כחבר בקשת הדמוקרטית המזרחית קשה לי מאוד לכתוב על מרדכי ואנונו מבלי להתייחס לקושי שלנו בתור קולטיב, לכתוב ולספר את הנרטיב המזרחי ולהפוך אותו למאבק כולל על הזהות המזרחית שלנו בתור זהות ייחודית, אל מול הנרטיב והזהות הלאומית האירופוצנטרית האחת. אני רוצה לציין תחילה שכשצפיתי בסרטו של נסים מוסק "מי אתה מרדכי ואנונו?" הופתעתי במישורים רבים – פרטים ועדויות שעד היום לא שמעתי. אני רוצה גם לציין שתמיד היתה לי הערכה לפועלו של מרדכי ואנונו במלחמתו נגד הנשק הגרעיני במזרח התיכון. אם כי אני זוכר את עצמי כילד עוקב בלהיטות אחרי העיתונים ומחפש אחר ידיעות בדבר צוללות הדולפין שיגיעו לישראל מגרמניה למשל. צוללות אלו הלהיבו את דמיוני ושמחתי שלישראל יהיו צוללות גרעיניות כמו לאמריקה, ושאוכל לקרוא ספרים של טום קלנסי העברי…
הייתי ילד שטוף-מוח מיליטריסטי, שהתרבות בה הוא חי העבירה את מושאי הערצתו דרך מנגנוני הספרות, התקשורת הפופולרית ומשחקי המחשב. (משחקי המחשב כיום הם חלק בלתי נפרד מעיצוב הזהות בקרב ילדים ומבוגרים כאחד, יותר מספרים. בדקו למשל את זהות האויב ברוב משחקי המלחמה והפעולה הנפוצים).
מרדכי ואנונו נאבק נגד הדיכוי של המזרחים (דיכוי הינו מושג עדיף מהמושגים קיפוח ואפליה לתיאור יחסי הכוחות נגד ההגמוניה הציונית-אשכנזית השלטת). הוא הבין את החיבור של המדוכאים המקומיים עם המאבק הפלסטיני ואף השתתף בהפגנות של חד"ש (המפלגה היחידה המשתפת יהודים וערבים) בקמפוס בו למד. ואנונו, שלמד לתואר שני בפילוסופיה, היתה ביקורת נוקבת על המתרחש במדינה. ובכל מסלול חייו – משכונת מגוריו, דרך מנגוני הדת, בית הספר והאוניברסיטה – הוא ראה את הדיכוי שלו כיחיד, אך גם של הקולקטיב – של המזרחים.
הסרט "מי אתה מרדכי ואנונו?" לדעתי, לא היה מספיק חד בביקורתו על המנגנונים המייצרים את הדיכוי. שכן החומרים נמצאו בידו של הבמאי ונדמה שלרגעים הוא העדיף ליצור כתבת טלוויזיה רכילותית במקום ליצור מסמך אנטי ממסדי שיעיר את תודעת הצופים. השאלה ששאל הסרט: מי אתה ואנונו? היא שאלה שמתארת את ההתעסקות ביחיד ולא באידיאולוגיה או בקולקטיב. ובכל הסרט הוא ניסה להתעמק ביחיד, דרך כל מיני מרואיינים, במקום להתרכז בשיטה שיצרה עוול וחטא שכזה. היו שאלות למשל, שטוב היה אם הן היו מקבלות ממד אידיאולוגי רחב יותר, כמו כיצד אישרו שופטים לאדם לשבת 11 שנה בבידוד.
בחירת המרואיינים והמקום בו צולמו היתה לפעמים מוצלחת ולפעמים תמוהה. למשל המרואיין שטען שהוא היה חברו של מרדכי ואנונו ושכל פעולתו נעשתה בשביל הכסף – נראה מיותר, שכן הוא לא הבין לגמרי את הנרטיב המזרחי. הנשים בסרט תוארו בשפה גברית, ולא היתה בחירה נכונה של המשתתפות שיכלו לדבר על הנרטיב המזרחי בצורה מדויקת יותר.
הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל הפכו בסרט ל"אחר", שכן לא פעם שמענו על יחסיו עם "הערבים", והרמת גבה על יחסיו עמם. אני חושב שהדימוי שלהם, כפי שעלה מהסרט, שמר על ההפרדה הגמורה שממשיכה בחברה הישראלית ולא הושם הדגש מספיק על הקירבה של הנרטיב הפלסטיני לנרטיב המזרחי.
נדמה כי תמונתו של ואנונו היושב בכיסא הנאשמים ונאנח הפכה למעין "פאטיש" מיותר. השאלה שלדעתי היה צריך לשאול את עצמו היוצר, היא מהי זהותה של המדינה, ומדוע היא ייצרה לואנונו דימוי כה שלילי? שהרי ההתעסקות ביחיד, שוב ושוב מפספסת את הבחינה של הקולטיב ושל שאלות הזהות. יש קשר ישיר בין זהותו המזרחית של ואנונו ופעילותו נגד הדיכוי המזרחי, באופן פרטי ונגד הנשק הגרעיני בכלל – לעונש הכבד שהוא קיבל ועדיין מקבל.
הסרט לא דן מספיק במחשבה על העונש הכפול שיקבל ואנונו כשיצא מהכלא. המדינה שהחליטה להישען על נשק גרעיני, כימי וביולוגי, שכחה את הפריפריה ואת שעתוק הריבוד העדתי שהחל בשנות החמישים. כך נוצר כיום המצב שאוכלוסיות שלמות נותרות מאחור בכל שלב של חייהם – קרי, חינוך, השכלה גבוהה, תעסוקה, בריאות וכד’.
תעשיית הנשק הגרעיני, הכימי והביולוגי היא חלק מתעשיית הנשק הישראלית שנותנת שכר למקרובים לשלטון, ולאלו המזדהים עם מטרותיו, אבל באותו הזמן היא זורעת הרס ומוות בעולם, וגורמת למורת רוח אצל שכנינו, ומה גם שאין עליה שום פיקוח.
מרדכי ואנונו זיהה את אי הצדק והבין שההגמוניה הציונית-אשכנזית היא הבעיה במזרח התיכון, והכיבוש והדיכוי הם ארגז כליה בניסיון נואש שלא להשתלב בזהות המזרחית תיכונית, ובמרחב הגיאו-פוליטי המזרח תיכוני. הוא זיהה את אחד ממוקדי הבעיה האשכנזית הציונית המרכזיים, והוא עמד מולו ושרד.
ואליכם אחי ואחיותיי המזרחיים אני אומר, יש לנו נרטיב משלנו ויש לנו זהות מופרדת, אבל גיבורנו האמיתיים הם אלו שמתוצאות מאבקם נהנה הכלל. וכך העולם כולו עומד ומריע לשחרורו של מרדכי ואנונו, בדיוק כמו שאזרחי המדינה נהנו כולם מהפסקת חגיגת שיוך הקרקעות ומתנות המליארדים שחילקה המדינה למקורביה, לאחר בג"ץ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית.
די לדיכוי