"הארץ" שוב הוכיח, בפעם המי יודע כמה, כמה כזב טמון בדימויו כעיתון שמאלי, בעיקר מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא. דימוי מהוגן זה, אשר הארץ מטפח בקביעות, יוצר נזק אשר מבחינות רבות רב מזה שגורמים "ידיעות" הפופוליסטי-המזגזג או "מעריב" הלאומני. כפי שהראה כבר דניאל דור בספרו המצוין "מאחורי חומת מגן" (הוצאת בבל), הארץ נתפס בציבור כעיתון ביקורתי ביחס לממסד, אך למעשה נוקט בדרך כלל עמדות קונסנזואליות ביותר. הבעיה טמונה בתודעה הכוזבת הנוצרת אצל קוראים רבים לפיה הארץ מציע אלטרנטיבה לחשיבה הפוליטית והחברתית של הזרם המרכזי, ולפיה הזדהות עם תכניו מהווה סוג של אופוזיציה. תחושה זו מונעת מאותם קוראים מלחפש אלטרנטיבות אמיתיות להבניית המציאות הדומיננטית, וגורמת להם לאמץ מבלי משים את האידיאולוגיה הפוליטית הרווחת.

את הדינמיקה הזו של ללכת עם (הממסד השלטוני) ולהרגיש בלי, ניתן להדגים על כתבות המתפרסמות בכל יום בהארץ, ובכל זאת יש כאלה המתאימות יותר מאחרות. שתיים כאלה היו כתבותיהם של הכתבים הצבאיים של הארץ, ארנון רגולר ועמוס הראל, מן ה-14 באפריל בנוגע להתנהגותם של הצבא ושל המפגינים במהלך ההפגנות נגד בניית חומת ההפרדה. שתי הרשימות תפסו כמעט את כל עמוד 4 של העיתון באותו יום, ותחילת כתבתו הארוכה של רגולר אף שובצה בעמוד הראשון.

התחושה הראשונית שליוותה את קורא העיתון באותו יום היא, ובדין, כי מדובר בסיקור מרשים בהיקפו. בעידן שבו אין ערך לאירועים שאינם מגיעים לתקשורת, עצם העלאת נושא ההפגנות לסדר היום בהארץ הוא חשוב, על אחת כמה וכמה כאשר הוא זוכה לכותרת בעמוד הראשון ולטיפול נרחב בהמשך. המקום המרכזי שהוקצה לנושא כה רגיש באותו גיליון יצר רושם מיידי כי הארץ אכן מצדיק את דימויו כמי שנבדל באופן מהותי משני עמיתיו הצהבהבים. תחושה זו התחזקה לנוכח קריאת הכותרות, שנדמה כי מצויה בהן ביקורת כלפי התנהלות הצבא: כותרת כתבתו של רגולר מדברת על כך ש"החיילים שרויים באנרכיה מול האנרכיסטים", ואילו זו של רשימת הפרשנות של הראל קובעת כי "הפיקוח לקוי והחייל המתוסכל מחליט בעצמו". עם זאת, שתי הכותרות, בעיקר זו שבעמוד הראשון, אינן מבהירות היכן בדיוק טמונה ה"בעיה" בהתנהגות הצבא. כדי להבינה נדרש הקורא לפנות לטקסט עצמו. אף על פי כן, כבר בשלב זה – ברמת הכותרות בלבד – זוכה הקורא לכמה רמזים מטרימים המסייעים לו לפענח את המסר של שני הטקסטים.

כותרת הגג של כתבתו של רגולר בעמוד הראשון – הממוקמת מעל הכותרת הראשית, כאילו הצהירה על עצמה כמפתח לפתרון החידה שיצרה הכותרת – אומרת: "המאבק על הגדר / מפגינים מתגרים, חיילים מבולבלים". כעת, משאנו יודעים את חלוקת העבודה בין המפגינים לבין החיילים, אפשר להעיף מבט נוסף על הכותרת הראשית שניתנה לכתבתו של רגולר: "החיילים שרויים באנרכיה מול האנרכיסטים". לפתע, תחת שהכותרת תיראה כביקורת על עבודת הצבא, היא נראית כביקורת על המפגינים: כיוון שאלה האחרונים מתגרים, החיילים הופכים מבולבלים ואינם יודעים כיצד להגיב. הם היו רוצים לפזר את ההפגנות בשקט, אבל האנרכיסטים פשוט אינם מאפשרים זאת. אי לכך, החיילים חשים אובדי עצות, "באנרכיה". תגובת החיילים, כפי שעולה מהכותרת, אינה, למשל, אלימות גוברת או ירי חסר הבחנה, אלא אך ורק בלבול.

