הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-16 באפריל, 2004 7 תגובות

דן מרגלית, הבן-גוריוניסט האולטימטיבי שקולט (מבחינה רגשית יותר מאשר מבחינה אינטלקטואלית) שאריאל שרון ושמעון פרס שייכים לאותה אסכולה, חגג השבוע, ובצדק, את ניצחונו הגדול של ראש הממשלה. ג’ורג’ בוש סיפק לשרון את הסחורה, פטר אותו מהאיום הקיים מאז קבלת החלטת מועצת הביטחון 242 לחזור לגבולות 1967, איפשר לו להתחמק ממשא ומתן רציני בנושא הפליטים וסייע לו לשמור על רוב ההתנחלויות בגדה המערבית הכבושה. התמיכה של בוש בשרון מסיימת פרק בתופעה האומללה שיש עדיין המתעקשים לכנות אותה בשם היומרני "תהליך השלום". היונים במחנה הציוני תלו תקוות בארצות הברית, שתוציא למענם את הערמונים מן האש. זה לא יקרה בעידן הנוכחי, וגם אם יקום ממשל ליברלי בוואשינגטון יעבור זמן רב עד לרנסנס המיוחל.

הברית בין השמרנים בארצות הברית ובישראל מסכלת כל סיכוי לשלום, ומכשירה את הקרקע לשורה ארוכה של צעדים חמורים, שיכפו מציאות חדשה על העם הפלסטיני. זה מחייב שידוד מערכות גם במחנה השלום במובן הרחב של המונח הזה. מי שחולם על חתירה לשלום בצד תמיכה במדיניות החוץ של ושינגטון – טועה ומטעה. בוש הוא אויב השלום, לא פחות משרון ומבן בריתו העיקרי, פרס. וכאשר גם יוסי ביילין ואנשיו משלים את הציבור בהצהרות רמייה וכזב, אז יש מקום לייאוש כבד.


המודעה הפחדנית וזורעת האשליות של "מטה יוזמת ז’נבה", בראשות יוסי ביילין ובכיכובם המפוקפק של חברי הכנסת חיים אורון, אברהם בורג, עמרם מצנע, אבשלום וילן ויולי תמיר, אינה אלא אסון צרוף: שוב הברכה המתחסדת לראש הממשלה, שוב שיווק האשליה שניתן לכונן שלום "המאפשר סיפוח גושי התיישבות מרכזיים כמו גוש עציון, מעלה אדומים וגבעת זאב לתוך ישראל הריבונית", ושוב הרמייה הגדולה על הסכמה פלסטינית להסכם כניעה כזה, המתחמק לגמרי מפתרון בעיית הפליטים.


קשה לנו להאמין שביילין חוזר לסורו ולא למד לקח. האכזבה גוברת שבעתיים נוכח העובדה שעמדותיו הן טובות, יחסית לאלה של כל הפוליטיקאים בישראל הציונית. אבל כמו פטרונו לשעבר שמעון פרס, האיש לא יכול להיגמל מנטייתו לאחיזת עיניים, ומהרגלו לרמות את הציבור. אחרי השבר של אוסלו הוא היה חייב להפיק לקחים, ולאלץ את הציבור לקבל את הדילמה האמיתית, את שתי האופציות היחידות הקיימות, ולהכריע בין שתיהן: או שלום, או שטחים. אני מעדיף לומר לציבור הישראלי בגלוי, שבלי ויתור טוטאלי על כל השטחים שנכבשו בשנת 1967, אין מה לדבר על שלום בר-קיימא. הפלסטינים של ביילין אינם מייצגים אפילו את עצמם. בעבר הוא כבר סחט מהם "הסכמה" לקבל את אבו-דיס כבירה פלסטינית, ולראות בשכונה העלובה הזאת את ירושלים. בטור הזה ניסיתי לשכנע את הקוראים מהמחנה היוני, שמדובר בבלוף קלאסי. לשווא. הם נאלצו ללמוד את האמת הזאת בדרך הקשה של אינתיפאדת אל-אקצה, שביילין הוא אחד האשמים העיקריים בפריצתה. הוא רימה בכוונת מכוון את שני הצדדים, והתוצאה היתה בלתי נמנעת.


