תוכנית ההתנתקות, שאיש לא ידוע את פרטיה (כולל אביה-מולידה), העלתה שוב את האופציה הניאו-קולוניאלית על סדר היום הישראלי. האופציה הניאו-קולוניאלית עמדה על פרק בסופה של האינתיפאדה הקודמת ומומשה עם חתימת הסכמי פאריס ב- 1994, אלה ההסכמים הכלכליים שנלוו להסכמי אוסלו ועיקרם: לשנות את הכל, כדי לא לשנות דבר. או במלים אחרות: "ניתן להם מדינה, אבל נשמור על היחסים הקולוניאליים עם המשק הפלסטיני". יחסים קולוניאליים – הקיימים מאז כיבוש השטחים הפלסטינים ב-1967. הרציונל הוא: אנו (הכוונה היא אנו הישראלים), נותנים להם מדינה ריבונית בקושי (הכוונה היא: אנו מעניקים להם שי שבקושי מגיע להם, לפלסטינים) אבל בתנאי אחד: שמירת השווקים (שבמשך שנים היו שווקי היצוא מספר אחת של ישראל) בידי תעשייננו, סוחרי כוח האדם שלנו ויבואננו.
רציונל זה לא עבד גם לאחר חתימת הסכמי אוסלו והסכמי פאריס, וקיים סיכוי סביר שכך גם יהיה לאחר פינוי כל שטחי הכיבוש. אבל זה לא מונע משורה ארוכה של בעלי הון, פוליטיקאים, כלכלנים, פקידים בכירים במשרד האוצר, פרשנים ועיתונאים ידועים – לשוב ולדוש בעניין. גם הבנק העולמי (המנהל למעשה את הכלכלה הפלסטינית) וקרן המטבע הבינלאומית – בתמונה.
בראיון לחג שהעניק יו"ר בנק הפועלים, הבנק הגדול במדינה, שלמה נחמה, לפרשן הכלכלי סבר פלוצקר ("ידיעות אחרונות", 5 באפריל 2004 – וגם ב-ynet) הוא התייחס ארוכות ל"עתיד הכלכלי של ההתנתקות". אגב, כך חולפת תהילת עולם. פעם הראיון החגיגי לחג היה ראיון עם ראש הממשלה או עם הרמטכ"ל. הפעם, ראיון החג הוא כפול: עם ראש הממשלה ועם מי שהוגדר על ידי כתב החצר פלוצקר כמי ש"בא ויוצא אצל ראש הממשלה ושר האוצר, והשפעתו על ענייני המדינה חורגת בהרבה מעבר לתפקידו הבנקאי" – האדון נחמה מהבנק.
והאדון נחמה בראיון קורא ל"גיבוש תוכנית לפיתוח רצועת עזה לאחר הנסיגה" ועוד הוא דורש: "גיוס הקהילייה הכלכלית העולמית לשיקום עזה חייב להיות יוזמה ודרישה ישראלים". גם בסיפור הזה היינו: את הנמל בעזה, התשתיות, רשות השידור הפלסטינית ועוד פרויקטים ציבוריים שנבנו במימון אירופאי בעזה ובגדה המערבית – נהרסו עד היסוד בשלוש השנים האחרונות באמצעות המטוסים האמריקאים שבידי חיל האוויר הישראלי. ועכשיו שוב צריך לגייס את "הקהילייה הכלכלית העולמית לשיקום עזה". כאילו אין לישראל כל אחריות להרס הנמשך מזה שנות דור, של המשק והחברה הפלסטיניים. אבל לקריאה הזו גם היבט נוסף: על פי נחמה, רק הגלובליזציה תסדר. במלים אחרות – ככל שנקשור את המשק הפלסטיני חזק יותר אל ישראל ואל הגלובליזציה הקפיטליסטית, כך ייטב מצבו של העם הפלסטיני. ואין שקר גדול מזה.
נקודת המפגש של ארה"ב והאיחוד האירופאי
חרף התחרות ההולכת ומחריפה בין שני הגושים הקפיטליסטיים הגדולים, ארה"ב ואירופה; קיימת תמימות דעים ביניהם סביב סוגיית עתידה הכלכלי של פלסטין. לפני שנתיים הוקמה קבוצת "אקס" (על שם העיר הצרפתית אקס אן-פרובנס שבצרפת) ובה נפגשו כלכלנים ופקידים בכירים, ישראלים, פלסטינים, אירופאים ונציגים של הבנק העולמי – על מנת לקבוע את "מפת הדרכים הכלכלית". קביעת "מפה כלכלית" לאחר שהנשיא בוש הכריז על "מפת דרכים פוליטית", היא ביטוי לרצונם של אנשי קבוצת אקס להשלים את המהלך הפוליטי של מעצמת העל, בצעדים כלכליים תואמים. צחוק הגורל הוא שמפת הדרכים (המקורית, זו של בוש) מזמן שבקה חיים. אבל הצעדים הכלכליים הנלווים לה נותרו כנושא לדיון (ראו המסמך בשפה העברית והערבית של מפת הדרכים הכלכלית באתר קבוצת אקס www.aixgroup.u-3mrs.fr).
