הכול התחיל ביום חמישי, 15 באפריל, בשעה 12:30 בכפר בידו, והסתיים רק כעבור שעות מספר, כאשר נעצרתי בניסיון להגן על ילד פלסטיני כבן 12, ששימוש "מגן חי" לחיילים. חיילי מג"ב קשרו אותו ברצועה לחלון הקדמי של הג’יפ בעת ההפגנות נגד גדר ההפרדה. באותו יום, בשעות הצהריים, הגעתי יחד עם פעילי שלום נוספים לכפר בידו. התוכנית היתה לקיים אסיפה ליד העירייה ומשם לצעוד בתהלוכה לאתר בו נערכות העבודות להקמת גדר ההפרדה. הודענו למארגנים המקומיים הפלסטינים על כך שחלק מהאנשים בקבוצתנו באים על מנת להביע הזדהות, אך אינם מעוניינים להיכנס לעימות עם כוחות הביטחון, בין אם מסיבות של חשש לשלומם האישי ובין אם מסיבות עקרוניות.

כשהגענו לכפר כבר החלה התהלוכה. ראינו חיילים ומג"בניקים תופסים עמדה בהסתעפות הדרכים, בה ממוקם מבנה פח גדול. לפתע, ללא כל אזהרה (ככל שיכולנו לראות כי היינו מאחור), החלו החיילים לירות גז מדמיע. רובנו זכינו למנה גדושה של גז, והשתדלנו להרחיק את אותם אנשים שלא רצו להתעמת עם החיילים.

השקט שב לאחר מספר מעצרים וכמות לא מבוטלת של גז מדמיע ורימוני הלם. בשלב כלשהו החלו כמה נערים ליידות אבנים, אך האחראים עצרו בעדם תוך זמן קצר. מארגני ההפגנה הבהירו שוב ושוב כי המטרה היא הפגנה לא אלימה. קצת אח"כ קיבלתי שתי שיחות טלפון משני פעילים ישראלים לפיהן ילד פלסטיני כבן 12 נתפס על ידי החיילים והם מכים אותו בחוזקה. פילסנו ואני וכמה פעילים את דרכנו למקום מעצרו. התוכנית היתה לגשת לשוטרים ולדרוש את שחרור הילד. הזהרנו את הנערים הפלסטינים לא ליידות אבנים. אחד הפעילים השיג מגאפון והודיע לשוטרי מג"ב ממקום המצאנו, כי אנו יודעים שהם מחזיקים בילד ואנו באים לקחת אותו בחזרה. הצהרתי כי אנו לא חמושים ומטרתנו היחידה היא לקחת את הילד.

בערך במחצית הדרך, החלו השוטרים לירות עלינו גז מדמיע. כאשר ראינו שהם מכוונים ישירות אל האנשים, צעקנו במגאפון: "מה אתם עושים?" הגז עצר את התקדמותנו. מאוחר יותר התברר כי אחד הפעילים הישראלים נפגע ממיכל גז. כאשר התקרבתי למג"בניקים, סימן לי אחד מהם בידו להתקרב. אחד הקצינים, שמאוחר יותר הסתבר שהוא המפקד במקום ושמו שחר יצחקי, ביקש את תעודת הזהות שלי. הוא לקח גם את תעודת הזהות הישראלית שלי וגם את דרכוני האמריקאי, והודיע לי כי אני עצור על הפרת "צו אלוף" שככל הנראה הוצא קודם לכן, וכי האזור הוכרז כשטח צבאי סגור. מוקדם יותר היו שמועות שהשטח נסגר, אך צו כזה לא הוצג לנו עד אותו הרגע. ואכן פעילים הורשו להיכנס לאזור דרך מבשרת ציון כאשר הצבא צופה עליהם.

