתקוף את המרקסיזם, ובייחוד את מרקס, לנין וגרמשי, דעותיהם ופועלם. כי לדעתו הם "לא הבינו את שאלות התודעה". חבל, כי סמי שלום שטרית עושה לעצמו עבודה קלה וכדי לתקוף את המרקסיזם הוא משתמש בדברים שנכתבו על ידי סוציולוגים ואנשי מדע המדינה אמריקאיים. כך, שהמחבר עצמו אינו מנסה להתמודד בעצמו עם טיעוני המרקסיזם. הוא נותן לאחרים לעשות את העבודה במקומו. הבעיה היא שהם עשו עבודה רשלנית. עד כדי כך רשלנית שעל פי סמי שלום שטרית "לאחר מלחמת העולם השנייה ונפילת מוסוליני והפשיזם, ניסה גרשמי לשכלל את תפיסת הארגון המהפכני של לנין" (עמ’ 13). דבר פעולתו של גרמשי לאחר מלחמת עולם השנייה הוא סקופ בקנה מידה עולמי! הרי גרמשי, שהיה מקורבנות הפשיזם ומוסוליני, מת ממחלה קשה שנים רבות לפני תום מלחמת העולם השנייה. ועוד מדגיש המחבר ש"איש מהם לא הצליח לקבוע בפירוט את התנאים הפוליטיים אשר בהם צפויים בני אדם חסרי משאבים ומנוצלים לקום ולפעול למען האינטרסים שלהם". זו אולי אמירה סתמית. אך, רק בתנאי ששוכחים את תרומתו של מרקס להקמת ארגון העובדים הבינלאומי הראשון, תפקידו של לנין כמנהיג המהפכה הסוציאליסטית הראשונה בתולדות האנושות ומרכזיותו של גרשמי בהקמת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית וקביעת דפוסי פעולתה. מפלגה שהייתה ממפלגות השמאל הגדולות והחזקות באירופה במשך שנים רבות! ומדוע לא לחקור יותר לעומק את תפקידו והגותו של מנהיג סין העממית מאו טסה-טונג, במהפכה היסטורית נוספת? מהפכה שהתחוללה דווקא בפריפריה. זו אותה פריפריה קפיטליסטית בה פועלת החברה שהיא נושאת מחקרו של סמי שלום שטרית – החברה הישראלית.
מגיעה מילה טובה לעומק ולעושר של המחקר ההיסטורי בספר, שאיננו, כפי שעלול להשתמע מהביקורת, רק ספר פולמי, אלא סינתזה היסטורית ברמה גבוהה.בערב שנערך לכבוד הספר בגדה השמאלית תיאר אותו דוידי כציון דרך בכתיבה ההיסטורית בישראל, ובצדק.
רק טעימה אחת, מתוך דיון בהנהלת הסוכנות בשאלת קליטת עלייה (עמ’ 73):
יצחק רפאל מן הפועל המזרחי טוען – "עולי פולין אינם דומים לעולי הארצות האחרות […] יהודי פולין באים מתנאי חיים טובים. בשבילם תנאי המחנה הרבה יותר קשים מאשר בשביל יהודי מתימן, שעצם המחנה בשבילו הצלה". החבר ברגינסקי מציע פיתרון: "יש סיכוי שיעמוד לרשותנו עוד מחנה אחד, מחנה עתלית, שכרגע משוכנים בו תימנים. נוציא אותם ונדחוף לאן שנדחוף […] ניקח את הבתים האלה מאותם שחילקו כבר לצפון אפריקאים ולתימנים וניתן אותם לפולנים". לא בטוח שהלקסיקון המעמדי מספיק כדי לתאר חשיבה מסוג זה.
אולי יציין דווידי מה עושים אנשי חד"ש למען העובדים , איזה אגודת צדקה כמו עזר מציון זק"א,וכד’
חוץ מנאומים מנופחים שלא השתנו מזה 60 שנה על סוציאליזם אחוות עמים ויחי האחד במאי העשייה שלכם שואפת לאפס . נותן לך אתגר – תאר מה אתם עושים למען העובדים החלכאים ונדכאים מלבד דיבורים .