בדיון שנערך בסוף החודש שעבר באוניברסיטת תל-אביב ביוזמת מרכז פרס לשלום ותחת הכותרת הממד הכלכלי של הסכמי הקבע בין ישראל לפלסטין, הוצגה "מפת הדרכים הכלכלית" יחד עם המלצות הבנק העולמי, המחזיק צוות קבוע בירושלים ("משרד הגדה המערבית ועזה") כדי לעקוב אחר המשק הפלסטיני. אחד מבכירי הבנק העולמי, ג’ון ווטר, הציג בכנס את מחקרו המקיף והמפורט "המשק הפלסטיני – מדיניות כלכלית לטווח הארוך" (ראו מסמך בשפה האנגלית באתר הבנק העולמי www.worldbank.org). חרף העובדה ששני מחברי המסמכים – האמריקאי (זה של הבנק העולמי) והאירופאי (של קבוצת אקס) הם שונים – המלצותיהם דומות. וניתן לסכמן בכמה מלים: הקמת אזור סחר חופשי בין שתי המדינות והמשך התלות של המשק הפלסטיני במשק הקפיטליסטי הישראלי. אגב, את הקמת אזור הסחר החופשי בין ישראל, פלסטין וירדן מקדם שנים רבות פטרונו של מרכז פרס, מנהיג האופוזיציה שמעון פרס. ברוח זו קבוצת אקס "ממליצה על אזור סחר חופשי, התואם את תקנות ארגון הסחר העולמי", והבנק העולמי מציין בסיכום ש"בכל פתרון (פוליטי) ישראל תוסיף להיות השותף המרכזי של הגדה המערבית ורצועת עזה". וזו לא סתם שותפות גורל. הכוונה של הבנק העולמי היא שותפות בעסקים.
אותה אסטרטגיה מאז תחילת שנות ה-90
עם אובדן השליטה על השטחים הכבושים בעקבות האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה, גברו הקולות בקרב בעלי ההון בישראל אשר קראו להגיע להסדר עם הפלסטינים. בגיליון מיוחד של כתב העת "התעשיינים" שמפרסמת התאחדות התעשיינים (גיליון מס’ 25, אפריל 1993) שהוקדש לטיב היחסים הכלכליים העתידיים בין ישראל לפלסטין, קבע נשיא ההתאחדות דאז, דב לאוטמן (מבעלי חברת דלתא בענף הטקסטיל) כי חיוני לשמור על "גבולות פתוחים". ועל מנת לשמור על הגבולות יש להקים אזור סחר חופשי בין ה"יישות הפלסטינית" לבין מדינת ישראל. הסיבה היא פשוטה: "עלייה ברמת החיים בצד הפלסטיני פירושה הגברת הרכישות מהתעשייה הישראלית". תנאי המינימום שהתעשיינים הציעו לפני תחילת הדיונים על ההסכם פאריס התגשמו כעבור שנה עם חתימת ההסכם. מה שמוכיח שבדמוקרטיה הישראלית, לקבוצות אזרחים יש השפעה ניכרת על הממשל. בייחוד עם קבוצות האזרחים מורכבות מתעשיינים או בנקאים.
אותו קו אסטרטגי שקבעו התעשיינים (הארגון היציג החזק בקרב בעלי ההון בישראל) נותר כחלק ממדיניות הממשלה לאורך השנים, ואין זה חשוב אם מדובר בממשלות העבודה, הליכוד או אחדות לאומית. המעמד השליט הוא גם הגמוני בשטח הרעיוני וכך כלכלה, פקידנו הבכירים וכמובן פרשנינו הכלכליים שבים מאז ועד היום ומחזקים באותה קביעה לפיה עצמאות פלסטינית רעה… לפלסטינים עצמם. כלומר, רק נזק צפוי למשק ולחברה בפלסטין בעקבות ההתנתקות האמיתית (הכלכלית!) מישראל.
אפרים, אני לא מבין את תשובתך למגיב הראשון.
מדוע יש לקבוצה כלשהיא בישראל של היום צורך בכוח העבודה הפלשתינית כאשר ממילא ניתן להביא עובדים זולים עוד יותר ממקומות אחרים?
עד כמה גדולה חשיבותם של השווקים הפלשתינים לתעשיות הייצוא הישראליות?