ואז, ללא כל סיבה נראית לעין, תפש יצחקי בצווארי והחל לנענע אותי תוך שהוא צועק "אתה במעצר, אתה מבין?" הוא גם נגח בי – איני זוכר אם חבש קסדה. לא הרגשתי כלום. אבל מאוחר יותר הבחנתי שאפי מדמם. השוטרים לקחו ממני את המגאפון ואת התיק שלי וזרקו אותו לתוך הג’יפ שעמד במקום. הם העמידו אותי על הג’יפ, בזמן שאחד השוטרים – ששמו דני – קשר את ידי מאחור עם אזיקונים. הוא החל לצעוק בהיסטריה שאני לא משתף פעולה ושאני לא מחזיק את ידי כמו שצריך. ניסיתי להסביר לו כי אעשה את מה שהוא מבקש, אבל אין לי מושג מה בדיוק הוא רוצה. לאורך כל התקרית דני היה הקצין שבהתמדה ניסה להפחיד אותנו על ידי צעקות, גישה מאיימת וקירוב פניו לפנינו.

נאמר לי לעמוד לפני הג’יפ, ליד פלסטיני שגם ידיו היו קשורות ועמד בסמוך. הפלסטיני הסביר לי כי אמו של הילד בן ה-12 היסטרית מדאגה ושלחה אותו. הילד ישב על מכסה מנוע של ג’יפ נוסף, מנסה ללא הצלחה לעצור את דמעותיו כשהוא רועד מפחד ומאוחר יותר גם מקור. הוא היה קשור באחת מזרועותיו לרשת המגן של חלון הג’יפ. שנינו ניסינו להרגיעו. שאלתי אותו אם קיבל מכות ואיך הוא מרגיש. הוא אמר שהוכה ושכואב לו. הערבית שלי לא היתה מספיק טובה כדי לברר מה בדיוק קרה.

ביקשתי מהשוטרים להזדהות. רק אחד מהם הסכים להראות לי את התג האישי שלו, וגם זאת רק מכיוון שהבחין כי ידעתי את שמו. את שמות השוטרים האחרים אותם אני מציין כאן, למדתי מתוך דיבורם ומתוך הצצות חטופות בתגים שעל חולצתם.

חזרתי ושאלתי על מצבו של הילד ודרשתי שוב שייבדק על ידי רופא. דרישותיי נענו שוב ושוב ב"סתום את הפה", איומים מילוליים, תנועות מאיימות ולגלוג. למקום התקרב אזרח שוודי, נילס אנדרסון, שצילם את היותנו כבולים ועצורים. כאשר התברר שאין לו תעודת עיתונאי – גם הוא נעצר. העצור הפלסטיני היה למטרה של התבטאויות מאיימות ומשפילות. בכל פעם ניסיתי להתערב ולבקש שידברו ב"דרך ארץ". לשווא.

לנוכח המצב שנוצר, הפלסטינים (שעד לאותו רגע המתינו בשקט לשחרור העצורים), התחילו ליידות אבנים. מעת לעת השוטרים ירו עליהם גז מדמיע או רדפו אחרי הנערים (במקרה אחד הם שוב ירו ישירות לתוך האנשים). כמה אבנים נחתו קרוב אלינו וחלק אף פגעו בכלי הרכב. אמרתי כי אסור להשתמש בנו כמגינים אנושיים ודרשתי שיעבירו אותנו אל מאחורי הג’יפ. בשלב מסוים ביקשתי לעמוד לפני הילד על מנת להגן עליו מפני האבנים (עדיין הייתי אזוק באיזקונים). יצחקי אמר "אני אעשה את זה" והתיישב לפני הג’יפ שהילד היה קשור אליו. לאחר זמן מה הוא קם ואמר שנמאס לו מזה. כשאני ניסיתי לעבור לפני אותו ג’יפ הוא תפש אותי בחולצה ואמר לי: "בנוסף לשריטה הקטנה שעשיתי לך אני ‘אסדר לך את הפרצוף’ אם אתה לא פוחד ממני". אמרתי שאני פוחד רק מפני האל. "אתה לא צריך לפחד ממני, רק תזהר ממני", הוא ענה. רק בשלב זה שמתי לב שאפי, כפי שהשתקף בחלון הג’יפ, מדמם (על אף שלא הרגשתי זאת).