גזענות יש בכל מקום.בקיבוצים עד היום לא מקבלים את " החברים " הערבים.החרדים האשכנזים לעולם לעולם לא יתחתנו עם מזרחי חוזר בתשובה או ילד מאומץ . דווקא התורמים הגדולים למהפך שחל בארץ הם הצבא ותנועות הימין החילוניות שבהן מאז לחי ואצל דרך הערים המעורבות , חברי מרכז הליכוד וכד’ אין הבדל עדות.רגשות קיפוח יש גם לאנשים ללא שיוך עדתי כמו ילדי החוץ בקיבוצים כמו ילדים החושבים שהוריהם קפחו אותם ביחס או בירושה . הגרועים בעיני הם יהודים מזרחיים מבוססים ומדושני עונג המנסים לעשות קופה ופרנסה מהקיפוח העדתי.
נוכח התגובה של המכונה "גלילי" מתבקשת השאלה "…ונו גלילי, מה אתה עשית למען העובדים?" הרי לא יתכן שנאה דורש אבל נאה לא מקיים. אם כי קשה לדרוש דין וחשבון על מעשיו ממי שאינו מוכן אפילו למסור את שמו ומסתתר מאחורי שם בדוי… לגופו של עניין, התיזה של גלילי היא פשוטה: מכיוון שאין גענות (הרי כולנו גזענים על פי גלילי) אין גם טעם במאבק נגד גענות ובאפליה. ואין גם כל טעם במאבק נגד אבי אביהן של הגזענות והאלפיה: השיטה המעמדית, המשטר הקפיטליסטי. ובדומה לכל כך הרבה גזענים מצויים במדינת ישראל הוא מסיים את מכתבו הגזעני בהתקפה נגד היהודים המזרחיים. זהו מפלטו האחרון של הגזען: לאחר שהוא גומר חשבון עם הערבים, הוא ממשיך עם היהודים-ערבים. ככה זה אצלנו.
שלום דוידי,
תודה על הסקירה הרצינית שלך לספר. תודה על התיקון לגרמשי – טעות חמורה, הכוונה הייתה לממשיכיו, כי הוא הרי מת ב-1937.
לגבי ההאשמות הקשות שלך כלפי כאילו אני מבקש למחוק את מאבק הערבים הישראלים והפלסטינים, הנשים והעובדים והעובדים הזרים — כל זה נגזר מהגדרתך את הספר כ"היסטוריה חברתית". אבל הרי אמרתי כבר באותו ערב בגדה השמאלית שכתבתי ספר שהוא "ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל". אז אתה יכול להגדיר את הספר כראות עיניך, אבל זה לא מה שעמד לנגד עיני כשהחלטתי לכתוב. תקרא את השורה הראשונה של הספר, ולא במקרה היא הראשונה: "עניינו של ספר זה הוא המאבק החברתי והתרבותי של המזרחים בישראל". זה הכל. לא יותר ולא פחות. מותר בעולם המחקר להתמקד בפלח אחד של החברה, ומותר לכתוב עוד ספרים על עוד פלחים אחרים שיחד כמובן מתחברים ביניהם. אני האדם האחרון שאתה יכול להאשים במחיקה של מאבק הערבים בישראל או הפלסטינים ואני לא חייב להציג לך שום קבלות בעניין הזה. זה כל מה שמעסיק אותי בשנים האחרונות.
בברכה,
סמי
מפאת כבודו דוידי לא פירט בפניך את רשימת המאבקים החברתיים הארוכים והאינסופיים שהוא היה ועודנו מעורב בהם, לא ברמה של כתיבת סיסמאות, אלא ברמות שכל פעיל חברתי רציני מכיר – ארגון הפגנות, פעילות התנדבותית למשך שעות רבות בלא תמורה, פגישות עם ועדי עובדים וכו’ וכו’, מימיו כעיתונאי ב"דבר" ועד לתפקידו היום בהנהלת ההסתדרות, ובאמת שאיננו חייב לך או לאיש דין וחשבון על פעילותו, ואיתו גם רבים אחרים בהנהגת חד"ש.העובדה שפעילות מן הסוג הזה איננה מקבלת הד רב בתקשורת (ולכן כנראה לא הגיעה לאוזניך) מעידה לא על הפעילים החברתיים אלא על התקשורת.