אם נפנה כעת לבדוק שוב את כותרת מאמרו של הראל, ניזכר באותו "חייל מתוסכל". שתי אסוציאציות מתלוות בדרך כלל לתיאור תסכולו של אדם: ראשית, המביט מהצד נוטה להזדהות איתו. שנית, תסכול נובע בדרך כלל מאי התממשות: של רצון, של מעשה, של פעולה כלשהי. נוצרת, אם כן, התחושה שהחייל נדרש להישאר פאסיבי, וזאת בשעה שהמפגינים, כזכור מן העמוד הראשון, "מתגרים". למען ההגינות יש לציין כי הכותרת למאמרו של הראל מרמזת לכך שהחייל מתוסכל בשל העובדה שאינו מקבל הוראות ברורות ולא משום שאינו מבצע פעולה כלשהי. אלא שנדמה כי לאור כותרת הגג בעמוד הראשון (שאותה קרא מן הסתם מי שעיין אחר כך בפרשנותו של הראל) זוכה לחיזוק בעיקר דימויו של החייל הסובל, זה הנאלץ לגלות איפוק מול התגרות המפגינים.

עד כאן בעניין הכותרות. הענקתי להן משקל רב מכיוון שרוב הקוראים מסתפקים בעיון בהן ואינם פונים לטקסטים עצמם. זאת ועוד, גם אלה שכן טורחים לקרוא את הכתבות, מסכמים לעצמם את המסר הניבט מהן במידה רבה תוך הסתמכות על הכותרות. כעת ניתן לעבור לסקירה מהירה של הרשימות עצמן.

הטקסט של רגולר ממשיך את הקו שבבנייתו החלו הכותרות: לכאורה ביקורת על הצבא, למעשה התמקדות בקעקוע דמותם של האנרכיסטים המפגינים. רגולר שם דגש גדול על כך שההפגנות נראות במקרים רבים "כמין הצגה, ‘מגרש משחקים’ מוסכם בין שוטרים מיומנים למפגינים מיומנים לא פחות" (עמ’ 1). מחזקת אותו כותרת הביניים המשובצת במהלך הכתבה והמבשרת על "‘משחק מתואם’: הכללים של בידו". אם ניקח בחשבון שלצבא, מטעמים ברורים, אין שום עניין בקיום ההפגנות הללו, יוצא מכך שמי שיוזם את אותם "משחקים" הם המפגינים עצמם. מכיוון של"משחקים" אין בדרך כלל ערך פוליטי ממשי, יכול הקורא הסביר להסיק שההפגנות נעשות על מנת לזכות בסיקור תקשורתי ותו לא (ומכאן הגדרתן כהצגה). התזה הזו תחוזק בהמשך ברשימתו של הראל. אלא שכאשר פונה רגולר לתאר את אותו משחק קבוע הנערך בין החתולים לעכברים, מתקבלת תמונה הרחוקה למדי מהגדרה קלאסית של המונח משחק. מסתבר שהמפגינים מיידים אבנים, ואילו מג"ב עושים שימוש בגז מדמיע ובכדורי גומי. "מדי פעם, בערך כל חצי שעה, נפצע אחד המפגינים", מתאר רגולר את ההצגה. לא ממש מזכיר את מה שמתרחש בערב רגיל בהבימה.

אמנם, מסביר רגולר, מדי פעם המשחק הולך לכיוונים פחות צפויים. כך קרה ב-26 בפברואר, כאשר במהלך ההפגנות בבידו נהרגו שלושה פלסטינים. שוד ושבר! חשבנו שהכל מתואם וההצגה ידועה מראש: מותר לפצוע, אסור להרוג. כיצד קרתה סטייה שכזו מנהלי המנהל התקין? רגולר ממהר להרגיע את כל הנזעקים: בעקבות אירוע זה "הפיקו הצדדים לקחים, ולעימותים המתוקשרים האחרונים כבר הגיעו מאורגנים יותר, כשאנשי כוחות הביטחון זכו לתדרוכים טובים יותר, ובחודש וחצי שחלפו מאז לא נרשמו פגיעות קשות".

שלוש הנחות מובלעות בקטע הקצר הזה: הראשונה היא שהרג המפגינים נבע מתדרוכים לא טובים. כאשר יש סדר והוראות ברורות, לא נהרגים מפגינים. המאות הרבות של המפגינים הפלסטינים שנהרגו בשלוש וחצי השנים האחרונות לא עושות על רגולר שום רושם. ההנחה השנייה היא שמפגינים שחבריהם נורו למוות צריכים להפיק לקחים לא פחות מכוחות הביטחון שגרמו למותם. זהו עוד ביטוי, אחד מני רבים, לשיח על הכיבוש המדגיש את הסימטריה בין הכובשים לנכבשים, ההורגים לנהרגים. אדם אשם במותו לא פחות ממי שירה בו למוות. ההנחה השלישית המובלעת בטקסט היא שפציעת מפגינים אינה כלולה בהגדרה של "פגיעות קשות". טבעי לרגולר שאנשים היוצאים להפגין בישראל-פלסטין של שנת 2004 ישובו לביתם כשהם פצועים מכדורי מתכת מצופים גומי. פציעות נחשבות רק כשהן קורות לחיילים או לשוטרים, כפי שמעידה התמונה הגדולה המעטרת את ראש עמוד 4 והמציגה חיילים ה"מפנים חבר שנפצע ברגלו בעת נסיגה" מהפגנה.

