אדון/גברת נכבדים,

השינוי במדיניות ארה"ב במזרח התיכון שהתרחש ב-14 באפריל בעקבות פגישתם של הנשיא בוש וראש הממשלה שרון, הינו בעל פוטנציאל של הרס תשתית תהליך השלום במזרח התיכון. אמנם נכון שכל פינוי התנחלויות הוא תקדים מבורך בפני עצמו, אך במקום שפינוי כזה יתוכנן כך שישמש זרז לקידום השלום, הוא משמש לייצור דינמיקה אשר עשויה לחסל את שארית תהליך השלום. ראשית, ה"נסיגה מעזה" המיוח"צנת לא תציין שינוי גישה איכותי החורג מן הסטאטוס קוו. בעוד שהפלסטינים ייזכו באדמות נוספות בעזה, השלטון באזורים אלה לא ישתנה. ישראל תמשיך לשלוט "במרחב האווירי, במים הטריטוריאליים ובמעברים היבשתיים" של עזה, ותמנע מעזה את הפוטנציאל להפוך, בכל דרך משמעותית שהיא, למודל בזעיר אנפין למדינה הפלסטינית העתידית. במקום זאת, הנשיא שב ואישר את תמיכתו בחופש הפעולה הצבאי של ישראל נגד הפלסטינים בעזה.

בהסכמתה להשאיר על כנם "כמה מתקנים צבאיים [של ישראל]", נתנה ארה"ב גושפנקא ליצירת "חוות שבעא" נוספת שתמשיך להוות נקודת מחלוקת ומוקד לאלימות מתמשכת. למעשה, מדובר בשיפור עמדות צבא יותר מאשר נסיגה אמיתית. לו היתה הנסיגה הישראלית שלמה – הן מבחינת טריטוריה והן מבחינת הסממנים של שלטון אוטונומי – הנסיגה מעזה אכן עשויה היתה להיות צעד משמעותי. כפי שהיא כעת, הנסיגה היא צעד כמותי בלבד הנושא בחובו את זרעי הפורענות של המשך הסכסוך.

המחיר שרה"מ שרון גובה עבור נסיגה חלקית זו הוא משמעותי למדי. בנאומו ובכתב ההתחייבויות שמסר לרה"מ שרון, אימץ הנשיא בוש תביעות ישראליות בסיסיות שחותרות תחת אושיות החוק הבינלאומי, נוקטות במשוא פנים לגבי סוגיות של מעמד הקבע ומסכלות בפוטנציה כל משא ומתן על הסכם, תוך נתינת תנופה למדיניות ההתפשטות של הממשלה הישראלית הנוכחית, והנחתת מכת מוות למפת הדרכים של הקוורטט.

חלק מן הסוגיות שגיבה הנשיא במכתבו עומדות בניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי, כולל הגדרה חד-צדדית של גבולות, תמיכה ומתן לגיטימציה לפעילות התנחלותית, ניכוס חד צדדי של הסוגיות המיועדות למשא ומתן, התעלמות מהנהגת עם שלם שנבחרה באופן דמוקרטי, והפרה כללית של התחייבויות קודמות שניתנו במסגרת הסכם. מגמה זו הציבה תקדים מסוכן לא רק במונחי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אלא גם עבור יחסים בינלאומיים באופן כולל. התעלמות בוטה זו מנורמות המשפט הבינלאומי – אשר עוצבו, ככלות הכל, על מנת לשמור על רמה מסוימת של סדר ביחסים בינלאומיים – היא מתכון לכאוס. באופן אירוני, אותה אדמיניסטרציה אמריקאית אשר הכירה בחשיבות החוק הבינלאומי לפני התחלת המלחמה נגד עיראק, בוחרת להתעלם ממנו במקרה זה.