בשלב זה הגיע צלם גרמני, קאי וידנהופר, וצילם את כל ההתרחשות. כאשר עמד לעזוב, ביקשתי שיישאר עוד קצת, כיוון שחשתי שהמצב מתוח ועם עזיבתו עלולה להתפתח אלימות. צלם נוסף, איטלקי בשם גבריאל, הגיע. אמרתי לקאי שהוא יכול ללכת אך לדאוג שצלם אחר יגיע לפני שגבריאל עוזב.

כל אותו הזמן ניסינו לעודד את הילד. מזג האוויר הפך סגריר והבנתי כי עכשיו הוא רועד גם מקור. ביקשתי שירשו לו להתכסות במעיל שהיה קשור סביב מותניי. קיבלתי את התגובות המעליבות הרגילות. שאלתי את יצחקי האם המעיל שלי על כתפי הילד מסכן את ביטחון המדינה? והוא ענה שכן, ומכאן ואילך הוא ענה לי בצחוק שדרישותיי מסכנות את ביטחון המדינה. במקרה אחד, כאשר ביקשתי מהם שינהגו בדרך ארץ, הוא אמר "אתה צודק, אנחנו על הדרך והארץ עוד לפנינו".

לשטח הגיע המח"ט, ברכב משוריין. כאשר שאלתיו לשמו הוא הזדהה רק כ"בני". הוא לקח את יצחקי הצידה וחיבק אותו. בתמימותי חשבתי שיבקש לעשות משהו בעניין הילד. אבל בני נסע ושום דבר לא השתנה. העציר הפלסטיני ביקש מאחד השוטרים שיעזור לו לעשן סיגריה, וזה שם סיגריה בפיו והצית אותה. היה זה השוטר ההגון היחיד שנתקלנו בו במקום. ביקשתי ממנו לבקש מיצחקי לאפשר לילד להתכסות במעיל שלי, אך הוא אמר שכבר ביקש זאת – ללא תוצאות. אחרי שהצית את הסיגריות בשביל העציר הפלסטיני ובשביל נילס, אמרתי לו שהוא היחיד שאנושי. הוא אמר משהו בסגנון "תראה איך מתנהגים אלינו. אני מתייחס יפה למי שמתייחס אלי יפה". אמרתי לו שאני מתנגד ליידוי אבנים וניסיתי לשכנע את מנהיגי הכפר למנוע זאת, אך אני לא מאחל – לא לו ולא לעצמי – להיות במצב בו יפקיעו את אדמותינו ובתינו.

במשך שהותנו בשטח יצחקי אמר כמה פעמים לשוטריו שאין היתר להשתמש בכדורי גומי. שמעתי גם שיחה בה מישהו אומר לא להשתמש יותר מדי בגז מפני ש"זה יקר". שמעתי שיחה במכשיר הקשר בה מישהו אמר שהמצב בלתי אפשרי מפני שהפלסטינים ממשיכים לבוא ולא משנה איפה השוטרים עומדים – הפלסטינים עוקפים אותם.

בין השעות 16:00 ל-17:00 הועברנו באמצעות ג’יפ למקום אחר. שם פגשתי קצין ששראיתי לאחרונה בעת דיון שהתקיים בבג"ץ. הוא שאל אותי מה אני עושה פה וצחק. הוא לא ממש רצה לשמוע כאשר ניסיתי לספר לו מה באמת קרה, ואמר כי לא נעצרנו מכיוון שלא עשינו כלום – יידנו אבנים. בינתיים הורידו את האזיקונים מהעצורים האחרים ואני שאלתי מדוע רק אני זוכה ליחס מיוחד.