את המדינה החדשה העסיקה בעיית הצביון התרבותי ובמסגרת העיסוק הזה התחוללמאבק תרבותי שעדיין לא הסתיים. השאלה המרכזית הייתה ועודנה איזה תרבות אנחנו רוצים שתהייה כאן.האם נאמץ את המודל המערבי(אירופאי,אמריקאי)או את המודל המזרחי (ערבי)
מחבר ספר חשוב זה משתמש בשפה מערבית,מאמץאת המודל האמריקאי…של המאבק בין שחורים ולבנים, ומשתמש בטרמינולוגיה אקדמית מערבית. את הספר הזה יתקשה לקרוא איש התרבות המזרחית שאינו בקי ואינו מעוניין במרכסיזם ובמושגים השאולים מהסוציולוגיה המערבית.
יש בעם הזה קבוצה לא קטנה של אנשים שאינם מעוניינים שיגדירו אותם עפ"י מוצאם…נמאס להם מההגדרות הכובלות אותם לסיווג שאיננו רלוונטי עבורם…ושעסקנים מפלגתיים,דתיים ואקדמאים מנסים לכפות עליהם
כל ניסיון להגדיר מזרח בתור מזרח
או מערב בתור מערב יכשל- תרבותית וחברתית.
האם חניף קוריישי הוא מערבי או מזרחי
ואמיל חביבי הוא ישראלי או פלסטיני ?
המערכת האמריקנית (שגם היא לא מערבית אם מסתכלים על הילידים הראשונים, אבל הם גרים במערב… ) ניסתה למצוא פיתרון בזכות זהויות המקף, ואודארד סעיד הערבי-אמריקאי חשב על בניית אוניברסיטה שבא ניתן יהיה להחליף זהויות כמו מטייל המשיל את זהותו והופף לאט לאט אל תוך חווית המקום בו הוא מטייל,
אך עדיין מביט מזהותו על המתרחש.
כלומר מקום שבו אני בתור מזרחי אוכל ללמוד ספרות אשכנזית למשל .
נכון זהויות נבנו ונבנות תוך יחסי כוח כלכליי
ולכן אין ואסור לדון בזהויות היברידיות שמנסים להבין את הדיכוי של אפריקאים-אמריקאים באוניברסטיאות אל מול הלבנים,
כי זה כבר סיפור של חלוקת משאבים (כמו בדמוקרטיה קונסציונאלית).
לדעתי גם אל בני המזרח להתעניין במרקסיזם ובסוציולוגיה מערבית. מה שפסול בעיני הוא לנסות ולהבין את המרקסיזם באמצעות הסוציולוגיה המערבית. מה שנכון הוא לנסות ולהבין את חברות המזרח באמצעות המרקסיזם, המעניק לנו את המפתח להבנת ההתפתחות הכלכלית והחברתית של כלל האנושות. אגב, גם במזרח יש תיאורתיקאים רבים שהם מרקסיסטיים. אני מציע לכותב ההערה הקודמת לקרוא את כתבי החוקר המצרי סמיר אמין. מחבר הביקורת, אפרים דוידי, אף פרסם מאמר חשוב של אמין במסגרת ספר נגד הגלובליזציה (הוצאת רסלינג).
לא מדויק לומר שהמדינה קפטליסטית מקום המדינה
בן גוריון הקים את המדינה על יסודות הסוציאליזם. אולם ברבות השנים הזכויןת היתמעטו.
אולי מתוך סגידה לארצות הברית.
אבל עדיין מדינתנו עדיין מדינת רווחה.