במונחים של המשא ומתן על מעמד הקבע, ביטל הנשיא בוש את מעמדה של ארה"ב כמתווך מהימן באופן מוחלט. מחד גיסא, עמדת ארה"ב בנוגע לסוגיות הגבולות, ההתנחלויות והפליטים, היא חסרת תוקף משפטי מכיוון שאין בסמכותו של צד שלישי – אפילו לא ארה"ב – להתדיין ולוותר על זכויות פלסטיניות. ושוב, תקדים מסוכן נקבע כאשר המעצמה העולמית מנסה לשאת ולתת עם כובש על גורל העם הנכבש, בהעדר מוחלט של נציגים נבחרים של אותו עם. מאידך גיסא, העברת המשקל של ארה"ב לעמדת המשא ומתן של הממשלה הישראלית הנוכחית פוגעת בסיכוי לתוצאה מאוזנת בדיונים עתידיים, ובעשותה כך, מסכנת את חזון שתי המדינות – חזון של הנשיא עצמו. בטווח הארוך, הדבר פוגע אף באינטרסים של ישראל מכיוון שהסכם שלום שאינו מספק את הפלסטינים לעולם לא יהיה יציב או בר-קיימא. בטווח הקצר, התמיכה הציבורית השבירה ממילא במאמצי השלום ובסיום האלימות תישחק אף יותר.

בנוסף להטייתה בנוגע לדיונים על מעמד הקבע, יש לעמדה שהביע הנשיא בוש השלכות מיידיות יותר. האופוריה שיצרה ההבטחה לפנות את ההתנחלויות בעזה משמשת לביצוע שינויים מרחיקי לכת במדיניות ארה"ב בנוגע לסוגיות בוערות. פעילויות התנחלותיות אשר נחשבות כבלתי חוקיות ע"י הקהילה הבינלאומית, כולל עד לפני פחות משבוע ע"י ארה"ב עצמה, זוכות ללגיטימציה. חומת ההפרדה ממשיכה להיבנות כאמצעי "ביטחון זמני". בה בעת הנשיא עצמו מודה כי אמצעים זמניים בשטח – במקרה זה ההתנחלויות – הופכים להיות עובדות מוגמרות אשר באופן "ריאליסטי" יחייבו את שינוי תוצאת המשא ומתן על מעמד הקבע. הגיוני לצפות כעת כי הבנייה, הן של ההתנחלויות והן של חומת ההפרדה בגדה המערבית, תגבר. הדבר יהרוס את הסיכוי של פתרון שתי המדינות הנתמך ע"י הקהילה הבינלאומית, מפת הדרכים והנשיא עצמו. זוהי אינה ספקולציה בלבד, אלא ייצוג של מטרתו המוצהרת של רה"מ שרון, שממש לפני שטס לוואשינגטון, הצהיר כי ההתנתקות החד-צדדית מטרתה למנוע את התהוותה של מדינה פלסטינית. כך, כפי שמסמך הערובות מנסה להגביל את שיבת הפליטים למדינת פלסטין, נוצרים התנאים שיגרמו למדינה כזו שלא להיות מסוגלת להכיל אפילו את תושביה הנוכחיים, שלא לדבר על פליטים חוזרים.

למעשה, מה שקרה ב-14 באפריל כמעט וחתם פסק דין מוות למפת הדרכים. הוא נגד את ההיגיון הפנימי של מפת הדרכים, כשורה של אמצעי תמיכה בין שני שותפים בעלי עניין להגיע להסכם שלום מקובל הדדית. המטרה הסופית עורערה ע"י ההצהרות בנוגע להתנחלויות ולפליטים; רעיון השותפות נשלל באמצעות הדרה מוחלטת של הפלסטינים מן התהליך; והאמצעים היחידים שישראל תנקוט בהם כעת יערערו עוד יותר את יכולתו הפוליטית של המחנה הפלסטיני המתון ליישם את התחיבויותיו כפועל יוצא ממפת הדרכים. ארגון המסגרת של מפת הדרכים, דהיינו הקוורטט, הוחלש גם הוא בצורה משמעותית. ארה"ב ניהלה את המשא ומתן על ההסכם עם ממשלת ישראל ע"י הדרה של "שותפותיה" בקוורטט, וכעת היא מצפה מהן שיספקו את חותמת הגומי לאישורו וינקו את אי-הסדר שייוצר. בעוד שאמינותה של ארה"ב כמתווך מהימן ספגה מכה קשה, אמינותם של שאר חברי הקוורטט כמשתתפים אפקטיביים – הוחלשה.

תמיכתו של הנשיא בוש בעמדותיו של שרון יגרמו בעיות עצומות עבור כוחות פרגמטיים ומתונים בפלסטין. חד-צדדיות מערערת את היגיון המשא ומתן, אשר מניח מראש ויתורים הדדיים, ומחזקת את היגיון הקיצוניות השואף להישגים באמצעות אלימות. כמו כן יהיה קשה ביותר לגורמים מתונים לטעון בעד הסכם כאשר הפרמטרים של אותו הסכם נקבעים ע"י ארה"ב לפי תנאים של ישראל, תוך התעלמות מן האינטרסים הפלסטינים. אם העסקה שנחתמה בין ארה"ב לישראל תמשיך לפי התוכנית, הנחת יסוד אשר לאורה פעלנו שנים רבות תהפוך לחסרת משמעות. המאמצים לקראת סיומו המוחלט והיציב של הסכסוך יוחלפו בהסכמי ביניים שבירים וערטילאיים אשר ישאירו את המזרח התיכון במצב של סכסוך מתמשך לעוד שנים רבות.

על אף כל המלכודות הנראות לעין שבדרך, עדיין ניתן להפוך את הנסיגה מעזה לזרז לשלום, במידה ותוכנס למסגרת מפת הדרכים. הדבר מחייב שהנסיגה תידון עם הפלסטינים על מנת לחזק את תחושת השותפות ואת האמונה כי המשא ומתן משתלם. הדבר חייב להיות מלווה בהקפאת התנחלויות בגדה המערבית – כנדרש במפת הדרכים – על מנת להבטיח כי "עזה תחילה" לא תהיה "עזה סוף". היא חייבת לייצג עבור הפלסטינים שינוי ממשי באופן שתכלול לא רק שיפור עמדות גיאוגרפי מוגבל, אלא נסיגה מלאה של כלל ההתנחלויות והמתקנים הצבאיים והעברה של סמכויות השלטון בעזה.

מנקודת השקפה אסטרטגית, מכתב ההתחיבויות האמריקאי מהווה חריגה ממדיניות הממשל הנוכחי של התעלמות מסוגיות הנוגעות למעמד הקבע. בקשות קודמות רבות מן האדמיניסטרציה האמריקאית להתחיל בהתווית המרכיבים של שלב ג’ במפת הדרכים, נידחו כולן. באופן אירוני, לו היה הנשיא עושה את הצעד הנוסף הנדרש של פיתוח מלא ומאוזן של חבילת מעמד הקבע, הוא היה מעניק תנופה רצינית למאמצים לחדש את האמון הציבורי בשלום וליצירת אופק פוליטי. במקום זאת, הוא בחר להתמודד עם סוגיות מספר באופן סלקטיבי שמתעלם מן האינטרסים של הפלסטינים. אך בעשותו כן, הנשיא נתן הזדמנות לאלה השואפים לפתור – יותר מאשר למשטר או להדחיק – את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, כדי לדבוק בכח בחזון כולל של כל סוגיות מעמד הקבע. יוזמת ז’נבה – ששרון הבטיח להתנגד לה במכתבו לנשיא בוש, מייצגת חבילה מסוג זה, ואנו מפצירים בכולכם לתמוך בה כסימן ברור של מחויבותכם לפתרון כולל של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי המבוסס על הסכם הדדי, המביא בחשבון את האינטרסים והמאוויים של כל הצדדים.

בגרסתו של חזון שתי המדינות, רואה שרון מדינה פלסטינית המשוללת סממנים הכרחיים של סוברניות, ששטחה כולל את רצועת עזה וכמה בנטוסטנים בגדה המערבית שיהוו רצף מינימלי – במקרה הטוב – בתחום גבולות גדר ההפרדה. בגרסתו לפתרון שתי המדינות, לא תגבול פלסטין בשום גבול בינלאומי, וכן תהיה משוללת ממדים חשובים נוספים של אוטונומיה שלטונית. סוגיית ירושלים לא תיפתר, והפליטים רק יעברו רדיקליזציה נוספת. אם לממשל האמריקאי סיבות אלקטורליות מיידיות לתמוך במהלך זה, אין סיבה לצפות מאיתנו – פלסטינים, ישראלים, מדינות האזור ושאר העולם – שנשלם את המחיר הבלתי מתקבל על הדעת הזה בביטחוננו וביציבות חיינו.

בברכה,
יאסר עבד רבו
חבר הקבינט הפלסטיני
יו"ר קואליציית השלום הפלסטינית

Share on Facebook