קצין בשם ליאור נשאר לשמור עלינו. כמו תמיד ניסיתי ליזום איתו שיחה. הועברנו שוב למקום אחר – הפעם למגרש חנייה של ציוד כבד. קצין בשם רועי כהן הבטיח לבדוק לגבי האזיקונים שלי, אך כלום לא קרה. כשהבחין רועי כי אנו משתמשים בטלפונים הניידים שלנו, הוא החרים אותם ושוב קשר לכולם את הידיים. בינתיים הצלחתי לדאוג שהילד ילבש את המעיל שלי. בערך ב-18:30 הוא שוחרר. אנחנו רק העברנו את המעיל מהאחד לשני, בכדי מעט להתחמם. התחלתי לשיר "עושה שלום", "וישבו איש תחנת גפנו – לא ישא גוי אל גוי חרב", "שלום רב" ו"ופרוס עלינו סוכת שלומך". בשלב מסוים אחד האנשים שאל אותי אם אני זה שצעק עלבונות לגבי המוצא הדרוזי שלו. הסברתי לו שאני דורש מכל חברי להימנע מאלימות פיסית ומילולית. נראה כאילו הוא קיבל זאת, אבל יחד עם האשמות והרמזים השונים באותו אחר הצהריים, הבנתי שכבר נשפטנו ונמצאנו אשמים בכל מיני דברים – החל מיידוי אבנים עד להעלבת שוטרים.

בסביבות השעה 19:00 כל השוטרים עזבו כי הסתיים יום העבודה, ואז נאמר לנו שאנחנו יכולים ללכת. התחלנו ללכת במהירות לכיוון בידו ורק חשבתי איך להגיע הביתה כמה שיותר מהר. לא הרחקנו לכת כאשר נתקלנו שוב בחיילים ששוב עצרו אותנו. יצחקי שהיה עימם שאל אותנו לאן אנחנו הולכים. כאשר אמרתי ששוחררנו הוא אמר שהוא עוצר אותנו מחדש. בדיוק דיברתי בטלפון הנייד עם יו"ר הוועד של שומרי משפט במשרד שלנו ואמרתי לו "עוצרים אותנו מחדש, אני צריך לכבות שוב את הטלפון". שאלתי מה הן ההאשמות שבגינן עוצרים אותנו, והוא מנה רשימה של עבירות. דני צעק שוב ותקע את פרצופו בפרצופי. יצחקי עשה תנועות מאיימות בידיו. שוב נאלצתי לומר לו להפסיק לדבר בגסות אל העציר הפלסטיני. ראיתי שיצחקי החזיק בחבילה בה הוא שם את המסמכים שלנו, ונזכרתי שלא קיבלנו אותם כששוחררנו.

נלקחנו לתחנת המשטרה בגבעת זאב, והושארנו בחוץ. אמרו לנו שאין בפנים מקום שבו נוכל לשבת. לבסוף הצלחתי לשכנע אותם לאפשר לנו להיכנס פנימה. בזמן החקירה נאמר לי שאני מואשם בהפרת צו שטח צבאי סגור, הסתה, העלבת שוטרים ועוד כמה דברים שאיני זוכר, אולי אפילו יידוי אבנים. בתצהיר שלי פירטתי את כל ההתנהגויות הבלתי חוקיות והלא הולמות של השוטרים. אמרתי שאנו נגיש תלונה רשמית אך אני מצפה שהוא יעביר את דברי למפקדיו. הוא אמר שבכל מקרה הוא מחויב לעשות זאת. אחרי שנחקרתי חזרתי ומצאתי את יצחקי יושב וצוחק לו מתוכנית מתיחות בטלוויזיה. נילס ואני שוחררנו על תנאי והעציר הפלסטיני נשלח למחנה עופר.

אחרית דבר

הילד הפלסטיני עבר בדיקה רפואית אצל רופא ממרפאת בידו. הוא לא ספג פציעה חמורה מלבד שריטות בגב ובזרועות. העציר הפלסטיני שוחרר ביום ראשון, 18 באפריל. הוא אמר כי יצחקי היכה אותו כאשר העבירו מתחנת המשטרה בגבעת זאב למחנה עופר.

Share on Facebook