אני בכלל לא מזלזל בהישגיו הגדולים של ביילין. הוא הצליח לרתום כמה אנשי ציבור פלסטינים חשובים לרעיון השלום, ובתוכם גם את יאסר עבד-אל רבו, סרי נוסייבה וענאן אשראווי. הם מייצגים את החלק המתון במרכז הפרו אמריקאי בקרב המעמד הבינוני הפלסטיני. אבל גם אנשים כאלה אינם יכולים לספק את הסחורה. אין לאף פלסטיני אופציה של ויתור טריטוריאלי כלשהו על כבשת הרש של עמו, השטחים שנכבשו בשנת 1967. למעט תיקונים הדדיים מזעריים, אין לצדדים שום מרחב תמרון. יש צורך לחנך את הציבור להכרעה חדה, ולא לספר לו על מנהיגים פלסטינים שיניחו למאות אלפי ישראלים להישאר על אדמת פלסטין.


בגידת היונים מונעת מהם לבצע את המשימה ההיסטורית החשובה ביותר שלהם. יותר חשוב שביילין והנהגת "יחד" ידברו עם עיסאם מח’ול ועם מוחמד ברכה מחד"ש, מאשר עם אנשי הרשות הפלסטינית. התפקיד העיקרי של ביילין הוא לתקן את הפשע ההיסטורי של אהוד ברק כלפי מחנה השלום, ולחשל מחדש את הברית שבין השמאל הציוני לבין האזרחים הערבים. בלי זה, אין מאבק על השלטון, אין השפעה על קבלת ההחלטות, ונשארה רק האלכימיה של גימיקים בנוסח ז’נבה. את השיחות החשובות חייב ביילין לקיים לא ברמאללה, ולא בטרקלינים של אירופה, אלא בסכנין, בטייבה ובנצרת. מחנה שלום ישראלי המוותר על יותר ממיליון אזרחים הוא מגוחך ולא רלבנטי. ביילין וחבריו חייבים לאמץ דרך רדיקלית, משמאל לשמעון פרס, כדי להגיע לעמדת כוח במרכז הקונסנזוס הליברלי בישראל.


את הלקחים שלמדנו מפרס יש ליישם על ביילין. האליטות הפרובינציאליות שלנו הסכימו לקבל את פרס כמנהיג "השמאל", חרף העובדה שעמדותיו בכל הנושאים החשובים הן ימניות: הוא תומך בימין האמריקאי, בגופים האירופים הימניים התומכים במדיניות ארצות הברית בעיראק וכלפי הפלסטינים, מתגאה בחלקו בנשק הגרעיני הישראלי, ניאו-ליברל בנושאים כלכליים גלובליים, עם רקורד של איבה כלפי המדינות המתפתחות. אנשים חשוכים כמוהו, עם העמדות שאפיינו את המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית בעידן גי מולא ומלחמת אלג’יר, כבר נעלמו מזמן מהבמה, למעט טוני בלייר הבריטי שקרנו דועכת. רק בישראל יכול איש כזה להיבחר מחדש למנהיג האופוזיציה, מבלי שיאמץ עמדות אופוזיציוניות כלשהן.


ביילין צריך להכריע בין השרלטנות הקלאסית של האסכולה של פרס, לבין האתגרים של השמאל הציוני. אם הוא מתייחס ברצינות לתפקידו החדש כיו"ר יחד, הוא מוכרח לשכוח את מפא"י שעליה התחנך. זה כרוך בשינוי דרסטי של המצע החברתי-כלכלי, עם פנים לציבור הערבי ולציבור המזרחי, ובאימוץ שלומניקיות אמיתית, שפירושה נכונות לשלם את מלוא המחיר, ולהודיע על כך בפומבי.