הטקסט של הראל מקומם, לטעמי, אף יותר. ייתכן שהוא גם משמעותי יותר, בהיותו טקסט בעל גוון פרשני. הראל ממשיך את התזה של רגולר לפיה האלימות המיותרת מצד צה"ל בהפגנות מקורה במידה רבה בהיעדר הוראות אחידות וברורות המגיעות מן הדרג הפיקודי. גם רוב הנחות המוצא שלו דומות. לא אוכל להתעכב על הרשימה כולה, ולכן אסתפק בבחינת השורות הבאות, המופיעות בחלקה הראשון של הכתבה והמתייחסות לא לצבא כי אם למפגינים:

"‘האנרכיסטים נגד הגדר’ באמת לא נחמדים. הם בוטים, גסים ואינם בוחלים באלימות כלפי חיילים… מתקבל הרושם שפולק וחבריו אינם חוששים – ואולי אפילו מעוניינים – להיפגע, כדי לקבל יותר סיקור עיתונאי… כל זה שולל מהאנרכיסטים שבחים על גילוי אזרחות טובה, אבל אינו ‘מזכה’ אותם בסכנת חיים מוחשית".

הדבר המדהים ביותר בקטע הזה, לטעמי, הוא שמבחינת מבנה הטיעון, ברור שהראל סבור שהוא מחבר כתב-הגנה על זכותם של האנרכיסטים לחיים. על אף שהם "לא נחמדים"; על אף שהם "אלימים" (הם מנענעים גדרות, מקללים את החיילים, ופעם אחת אף קפץ פעיל שלהם על ג’יפ צה"לי כשזה נסע לעברו באופן פרובוקטיבי וסיכן… את חייו שלו); ועל אף שלעתים הם ממש "מעוניינים להיפגע כדי לקבל יותר סיקור עיתונאי" – לא צריך להרוג אותם. כמה מתחשב וסובלני מצד הראל. נאורות נוסח "הארץ".

"האנרכיסטים נגד הגדר" – טוען אם כן הראל – "באמת לא נחמדים". אפשר להבין לליבו: עד שבנינו כאן חברה מלבבת ומסבירת-פנים, באים האנרכיסטים ומקלקלים את השורה. שהרי להיכן שלא נפנה, הנחמדות מתפרצת מכל עבר: המתנחלים על הגבעות נחמדים, החיילים במחסומים נחמדים, המג"בניקים מפזרי ההפגנות נחמדים, השרים המחליטים על מדיניות הדיכוי נחמדים, אפילו הבולדוזרים הבונים את חומת האפרטהייד בשטחים נחמדים. רק האנרכיסטים, ממש כמו המזרחים בעיני ראש ממשלה אחת בשנות ה-70, רק הם באמת לא נחמדים. בעיקר כשהם מתעקשים להעיק על כולנו עם השטויות שלהם: הפגנות, זכויות אדם, מוסר, סולידריות חוצה לאומים. התנהגות כה לא נחמדה שוללת מהם, כפי שמסביר הראל, את הזכות ל"שבחים על גילוי אזרחות טובה".

יש עם זאת לציין למען ההגינות כי בניגוד לגולדה, שלא סלחה לערבים על "שהכריחו אותנו להרוג אותם", הראל מוכן לסלוח לאנרכיסטים על כך שהם משתדלים להיפגע. בכל זאת התרחשה התקדמות מאז שנות ה-70: דומה שהראל מאמין כי אפילו לחיילים נחמדים בעליל אסור בעיקרון לירות במפגינים – יהיו אלה "באמת לא נחמדים" כאשר יהיו – למוות. פציעת מפגינים היא כבר סיפור אחר: אם שומרים על "סדר האמצעים הנכון לפיזור", עולה מהטקסט, אין פגם בירי כדורי מתכת מצופים גומי כלפי מפגינים לא חמושים. על פי ההיגיון שמתווה הראל, ייתכן שניתן אף לראות בכך גילוי של אזרחות טובה, מה עוד שהאנרכיסטים מעוניינים להיפצע מלכתחילה.

אם מישהו עוד נזקק להוכחה שהדמוקרטיה הישראלית – לא רק הפורמלית, אלא הרבה לפניה, זו המהותית-ערכית – נמצאת במצב סופני, באות לעזרתו רשימותיהם של עמוס הראל ושל ארנון רגולר. דווקא משום שאין בהן משהו חריג, הן מוכיחות את ההידרדרות הנורמטיבית הקשה של החברה הישראלית, כולל חלקיה הנחשבים "שמאליים" ו"ביקורתיים". כאשר בעיתון המתיימר לייצג את האופציה השפויה, "אזרחות טובה" הופכת לשם קוד להליכה עם ממסד רומס, כובש והורג, והפגנה נגד עוולות כלפי חלשים מפורשת כאי-נחמדות וכאלימות, נותר רק להביט מזועזעים בכרוניקה של מוות ידוע מראש – זה של המוסר הבסיסי ושל כללי המשחק הדמוקרטיים בחברה הישראלית – המתרגשת מול עינינו. כאשר ייעשה יום אחד הניתוח שלאחר אותו מוות, יתפוס בו הארץ מקום של אי-כבוד, לא פחות ואולי יותר משאר כלי התקשורת.

Share on Facebook