אפרים אני מזדהה עם השקפתך הסוציאליסטית ושואף לשיוויון הזדמנויות, העדר ניצול ועזרה הדדית.
המאבק בננו לפלסטינאים הוא מאבק לאומי
אני בעד נסיגה מלאה עם שתי מדינות לשני העמים.
שיפסיקו להאשים רק אותנו ויתחילו לעשות לביתם.
פיגועים כמו שקרו אתמול במחסום ארז אינם מטיבים את מצב הפועלים ברצועה
אין זה ממידת ההגיון לנסות ולהלביש בכוח תיאוריות ניאו קולינאליסטיות על היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית כיום.
המטרה של שיתוף הפעולה הכלכלי שתואר במאמר היא לשפר את רמת החיים בצד הפלסטיני וליצור תלות כלכלית הדדית-מה שאמור להוביל לצימצום העוינות בין העמים כך שהסדר מדיני עתידי יהא בר קיימא. ישראל איננה תלויה בשטחים לצרכים כלכליים-את העבודה (עבדות?) הזולה (ה"מוצר" העיקרי ישראל ייבאה בעבר מהשטחים) היא מייבאת ממקורות אחרים, שווקי הייבוא/ייצוא שלה הם ברובם באירופה, בארה"ב וןבדרום מזרח אסיה, מה עוד שענף היצוא המרכזי של ישראל, ההיי טק, בוודאי שלא תלוי בקניינים פלסטיניים…
בניגוד למדינות פוסט קולניאליות-ישראל איננה מייבאת מוצרי גלם זולים מ"מושובותיה" בעבר ומוצרי החקלאות שהיא מייבאת מתחרים בתוצרת המקומית (לרעת החקלאי הישראלי).
מהותם של קשרים קולוניאלים וניאו-קולוניאליים הם כאלה שבעלי ההון בישראל מאוד זקוקים לשוק הפלסטיני וגם הפלסטינים זקוקים לישראל כמקום עבודה למאות אלפי המובטלים. אבל אין להתבלבל, יחסי הכוחות הם כאלה, שכאן לא קיימת כלל סימטריה. שליטה של שווקי הגדה והרצועה והכנסת פועלים פלסטינים אל תוך ישראל הם צדדים של אותו מטבע: רצון להגדיל את הצבר ההון של הבורגנות בישראל. ולכן, על מנת ליצור דינמיקה של שיתוף פעולה אמיתי בין ישראל לבין פלסטין יש לנתץ את השליטה הקולוניאלית הישראלית – עכשיו! לאחר שפלסטין תבנה את משקה העצמאי, וישראל תשלם פיצויים הוגנים על ניצול כלכלי בן שנות דור, נדבר שוב על קשר בין שני המשקים.
מתיחס למשפט המחץ המתאר בלעג " לקבוצות אזרחים יש השפעה על הממשל." א פרופו אדון נחמה החבר דווידי – כך זה בדמוקרטיה קבוצות שונות של אזרחים כמו ועדי עובדים קיבוצים מפלגות אירגונים ומתפקדי הליכוד מנסות ולעיתים מצליחות להשפיע על הממשל. גם לדעותיך יש מקום במשטר דמוקראטי , אלא מאי חייב להיות "לקבוצת האזרחים" גודל כל שהוא , פיזי כלכלי איכותי מוסרי וכד’ כדי להשפיע … והמבין יבין.
וכמה מילים להערות המחץ של מר גלילי: אולי אתה גלילי, אבל בוודאי לא חברוני. כי אילו היית חברוני היית רואה את הצד האפל של הדמוקרטיה הישראלי: עוצר על 200 אלף מבני העיר על מנת שכמה מאות מתנחלים יחגגו את "חג החירות" (!) פרטים נוספים על כוחן של קבוצות בעלי ההון על השלטון בישראל בראיון הארוך שפורסם הבוקר במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות עם שר התשתיות יוסף פריצקי. בראיון מספר פריצקי (והוא לא בידוק מרקסיסט, אבל הוא ידוע על מה הוא מדבר): "יש אנשים שסבורים שאם בידיהם ההון, אז גם השלטון בידיהם. כל הזמן יש איומים כמו ‘נפתור עליך תיק’ – וזה בשם אנשי הון מכובדים מאוד". ואלה דברים של אחד מהנציגים הבולטים של אחת מהמפלגות המשרתות היטב את ההון: "שינוי". אז למה לבוא אלי בטענות? היתכן שגם דוידי וגם פריצקי צודקים? היתכן שההשפעתם של בעלי ההון על השלטון היא לאין שיעור גדולה יותר מכל קבוצת אזרחים אחרת?
כפי שהדברים נראים לי, השוק הפלסטיני שולי עבור התעשיינים והסוחרים הישראלים, והם גם אינם זקוקים כבר לעובדים הפלסטינים. דומני שישראל תרוויח מהתנתקות מוחלטת הרבה יותר מהפלסטינים בשלב זה. האינטרס של בעלי ההון איננו בניצול הפלסטינים אלא בהשגת "שקט תעשייתי" שיעודד השקעות הון בישראל.
קיים בישראל מעמד בעלי הון מורגש היטב. אבל גם בתוכו יש קבוצות ואינטרסים. והממשלה מנסה לרבע את המעגל: להקטין את הוצאות האימפריה ההולכות וגדלות, לחדש את ההשקעות מחו"ל, להעמיק את ניצול העובדים ולשמור את המשטר הקולוניאלי בשטחים שיוותרו תחת שליטה ישראלית (בהנחה ששרון באמת מתכוון לעזוב את עזה). קשה להחזיק את החבילה שלמה כי המשבר הכלכלי, החברתי, הפוליטי וגם משבר השליטה הקולוניאלי רק הולך ומעמיק. ולכן, בעלי הון רבים שואלים את עצמם מתי החבילה תתפרק ואיזה מחיר הם ישלמו על כך. הראיון שנערך עם שלמה נחמה (שר האוצר האמיתי בממשלת ישראל) ב"ידיעות אחרונות" לפני החג, הוא ביטוי לכך.
זיגי – ננסה לסדר קצת את העניינים. בהבנות ג’נבה (שלא נחתמו בין מדינות – אלא בין פוליטיקאים) הפרק הכלכלי הוא ריק. בהבנות ג’נבה נכבת כי בעתיד הצדדים יסכמו את הנושא. המאמר שכתבתי מתייחס להסכם פאריס (או בתוארו הרשמי: "פרוטוקול פאריס") שנחתם לאחר הסכמי אוסלו. וכאן נעוצה הבעיה: אילו ישראל הייתה מקדמת את כל הצעדים שהיא התחייבה למלא בעקבות ההסכם, סביר להניח שלא הייתה פורצת אינתיפאדה שניה. ולכן, להסכמי אוסלו יש צדדים חיוביים – המרכזי: הכרה (לראשונה!!!) בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. הבעיה היא שבעלי ההון בישראל רצו להבטיח את עולמם (הכלכלי) וכך שנה לאחר אוסלו נחתם הסכם פאריס לשמירה על מעמדם הקולוניאלי של השטחים. ומה קרה מאז? ישראל לא נסוגה מהשטחים כפי שהתחייבה, והיא המשיכה לשלוט בכלכלה הפלסטינית בעקבות הסכמי פאריס. אחד ועוד אחד = אינתיפאדה נוספת. ואתה שואל, מה אנו עושים? קודם כל, אנו מנסים לקדם את השלום. אבל אנו תמיד שבנו והדגשנו שמדובר על שלום צודק. אגב, הסיסמה "שתי מדינות לשני העמים" לא נולדה מהאוויר. הסיסמה הזו הוא הקו הפוליטי של הקומוניסטים עוד בטרם קמה מדינת ישראל. שנית, אנו פועלים לקידום מאבקים משותפים של ישראלים ופלסטינים למען השלום ונגד הכיבוש. שלישית, אנו דוגלים בשינוי חברתי מן היסוד בישראל. אילו ישראל הייתה מדינה שוויונית וסוציאליסטית לא היינו נתקלים בתופעות כגון כיבוש, ניצול, גזענות ואפליה. את כל אלה אנו מנסים לעשות במשך היום. בלילה, כאשר מתפנים מכל העיסוקים שפירטתי כאן – אנו כותבים מאמרים ארוכים עבור "הגדה השמאלית". שיהיה לך מה לקרוא בסופי שבוע!
זרקת סיסמאות ושוב בלי תשובות. מוסכם שהמשק הישראלי שולט על המשק הפלשתיני, אבל ניתוץ שליטה? חדוש שתוף פעולה אחרי שפלשתין תבנה משק עצמאי? איפה יעבדו הפלשתינאים עד אז, במצרים? מהיכן יקבלו מים, חשמל, מוצרי צריכה ועוד? הם ימותו ברעב מרוב כוונות טובות. ועוד הערה קטנה – ישראל לא חיבת להם דבר, בחשבון סופי יתכן ופלשתין תצטרך לשלם לישראל על נזקים וסיוע.זה בלי קשר לשאלות המרכזיות.
לדוידי.
אז איך אתה מציעה לשקם את המשק הפלשתינאי ההרוס?
האם באמצעות משק פנימי סגור כמו שיש במלטה?