המודעה שלו ושל שאר חבורת ז’נבה ביום שלישי השבוע מוכיחה, שלפחות לעת עתה אין לתלות בביילין תקוות מופרזות. כיוון ששרון הוא אנטיתזה לעצם רעיון השלום, שום מנהיג כן של המחנה היוני לא יכול להרשות לעצמו לברך אותו בפומבי. השלהבת אחזה דווקא באיזובי הקיר, ואילו הארזים אינם נמצאים בכלל בשטח. מסתבר שהאסונות שיגאל עמיר המיט עלינו בשנת 1995, ואהוד ברק בשנת 2000, אינם ניתנים לתיקון.


אמנים על כר הדשא


יעקב אחימאיר החייה השבוע את הדיון הלעוס על האמן יגאל תומרקין, שיקבל השנה את פרס ישראל "מידי נשיא המדינה". המעמד הנכבד מרטיט ככל הנראה את אחימאיר, שהפך ברבות השנים לאחד מעמודי התווך של הממסד הישראלי במובן הרחב של המונח הזה. הוא מצטט בנימת מחאה די מוצדקת כמה התבטאויות באמת מבחילות וגזעניות של תומרקין, איש רדוד וגס רוח שזוכה לשווא לתואר של נון-קונפורמיסט. בעיקר מרתיעות החרפות על "השחורים" (חרדים) שתומרקין מגלה הבנה כלפי השמדתם בשואה, ועל עדות שונות, שלא מוצאות חן בעיניו. בסך הכול מדובר בבן אדם דוחה, שלא הייתי נותן לו לדרוך על מיפתן ביתי.


אלא שמדבריו של אחימאיר אנחנו עלולים להסיק, שמחלקי הפרס הם אנשים נעלים בעלי מידות תרומיות, שתומרקין אינו ראוי להתאבק באבק רגליהם, ועל כך יש לי השגות רבות. הממסד הישראלי מורכב כיום מהרבה פושעי מלחמה עם דם על הידיים, ממדכאי עם, מעושקי עניים וגם מאנשים מושחתים שמקומם בבית הכלא. ייתכן שתומרקין אינו ראוי לקבל מהם כבוד, אבל ברור לגמרי שהם אינם ראויים להעניק כבוד לאחרים. עצם העובדה שתומרקין הסכים לקבל פרס מאנשים כאלה מעידה על רפיסותו מולם. הוא תמיד יוצר את הרושם, שתחושת הבוז כלפי רוב בני האדם מעניקה לו את הכוח לחיות וליצור. חבל שהוא לא מבין שבקבלת הפרס מקופלת התרפסות פומבית כלפי האנשים שנגדם הוא מתיימר להילחם.


נכון שיש הרבה אמנים, לאו דווקא תומרקין, שאינם יכולים להרשות לעצמם לוותר על פרסים ממסדיים מסיבות כלכליות. סופרים רבים חיים על קב חרובים, ורוב התגמול הכספי עבור יצירותיהם מגיע להוצאות לאור ולחנויות הספרים. אחרים תלויים בנסים, בהופעות במקומות נידחים, בבדל תערוכות בחסדי הממסדים המקומיים. מכאן גם הכורח שלהם לכבד את מעניקי הפרסים בטקסים משמימים, גם אם הם רוחשים להם בוז מוחלט.


הפתרון היחיד למצוקתם כרוך בביטול תלותם בממסד הממשלתי. יש להקים רשות עצמאית, מתוקצבת על פי חוק, שתאפשר לאמנים מוכרים תנאים לקיום וליצירה. כל הפרסים מטעם הרשויות יבוטלו, ולא נגיע למצב שאמן יצטרך להתכחש לדעותיו כדי לשאת חן בעיני ראשי הרשות המבצעת. יש להתייחס אליהם כפי שמתייחסים לספורטאים מצטיינים הנהנים מתנאים מיוחדים בצבא ואחרי תקופת השירות. כך ישפטו אפילו טיפוס כמו תומרקין לפי יצירותיו באמנות הפלסטית, ולא לפי השטויות שהוא פולט מפיו. ייתכן שאחימאיר סבור שקבלת פרס ישראל מעסקן פוליטי שנבחר במקרה לנשיא היא פסגת החוויה האנושית והתרבותית ליוצר. אני מרשה לעצמי לחלוק על הנחת היסוד הזאת, וגם על המסקנות הנובעות ממנה.

תגובות
נושאים: מאמרים

7 תגובות

  1. איתן קלינסקי הגיב:

    יש להצטער על נימת הזלזול לכתובתם של "יוסי בילין ואנשיו" או ליחס להם "הצהרות רמיה וכזב". השימוש הבוטה בבטוי "בגידת היונים" המפרסמים "מודעה פחדנית" אינו מסיע לבנות גשרים לשמאל מאוחד.

  2. רובין הרבטר הגיב:

    לחיים ברעם,
    כיצד אפשר לדעת מי מייצג את העם הפלסטיני אם לא התקיימו שם בחירןת מאז שנת 1996?
    שאלה חשובה לא פחות:מדוע אנו במחנה השמאל איננו מוחים כנגד אי קיום בחירות ברשות?

  3. חיים ברעם הגיב:

    בשום מקום לא כתבתי שהם בוגדים, ואני גם לא סבור כך. הבעייה היא שהם אינם מייצגים עוד את העם הפלסטיני, שעבר תהליכים מרחיקי לכת, לדעתי בעיקר באשמת ישראל.
    אני לא מאמין בשלום אמריקאי, ויש לנתק את מחנה השלום מהתמיכה העיוורת במדיניות החוץ של ושינגטון. בקיצור, כיום שלום=שמאל.

  4. רן הגיב:

    לחיים ברעם

    אתה אחד הכותבים החביבים עלי בשמאל, עם הרגליים תמיד על הקרקע. אבל בבקורתך על ג’נבה אתה מצטרף לרשימה ארוכה ולא מכובדת של דוברים במערב שמתיימרים לדעת טוב יותר מהפלסטינים עצמם מה הפלסטינים רוצים ועל מה הם יכולים לוותר. ברור שהויתור על זכות השיבה אינו קל לפלסטינים, והמרת הנסיגה לגבולות 67 בחילופי שטחים ביחס 1:1 המשאירים התנחלויות רבות במקומם גם היא גלולה מרה. אבל זו בראש ובראשונה דילמה פלסטינית. אותם 39% מהפלסטינים המוכנים, על פי הסקרים, לקבל את התנאים האלה תמורת שלום אמת אינם בוגדים. זכותם לעשות את השיקול ולהעדיף את המחר על האתמול. לא אני זה שיגיד להם כיצד להחליט, אבל גם אתה לא.

  5. אסתר קלינסקי הגיב:

    אני התפקדתי ליחד וסיעתי בכוחותי הצנועים לבחירתו של יוסי בילין,אך לשיטתו של חיים ברעם אני חלק מ"בגידת היונים המונעת מהם לבצע את המשימה ההסטורית החשובה ביותר שלהם"
    כך לא מנהלים ויכוח. אני אשתמש במונח שמוכר לך מעולם הכדורגל "ככה לא בונים חומה", ואני אומרת לך ככה לא בונים שמאל.

  6. עופר הגיב:

    מר ברעם,

    בהסכם ז’נבה מדובר על חילופי שטח ביחס 1:1.
    האין זה שונה מאד מנסיון הזלילה הטריטוריאלית של שרון?

    אגב, בשטח שמיועד למסירה באזור בית גוברין יש מספר כפרים (חרבים) שאפשר יהיה להקים מחדש

  7. נתן. הגיב:

    שלום חיים.
    רציתי לברך אותך על הופעתך ב"פוליטיקה".
    בשנים האחרונות נדיר לשמוע קול שמאלני צלול בתקשורת שלנו,ואני מקווה שמדובר בשינוי מגמה.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים